שפת אמת על קדשים קמח

זו יתחייב באחריות להכי מותר לשנותה ואי הפי' שנותן מיד מטבע אחרת למה יהי' חיוב אחריות יותר מבכל הרי זו. וי"ל דמ"מ כיון שכבר נעשה זה הסלע של עניים. וכיון דלקחו לעצמו לתת סלע אחר הוי התשלומין באחריותו עד שבא לידי עניים ולא מיפטר במה שמניח זה הסלע במקום שהי' סלע הראשון. דהראשון שלא נתחייב בו רק אמר הרי זו פטור מאחריות. אבל השני דחיוב תשלומין הוא הוי באחריותו לעולם עד שבא לידי עניים. וצ"ע לדינא

והא דמייתי הגמ' אח"כ מר' ינאי דיזיף ופרע אין קושיא לפי' הרמב"ם דהגמ' מקשה מק"ו דאפי' ללות שרי. ולמאי דמשני דר' ינאי שאני דעניים ניחא להו א"כ אין ראי' מהתם

ע"ב בגמ' אי לדבר הרשות אפי' דישראל נמי. וקשה דילמא בישראל אפי' נשתקע שם בעלים אסור. ובתוס' כ' דהו"מ להקשות א"ה אפי' נשתקע נמי ודוחק. והרמב"ם (פ"ח מה' מת"ע) נראה דהוציא מכאן דבישראל נמי לדבר הרשות כשנשתקע שם בעלים מותר [וכ"פ בטוש"ע סי' רנ"ט] וצ"ע הטעם. וגם בברייתא לעיל ישראל שהתנדב אסור לשנותה. סתם קתני משמע אפי' נשתקע שם בעלים. אכן בתוספתא פ"ב דמגילה ובירושלמי שם (פ"ג) מבואר כדברי הרמב"ם. וצ"ל דהתוס' ס"ל דתלמודא דילן פליגא מדתני סתמא בברייתא כנ"ל. אולם הרי"ף והרא"ש (פ"ק דב"ב) מסיימי וה"מ עד שלא נשתקע כו'. וע"ש בתפארת שמואל שכ' שהוכיחו כן מכח קושי' התוס' דהכא כנ"ל]

דף ז ע"א בגמ' אר"י א"ש אשה היוצאת ליהרג מכין אותה כו' כדי שלא תבוא לידי ניוול. פרש"י שאם יהי' חיות בולד יוצא ממנה לאחר מיתה וניוול הוא. משמע דאם ישאר הולד בתוכה חשיב טפי. ויש לתמוה על המנהג במעוברת שמתה שעושין פעולות שתפיל ולדה. ובתשובת השיב משה (סי' י"ג) כ' מזה. וגם הוא לא הביא מסוגיא דהכא. ואפשר דדוקא כשיוצא חי הוי ניוול ולא כשיוצא מת

פרק שלישי

דף יד ע"א במשנה נותן זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. פרש"י בין גאלה אחר או הבעלים וכ"כ הרמב"ם (פ"ד מה"ע). וצ"ע בזה דאם שוה באמת הרבה למה לא ימכור הגזבר למי שנותן יותר. בשלמא הבעלים זכתה להם תורה בזה השומא. אבל כשאין הבעלים רוצין לפדותה למה לא יכריזו למכור בשוי' וכן להיפוך אם אין מי שיתן זה השיעור בחולת המחוז למה לא ימכרנה הגיזבר למי שירצה ליקח אפי' בפחות מזה השיעור. ולא מצאתי מפורש זה הדין בגמ'. והא דתנן לקמן (כ"ה.) אחד הבעלים וא' כל אדם היינו לענין דצריך ליתן כל הפדיון כאחד ולא מידי שנה בשנה ע"ש. וגם צ"ע לדבריהם למי ינתן אם יהי' הרבה קופצים לגאול השדה בפרדיסות סבסטי

שם בגמ' אלמא קסבר ר"ה כו' בעין יפה מקדיש. וכן בסמוך הא מני ר"ש היא כו' בעין רעה מקדיש. צ"ע להבין ענין זה כיון דפלוגתא דר"ה ור"נ היא אפי' בהקדיש גם האילנות. שהרי בברייתא דהקדיש ג' אילנות ע"כ גם הקרקע הקדיש ואעפ"כ לר"ש פדיון אחד להם ומה שייך בזה עין רעה. ורש"י מתרץ קצת בלשונו דלענין זה הוי עין רעה שיהי' נפדה כאחת ועין טובה להיות ב' פדיונות. וכ"כ התוס' בב"ב (ל"ז:) ע"ש]. אבל אין מובן שפיר

ע"ב בגמ' אי משום קרא קרא לכדר"מ הוא דאתא עיין לקמן (כ"ו:) דקאמרו בגמ' דפליגי אי קנין פירות לאו כקנין הגוף א"כ לדר"מ ל"צ קרא ע"ש. וצ"ל דסוגיא זו ס"ל דלכ"ע קנין פירות כקנין הגוף דמי ולהכי אמרו קרא לדר"מ. [וכעין זה כ' התוס' בב"ב (ע"ב:) ע"ש]

