שפת אמת על קדשים קמז

דמי שאינו בקי בהם ובשמותיהן לא יראה. היינו שאינו בקי גם אי מסברי לי'. וכן נראה דעת הרמב"ם (בפ"א מטומאת צרעת) דכ' שיהי' בקי בהם כשמלמדין אותו ע"ש. וא"כ מ"ש (בפ"ט שם) דכשרואה בעצמו צריך להיות בקי כו' י"ל כוונתו ג"כ שיהי' בקי אם יגמרנו רבו כנ"ל דלא כמ"ש הכ"מ שם ע"ש היטב

ע"כ בגמ' קמ"ל דלא מעכבי כדתנן כו'. אע"ג דמהתם אין ראי' דכיון דראוי להניח גם של יד שפיר לא מעכבי היכא דאינו ראוי לשל יד שפיר אימעוט מהקישא. מ"מ נראה סברת הגמ' דכיון דשלא בעידן עבודה בר של יד הוא שפיר חשוב ראוי. ולכן אפי' בעידן עבודה לא מעכב של יד על של ראש ולכן במי שאין לו יד כלל אפשר דפטור גם בשל ראש. ועמ"ש בחי' מנחות (ל"ז.) דלא משמע כן בפוסקים. וכ"מ בשאג"א (סי' ל"ז) דחייב בש"ר]

דף ד ע"א בגמ' אלא מעתה גבי איל אשם וכו'. וקשה דהא רק ס"ד הוי הכי אבל באמת תני וכהנים חייבין א"כ ליתא לכלל זה. וצ"ל כוונת הקושיא דא"כ הו"ל לאשמעינן נמי תנא דאיל אשם נוהג בכהנים

שם בגמ' והעמיד והעריך כו'. ותמוה כמ"ש תוס' דהך והעמיד והעריך על המעריך קאי לא על הנערך. ובתוס' הוסיפו עוד להקשות דא"כ עכ"פ מעריך נמי ליפטר אם הוא גוסס ובאמת גוסס מעריך ע"ש. איברא דרש"י בחומש פי' ג"כ על הנערך אבל פשטא דקרא לא משמע הכי. ונראה ליישב דסתם ערכין מיירי כשמעריך עצמו ואמר ערכי עלי. הגם דכתי' ג"כ בתורה מבן חודש. מ"מ עיקר הפרשה איש כי יפליא בערכך הוא בערך נפשו בעצמו ולפ"ז נמצא דוהעמיד והעריך קאי ע"ז שהוא המעריך. והנערך. וממילא מסברא אוקמי חכמים דרשא דבעי העמדה לאפוקי גוסס זה קאי על הנערך. דבזה יש סברא דגוסס לאו בר דמים הוא ולית לי' ערך. אבל המעריך למה ימעט קרא גוסס הא בר נודר ונודב הוא כנ"ל. ובזה יש ליישב ג"כ לשון הרמב"ם (פ"א מה' ערכין) דיהיב טעמא לגוסס דאין לו ערך ולא דמים כו' הוא כמת ע"ש, והגמ' ממעט מקרא. רק דעיקר הטעם דמוקמינן המיעוט על הנערך משום דגוסס לאו בר דמים הוא כנ"ל

שם בגמ' אחד שהעריך מאה מנין כו'. קשה מה ס"ד לחלק בין אחד למאה. [ועמ"ש בתוס' ובשטמ"ק]. והי' אפשר לפרש דס"ד דהעריך מאה יהי' חשבון אחר כמו בדמי פלוני עלי דשמין אותו. דנראה אם יאמר דמי עשרה אלו עלי שמין כמה שוין למכור עשרה ביחד ואין המקח כמו עשרה יחידים דהרבה נמכרין בזול טפי. ונימא דבערך ג"כ יהי' במאה חשבון קטן לפי החשבון מאילו הי' עשרה ערכים קמ"ל דמאה כאחד דחושבין כעשרה ערכים כ"א כל שיעור ערכו שנתנה התורה. אך לשון הברייתא מנין משמע מנין דחל הערך וצ"ע. והנה הרמב"ם כ' באמר ערך אלו עלי הוי ערך א' לענין השג יד דאם אין לו רק שקל נפטר מכל הערך. כן משמעות לשונו (פ"א מה"ע ה' י"ח) ע"ש. הגם דהלח"מ שם לא כתב כן. וצ"ע מנין לו זה דלא הוי כמו שני ערכי עלי כו' דנותן ב' ערכין. ואפשר דיש איזה תוספתא מזה (כן הוא בתוספתא פ"ב] והכ"מ לא העיר בזה כלום. ואפשר דהרמב"ם הבין דזה עיקר הרבותא דברייתא א' שהעריך מאה מנין דהוי ערך אחד כמו העריך א' דאין חילוק בין אחד למאה דהוי ערך א' לענין השג יד דאל"כ למה לי קרא כמ"ש

