שפת אמת על קדשים קנא

אפי' בדידי' דמתני' מיירי היכי דכופין אותו א"כ אומר בפי' שאינו רוצה להכי צריכין שיאמר רוצה אני. אבל בסתמא כשהקרבן עומד וכהן רוצה להקריבו בלא דעתו הו"א דרשאי קמ"ל שמואל דצריך דעת. ואולי פשיטא להגמ' דכה"ג אמרינן דמסתמא ניחא לי'

ע"ב בגמ' פשיטא מ"ד בשעת הפרשה דקאמר שמואל אף בשעת הפרשה כו'. פי' דעיקר מימרא דר"פ דברייתא ואמוראי לא קשיין. זה הרבותא דר"פ דלא נימא דשמואל בתיובתא וכ"פ רש"י. ותוס' נדחקו בזה

שם בגמ' דא"כ ליתני עד שיתן מאי עד שיאמר עד דמבטל לי' למודעי'. צ"ע דלכאורה הי' נראה מלשון המשנה דצריך דוקא שיאמר רוצה אני דאז אע"ג דבלב אינו רוצה דברים שבלב א"ד. אבל בנתינה גרידא לא מהני וא"כ מה דייק הגמ' דשפיר י"ל כשאמר רוצה אני תו לא מהני מודעא. ודוחק לפרש דעיקר ראיית הגמ' מדבעי אמירה רוצה אני ונתינה גרידא לא מהני משום דבלב אינו רוצה. א"כ ה"ה אפי' אמר רוצה אני או מסר מודעא הרי אינו רוצה כל שלא ביטל המודעא בפי'. דלשון הגמ' לא משמע הכי דמסיים עד דמבטל לי' למודעי' דפי' רוצה אני של המשנה הוא רק לענין חשש מסירת מודעא אבל אי לא מסר מודעא א"צ לומר רוצה אני. וכן משמע בתוי"ט ע"ש. איברא דק"ק ע"ז גבי קרבן למה לי שיאמר רוצה אני. ורחוק לומר דגם שם שייך מסירת מודעא דכיון דכבר הפסיד ממונו בהקרבת הקרבן מה בצע במסירת מודעא ולמה ימסר מודעא ע"ז. ושוב מצאתי בתשובת חות יאיר שגם הוא מאריך בזה ומסיק נמי דא"צ לומר רוצה אני. ומתרץ קצת הא דבקרבן צריך לומר רוצה אני ע"ש סי' נ"ה

פרק ששי

בתוס' ד"ה כך היא יפה כו' ואם המלוה רוצה לעכב בכך ששמו ב"ד א"צ להכריז. תמהני ע"ז דלכאורה איפכא נראה דכל ההכרזה לטובת הלוה היא דשמא שוה יותר אבל המלוה ע"כ ע"כ צריך לקבלה בזה הסכום אפי' לא ימצא מי שיתן זה הסכום מ"מ צריך הוא לקבלה בזו השומא. והי' נ"ל להגי' בתוס' ואם הלוה רוצה לעכב פי' שגם הוא רוצה שיקבלנו המלוה בזה הסכום א"צ להכריז דעיקר הכרזה לטובת הלוה דשמא שוה יותר. וכן מוכח ג"כ בגמ' דקאמר בעכו"ם מי ציית משמע דהכרזה לטובת היתומים כנ"ל. אך קשה להגי' מסברא. ושוב מצאתי בב"י חו"מ (סי' ק"ג) שמביא דברי התוס' ושכן משמע בירושלמי דכתובות ע"ש שמסיק דלא ס"ל הכי דש"ס דידן חולק ע"ז ע"ש

דף כב ע"א בגמ' בא להכריז רצופים כו'. לכאורה הי' נראה דממילא ה"ה גבי הקדש דס' יום ג"כ ברצופים ובב' וה' צריכין יותר לפי ערך. אך הרמב"ם (בפ"ד מה' ערכין הל' כ"ז) בהקדש הביא סתם ס' יום. ואפשר סמך עצמו על מ"ש גבי יתומים ב' השומות אכן הכ"מ (פ"ג מה' ערכין הי"ט) לא כתב כן. וכן משמע בירושלמי כתובות (פי"א ה"ו) ע"ש]

שם בגמ' אר"י אר"א אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת כו'. ויש לעיין בהרוחה בהיתר דרך עיסקא אי נזקקין **כוונתו בעסקא שקיבל עליו ליתן ריוח קצוב כ"ז שלא יוכל לברר בעדים שלא הרויח כתיקון מהר"ם ז"ל. דבכה"ג טובת יתומים הוא להיות נזקקין להם. ואע"ג דהוי ספק הפסד שמא לא ירויחו. לר"י גם בכה"ג נזקקין כמו במזוני דחישינן זימנין דלא ספקה. וי"ל דגם ר"א לא פליג אלא במזוני דלא שכיח דלא ספקה. אבל בעסקא דמי יימר שיהי' ריווח מודה. וצ"ל ג"כ דמיירי שקיבל העסקא בפירוש גם על בניו אחריו. דבלא"ה כיון שמת בטל העסקא ועי' בשו"ת שבו"י (ח"א סי' קס"א). ואפי' למ"ש בזכור לאברהם (חו"מ ח"ג) דגובה ריוח ממה שהרויחו לאחר מיתה. היינו בסתם. אבל ביד היתומים לבטל העסקא בפירוש אם לא התנה המלוה גם על בניו אחריו. ויכולים היתומים קטנים לחזור מהעסקא ויהי' המלו' מוכרח להמתין עד שיגדלו וז"ב:** דלכאורה כיון דלטובת היתומים היא כמו ריבית הוי ונזקקין. וא"כ לכאורה קשה מאי פריך הש"ס מהני דוכתי דנזקקין וממתני' דהכרזה והלא י"ל בישראל ושקיל ריביתא בהיתרא כנ"ל. והי' נ"ל דאי שקיל ריוח נהיתר א"כ זמן הכרזה ג"כ לא נוכל להפסידו הריוח כיון דשותף הוא ולא מלוה. ודוקא במלוה הצריכוהו חכמים להמתין זמן ל' יום דהא לוה. וכל לוה אף בחיי לוה עצמן נותנין להן זמן ב"ד כשטוען שרוצה למכור וכדומה אבל שותף א"צ להפסיד ותיקשי פירכת הגמ' אי הכי לא יכריז דיפסידו יותר ופריך הגמ' שפיר