שם בגמ' או דלמא לית להו גז"ש כו'. פשוט נראה דמסופק שמא רבנן לא גמרו האי גז"ש מרבם

שם הקישו הכתוב לערכין מה ערכין אין מוסיף חומש כו'. צ"ע מה חומש שייך בערכין ואולי כוונתם אם אמר ערכי עלי מוסיף חומש ואם אמר ערך פלוני עלי הוי כאחר ודוחק. ויותר י"ל דס"ל דנין אפשר משאי אפשר. מיהו ק"ק מה ת"כ דרבא דילמא האי ברייתא אתיא כר"א דמפיק לגז"ש לענין חשבון חומר שעורים בחמשים. להכי מקיש אע"ג דהוי אפשר משאי אפשר. אבל לרבנן דגז"ש אתיא רק לחומש דוחה האי הקישא. וגם צ"ע דהא בשדה אחוזה נמי כתי' ערכך כמה פעמים בפרשה ומ"מ אית בי' חומש

דף טו ע"א במשנה וכן מצינו שלא נתחתם כו'. נראה דגם המקבל לה"ר חמור כל כך. דהא דור המדבר לא אמרו לה"ר רק המרגלים ורק משום שקיבלו לה"ר נענשו. וכ"מ מלשון הרמב"ם (פ"ז מה' דעות) שכ' כל אלו בעלי לה"ר כו' ולשמוע דבריהם ולא נחתם גז"ד כו' ע"ש

שם בגמ' עשר נסיונות כו' אע"ג דבמצרים ג"כ אמרו ירא ה' עליכם וישפוט. נראה דקרא חשיב רק מה שחטאו אחר שראו ניסי מצרים כמ"ש אשר עשיתי להם במצרים ובמדבר. וגם קודם הים כבר נסעו ע"פ ענן ה' ומ"מ לא האמינו

ע"ב בגמ' וסלף בה כו' פרש"י מי שסולף בלשון הרע כו' וזה יתכן רק לר"ח בר"ח. אבל לרב אחא בר"ח דמוקי לה קודם שדיבר לה"ר לא יתכן. ולכן נראה דקאי ארישא דתורה מרפא לשון הרע ואי ע"ה הוא היינו סלף בה דלית בי' תורה תקנתו שבר ברוח

שם בגמ' כ"מ דמתאמרא באפי מרה כו' כ"ש חוצפא כו' אנא כר"י כו'. נראה החילוק דאי אומר לה"ר של שקר ודאי באפי מרה אדרבא הוי חוצפה. אבל בלה"ר של אמת כהך דר' יוסי בזה באפי מרה הוי כתוכחה שרוצה להסירו מזה הדרך. אבל שלא באפי מרה הוי רק כדי להשניאו בפני אחרים והוי לישנא בישא כנ"ל

דף טו ע"ב בגמ' תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה כו'. תוס' הקשו לפרש"י דמונע תוכחה עובר על הוכח תוכיח. ונראה לפרש דודאי ברואה בחבירו איזה דבר מגונה מוכיחו רק שמונע עצמו מלעיין בעסק חבירו כדי שלא יצטרך להוכיחו משום ענוה שלא לשמה. והוכחה לשמה היינו שמפקח בעסקי חביריו לראות מעשיהם ולהוכיחם וכוונתו לשמה כנ"ל מיהו מעובדא דר"ה וחייא בר רב לא משמע הכי

שם בגמ' ושלשתן מקרא א' דרשו כו'. ק"ק דילמא שאני יהונתן דשאול אביו הוי. ונראה דעיקר הוכחה דעד שיעור זה מצוה להוכיח ק"ו מיהונתן לגבי אביו. אבל אין הוכחה דטפי ליכא מצוה. והרמב"ם (פ"ו מה' דעות) פוסק עד הכאה. וקשה דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל וכן הקשה עליו הסמ"ג. ואפשר משום דלכו"ע איסורא ליכא רק דלא מצינו חיוב טפי מהני שיעורין לכן פוסק הרמב"ם לחומרא

דף יז ע"א בגמ' תניא ר"א הגדול אומר כו'. נראה דהגמ' מייתי הכא האי ברייתא משום דאמר מקודם דמי שעובר עליו מ' יום בלי יסורים קיבל עולמו. וקשה דלמה כייל לומר כן אפשר הוא צדיק גמור שזוכה לב' עולמות. ולהכי מייתי דאפי' צדיקים גדולים צריכין עכ"פ לקבל יסורים קלים תוך מ' יום

פרק רביעי

במשנה אבל עשיר שאמר ערכי עלי ושמע עני כו'. ולהיפוך לא אמר רבי בעני שאמר ערכי עלי ושמע עשיר. ואפשר דכה"ג באמת ל"ד למצורע גם לרבי. ובתוס' (ע"ב ד"ה ה"נ) פשיטא להו דגם בזה שוין. והרמב"ם ג"כ