שפת אמת על קדשים קנב

דש"ס דידן פי' כפשוטו משום הפסד הבע"ח קאמר דאין רשאין להכריז יותר אבל עבור היתומים לא שייך זמן וכשיש פנאי מכריזין יותר כנ"ל ועדיין צ"ע

ובזה יש ליישב מה ששמעתי להקשות מאי פריך הש"כ ממתניתין אי בעכו"ם לא ציית. הלא י"ל שמכריז ל' יום קודם הזמן כדי שיהי' להעכו"ם מיד בזמנו. ולמ"ד א"ש דבכה"ג שיודעין מקודם לא שייך ל' יום דיש להכריז יותר כנ"ל. מיהו צ"ע מירושלמי הנ"ל

שם בגמ' אי דקאכיל ריביתא מי שבקינן לי'. לכאורה קשה דילמא מיירי במשכנתא בנכייתא דמותר ומ"מ יתומים מפסידים להכי נזקקין. ואפשר לומר דהנה רש"י פי' עכו"ם מי ציית להמתין בלא רבית. ולכאורה אין פי' מובן דמנ"ל דהדין שימתין בלי רבית. ע"כ נראה סברת רש"י דהיכא דשקיל רבית גם בזמן הכרזה ודאי מוטב שלא להכריז כלל דיותר מפסידין בזה הרבית ממה שיכריזו על הספק שמא ימצא מי שנותן יותר ואין מניחין הפסד ודאי מפני הספק וכדאמרינן בסמוך מי שבקינן ודאי מזוני. אלא ודאי אי הפי' ברבית היינו שמכריזין ואין נותנין רבית בימי ההכרזה וא"כ מי ציית. והשתא א"ש דלא יכול לאוקמי ברבית ישראל בהיתר כגון בנכייתא דכיון דהיתר הוא א"א להפסידו הפירות כל שאין משלמים לו המעות. ואי יתנו לו הפירות מוטב שוב שלא להכריז. רק בעכו"ם דציית דינא מפסידין לו הרבית דביני וביני מטעם דבדינא דידן כל רבית אסור וציית לענין זה להניח דביני וביני כנ"ל

שם בגמ' בשלמא לר"י מוקי לה בכתובת אשה כו' ולר"י מי ניחא כו' בתובעת כתובתה כו' כיון דמזדקקין לה מעיקרא מזדקקין לה לבסוף. לכאורה הטעם הזה י"ל גם לר"א. א"כ מה פריך הגמ' נהי דר"א ס"ל דמשום מזונות אין נזקקין מ"מ לקבל תביעתה את הכתובה לגבי מזונות מקבלין וממילא מזדקקין לבסוף ג"כ כמו לר"י. ונראה דדוקא לר"י שייך האי טעמא כיון דבלי זה שקבלנו תביעתה היתה גובית הכתובה משום מזוני. וכיון שע"י מה שקבלנו תביעתה מפסדת מזונות אין לנו להפסיד לה גם בגיבוי כתובתה. משא"כ לר"א דבלי התביעה ג"כ לא היתה גובית עד שיגדלו אין לה להרויח בזה. גם י"ל דלר"א אין זה נחשב לה להפסד כיון ] דמעשה ידי' שלה ולכך לא מזדקקין לה

שם בגמ' ת"ש אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית כו'. גם כאן קשה הא האי דינא גם בגדולים הוא וביתומים גדולים שפיר נזקקין. וצ"ל כוונת הגמ' דא"כ תפשוט מכאן בעי' זו אי מיירי אפי' ביתומים גדולים [וכ"כ התוס' (בכתובות פ"ז. ד"ה מנכסי)] ודוחק דאה"נ דתפשוט דבלא"ה אפשיט שם הכי בגיטין. ע"כ נלע"ד יותר לומר דפשיטא להגמ' דכל הני דלא חילקו בין יתומים קטנים לגדולים היינו משום לא פלוג אבל עיקר התקנה הי' משום קטנים ולהכי מקשה דכיון דלקטנים א"צ תקנה זו דאין נזקקין כלל א"כ לגדולים לחוד לא הוי עבדי חכמים תקנתא כנ"ל

ויש לדקדק דהרי כבר תי' שקיבל עליו לזו ולא לזו ומאי מקשה תו. ונראה דהוי מידי דלא שכיח שיקבל לזו ולא לזו לכך קשה לומר שיתקנו תקנתא דאין נפרעין רק עבור זה. ומ"מ תירץ כן דדחיק ומוקי אנפשי'

שם בגמ' אי כתובה כו' מיני' דידי' נמי בזיבורית כו'. שמעתי להקשות דלמא איירי בפי' לה השבח דמ"מ מיתומים רק בזיבורית כדאי' בפ' הנזקין. וי"ל דמ"מ ע"ז לבד לא הי' מתקנין התקנה (כמ"ש התוס' (בגיטין נ'.) דהטעם הוא משום לא פלוג ביתמי]. או י"ל דפריך למאן דפליג בפי' לו השבח. או עדיפא מיני' משני דסתם מתני' ר"מ היא