ובזה נתיישב קושית התוס' שהקשו אמאי לא פריך הגמ' על ר"א גופי' אי בישראל מי שבקינן ואי בעכו"ם לא ימתין כו'. ולמ"ש א"ש בישראל ושקיל רבית דרך היתר כנ"ל. אמנם כן עדיין יקשה בקושי' הגמ' אח"כ מהא דאין נפרעין אלא מזיבורית הלא י"ל בישראל ושקיל רבית דרך היתר. וי"ל ג"כ כנ"ל כיון דאינו הלואה אין דינו בזיבורית כלל ותלי' כפי מה שהתנו ביניהם. ול"ד לפי' לו

השבח דג"כ גובה מיתומים רק מזיבורית דמ"מ כ"ז בב"ח תיקנו אבל בשותף לא תקנו כנ"ל. ומיושב ג"כ קושי' התוס' (כתובות פ"ז.) אמאי לא פריך הש"ס כאן ממתני' דאין נפרעין מיתומים אלא בשבועה כו' ע"ש. ולמ"ש י"ל בשקיל רבית דרך היתר כנ"ל

שם בגמ' ור"י אמר כו' או לכתובת אשה משום מזוני כו'. נראה דפליגי אי גם מספק הפסד נזקקין או לא. דהא דמזונות הוי ספק הפסד דזימנין לא ספקה. אבל אין לומר דר"א ס"ל דאף ספק אינו משום דזימנין מרויחין דהא כשמרווחת יותר תוכל לומר איני ניזונית ואיני עושה [דגם אלמנה ליתומים י"ל כן כדאי' באהע"ז (סי' צ"ה ס"א). ובירושלמי כתובות (פי"א ה"א) דאפי' מאן דלא ס"ל הכי באשה. מודה באלמנה]. רק כנ"ל

שם בגמ' תנן שום היתומים כו'. לכאורה קשה דהא וודאי אין נזקקין ביתומים קטנים הוא עד שיגדלו ומתני' שום היתומים איירי אפי' בגדולים דהא כ' התוס' דאפי' איש דעלמא נמי הכי הוא. מיהו לפמ"ש התוס' דתנא נקט יתומים לרבותא דהו"א דלהוי יתומים כהקדש והא שייך רק בקטנים א"כ מתני' בקטנים מיירי ומקשה הגמ' שפיר ולפמ"ש הה"מ (פכ"ב מה' מלוה ולוה) בדעת הרמב"ם דבאינש דעלמא א"צ ל' יום א"ש טפי]

ולכאורה קשה לוקמי בהכרזה לצורך יתומים עצמם למכור שוב ראיתי בתוס' (כתובות פ"ז.) ור"ן פ' אלמנה נזונית דהוכיחו מזה דלצורך יתומים אין מכריזין כלל והקשו לרש"י ז"ל דלא נראה מפירושו כן ע"ש. וי"ל דעת רש"י ז"ל דגם הוא מודה דלצורך עסק יתומים שצריכין למעות לא מכריזין והטעם דבוודאי כמו כל אדם שצריך למעות מוכר בפחות כי ירויח במעות יותר ממה שיוסיפו לו על המקח כמו כן ביתומים. רק בבע"ח דהמעות לא ישאר אצל היתומים ולכך מכריזין דהוא ריוח להם. אבל כשיקחו היתומים המעות שפיר לא שייך הכרזה דתליא במה שירויחו בהמעות כנ"ל. רק התם פירש"י בדבר שלא ישאר המעות ליתומים להרויח ע"ש לכרגא למזוני ולקבורה]. וכה"ג אין טעם לחלק בין יתומים לבע"ח אדרבא מדמפסידין לבע"ח מכ"ש בלי הפסד אחרים דיש להכריז כנ"ל וצ"ע בטעם התוס' בזה. וכאן נראה דמשמע להגמ' דמתני' איירי לצורך בע"ח מדנתן זמן ל' יום. הטעם דאין הבע"ח צריך להמתין יותר רק ל' יום זמן ב"ד דנותנין ג"כ לב"ח כשאומר שימצא מעות. ואף דבירושלמי בכתובות פ' אלמנה כ' טעם אחר (מה] שאין ממתינין יותר מל' ע"ש. מ"מ י"ל