שם בגמ' כיון דשמענא כו' משמי' דרב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו כו' מזדקקנא כו'. אין מובן מימרא זו דרב. אי כוונתו על יורשים רשעים וגזלנים וכי כ"ע לא ידעו דא ומה חידוש נודע לר"נ בהא. ולכן נלע"ד דבאמת רב אמר זאת על האי דינא דס"ל דנזקקין ופליג על ר"א ור"י ויהיב טעמא משום דיתמי דאכלי כו". ור"נ נקט בקיצור הטעם אבל באמת רב הכי ס"ל. דאין סברא שיחלוק ר"נ מסברא על ר"א ור"י אי לא אמרה רב ע"ז הדין והנה התוס' כתבו דהלכה כר"נ. ותמוה דהא הגמ' מסיק והלכתא כר"ה ברי' דר"י ופלוגתא דר"פ ור"ה ברי' דר"י אליבא דר"א ור"י אתיא. ואפשר לומר דהא האי טעמא דיתמי דאכלי כו' לא שייך רק לר"פ דאמר משום דלאו בני מיעבד מצוה. ע"ז שייך לומר כיון דבאמת הנכסים משועבדין לב"ח א"כ אכלי דלאו דילהון ואין לעשות תקנה זו בעבורם. ואפי' לפמ"ש דרב עצמו אמרה על דין זה ורב אית לי' שיעבודא ל"ד. מ"מ מדרבנן משתעבדי וחשיב נמי לאו דילהון. אבל לטעם ר"ה ברי' דר"י מחשש צררי א"כ דילהון אכלי ובכ"מ טענינן ליתומים ולא שייך כלל ה"ט ע"ז. וא"כ י"ל דזה פלוגתא דר"פ ור"ה. דר"א ור"י נמי דאמרי אין נזקקין ס"ל לר"פ דמטעם דלאו בני מיעבד מצוה הוא. וא"כ ע"ז פליג ר"נ משום דיתמי דאכלי כו' והיינו בשחייב מודה. אבל בא"ח מודה גם לר"נ אין נזקקין. ור"ה ס"ל דטעמא דר"א ור"י משום צררי ובאין חייב מודה דוקא וגם ע"ז פליג ר"נ. נמצא דאפי' בא"ח מודה פוסק ר"נ דנזקקין. ונמצא לפ"ז א"ש דברי התוס' דהלכה כר"נ והלכה כר"ה ברי' דר"י. מיהו אכתי תמוה דהא מסקנת הגמ' לקמן דבאמר תנו נותנין. וגם לשון הגמ' שלחו מתם דשמתוה משמע דלדינא קאמר דבחייב מודה נזקקין ומסתייע מזה לר"ה ברי' דר"י א"כ לדינא פליגי ר"פ ור"ה לא בכוונת ר"נ כמ"ש. שוב ראיתי ברשב"ם בב"ב (קע"ד.) כ' דלכן בשחייב מודה נזקקין משום דיתמי דאכלי כו', נראה שהבין דמאי דאמר ר"פ הוי פי' על דעת ר"נ מעיקרא. ונהי דר"ה ברי' דר"י לדינא קאמר מ"מ ר"נ הי' סובר מעיקרא דאין נזקקין אפי' בחייב מודה מטעם דלאו בני מיעבד מצוה ואח"כ חזר מזה

שם בגמ' מעיקרא מ"ט לא אר"פ כו' ר"ה ברי' דר"י אמר משום צררי כו' והלכתא כר"ה ברי' דר"י. ויש לדקדק דפליגי בס"ד דר"נ ויותר הוי להו לאפלוגי בדר"א ור"י. ולמ"ש התוס' דהלכה כר"נ תמוה ביותר מאי והלכתא כר"ה כיון דלא נ"מ למסקנא דר"נ כלל. והי' אפשר דפליגי דלר"פ בס"ד הי' הטעם משום דלאו בני מיעבד מצוה ומזה הדר במסקנא. וא"כ י"ל דעכ"פ היכא דאיכא חשש צררי אין גובין אף להמסקנא. אבל לר"ה דבס"ד הי' הטעם מחשש צררי א"כ במסקנא לר"נ גובין אף דשייך חשש צררי וע"ז אמרי' הלכה כר"ה וממילא כיון דהלכה כר"נ במסקנא תמיד גובין. כן אפשר לדחוק וליישב קצת דברי תוס' התמוהין מאוד. אבל באמת דוחק לפרש כן בגמ'. ועוד דרבא פסק לקמן הלכתא אין נזקקין. ובאמת בתוס' עצמם משמע לקמן ובכמה דוכתי דס"ל אין נזקקין וגם בפסקי תוס' הביא כן כאן גם ראיית התוס' ממי שמת והניח כו' תמוה מאוד. חדא דשם בכתובה קיי"ל כר"י דמשום חינא גובין כמרימר דעביד עובדא הכי. וכן פסק הרמב"ם (פי"ב מה' מלוה). בפרט ר"י עצמו אמר שם בכתובה וזה אין ראי' על בע"ח. גם קשה למה העתיקו תוס' דברי ר"י כושל כתובה. הלא למ"ד כושל שבראי' ופעמים לבע"ח מוכח יותר. ועלה בדעתי לדחוק בפי' התוס' לומר דכוונתם להוכיח דבכתובה עכ"פ גובין משום חינא. וי"ל שפירשו דמה שחזר ר"נ הי' ג"כ רק בכתובה משום דלא רצו לעשות פלוגתא כל כך. וגם דהלכתא כר"נ בדינא ולכך פי' על כתובה דוקא. אך עדיין מה הביאו מר"י קשה. וי"ל להיפוך דהוכיחו דאי צריכין טעם חינא לגבות מיתומים לא היו מצרפין התם הטעם ליתן לכושל כתובה כיון דטעם חינא צריכין לגוף הגבי'. ומשמע דלגבות בלא זה גובין והוכיחו מזה דגם ר"י עצמו חזר והודה לר"נ לגבות מיתומים. ואחר כל זה דבריהם תמוהין. והלא י"ל שם בחייב מודה וכה"ג ליכא למיחש לצררי. אך יש לומר