ע"ב בגמ' והי' ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים הי' נראה לפרש דהוי מיעוט דוקא ערכך תליא בזכר ונקבה ולא טומטום אבל בדמים אפי' טומטום. ונקט לרבות לענין הדין נתרבי דמים גבי טומטום. אבל בקרא מיעוט הוא ערכך הזכר כו' אבל דמים לאו דוקא זכר רק אפי' טומטום. ורש"י פי' דערכך מרבה טומטום ואם אינו ענין לערכין דבעינן זכר ודאי מוקמינן לדמים. וזה דוחק

שם בגמ' הזכר זכר ולא טומטום. הי' נראה לפרש דהזכר מיותר כיון דכ' אח"כ ואם נקבה א"כ הו"ל למיכתב סתם והי' ערכך מבן כ' כו' דממילא משמע דבזכר מיירי. רק הזכר בא למעט טומטום. והמיעוט גבי נקבה מכח היא דכ' נקבה היא למעט טומטום מערך נקבה (וכ"מ בתו"כ ובשבת (קל"ו:) אכן בנדה (כ"ח:) משמע דממעט מדכתי' ואם נקבה. וכן פרש"י שם ובשבת]. אך מלשון רש"י במשנה משמע דכיון דזכר ונקבה כתיבי ממילא אימעוט טומטום ע"ש וצ"ע (וכ"מ בנדה (כ"ח:) דמיתורא ממעט. וכן פרש"י שם הזכר ה"א דריש ואם נקבה אם קדריש. וכ"כ התוס' שם ובשבת ע"ש]

שם יכול לא יהי' בערך איש כו'. וקשה דע"ז למה לי קרא בלא"ה מסברא אינו מחויב רק ערך הפחות והיכי הוי ס"ד לחייב בערך איש]. וי"ל דאפי' נקרע אח"כ והוא זכר מ"מ כיון דבשעת ערך טומטום הוא. ממעט לי' קרא מערך זכר

שם בגמ' לא יהא אלא דמי דיקלא כו'. וקשה דאפשר אין ה"נ לולי הריבוי מערכך הו"א דליכא שום דמי עלי רק באדם דאיתא בערכין אבל בדיקלא וכדומה לא. נהי דיכול להקדיש הדיקלא והשדה אבל דמי דיקלא ושדה עלי לא. ואפשר הקושיא דא"כ למה נקיט התנא טומטום ליתני לרבות דיקלא ושדה בדמים. מיהו אפשר נמי דפשיטא להגמ' דאין לחלק בין קדושת הדבר או דמי אותו דבר. וכיון דשדה בר הקדש הוא כדמפרש בקרא ה"ה דמי שדה. דלכאורה מוכרחין לומר כן דאל"כ מה מקשה הגמ' בתר הכי מהא דחמור ופרה. הלא יש לחלק בין מקדיש ראש חמור ופרה בעצמו או דמי ראש חמור ופרה. דנדר בערכך דמקיש דמים לערכין היינו דמי פלוני עלי. אבל במקדיש גוף ראש חמור ופרה לא. אלא משמע דסברת הגמ' דאין נ"מ בזה דכל נדר מקיש הכתוב לערכין. ומ"מ היא גופי' קשה מנ"ל להגמ' הא שפיר יש לחלק כן. וברמב"ם כ' (פ"ה מה' ערכין) גבי חמור ופרה דמי ראש חמור עלי ע"ש. וצ"ע אי בדוקא נקיט כן

דף ה ע"א בגמ' אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חודש כו'. צ"ע אם אמר ערך זה הולד ולא ידע אי פחות מבן חודש הוא דלא שייך אדם יודע אפשר דמודה ר"מ ותוס' כ' אפי' אינו יודע [שאין ערך לפחות מב"ח] ודבריהם א"י להלום דהא משמע בגמ' עיקר הטעם משום אדם יודע והוי כאומדנא דמוכח שנתכוין לשם דמים. וממילא ל"ק כלל מה שהקשו מהמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר דשם ליכא הוכחה והוי דברים שבלב. והנה מכל הני מימרות דרב מוכח דס"ל כר"מ והי' צריך להיות הלכה כר"מ והרמב"ם פוסק כחכמים

ע"ב בגמ' אמר רבא הלכתי' דר"מ מסתברא. וכן פסק הרמב"ם בה' ערכין (פ"א. וע"ש בראב"ד ובכ"מ] וחזר ממ"ש במשניות דהלכה כר"י. והתוס' יו"ט כ' קצת טעם להרמב"ם משום דסתם התנא בשקלים דאין מקבלין מהם לבדק הבית ע"ש. ואין זה הכרע דהא סתם ואח"כ מחלוקת הוא הכא ואין הלכה כסתם. ובכה"ג לפעמים אין הלכה כסתם. כמ"ש הנמוק"י ביבמות פ' החולץ בשם הרמב"ן ע"ש]

תוס' ד"ה יכול כו' גבי תמורה ממעט מאיש כו'. תמוה דלא נזכר שם דממעט מאיש רק מבני ישראל ממעט לי' ע"ש (ג'.)

דף ו ע"א בגמ' סלע זו לצדקה מותר לשנותה פרש"י שילונו ויפרע אח"כ. וקשה הטעם כיון דהוא של עניים איך יוכל להלוות מעצמו דכל אשראי ספק ואפשר לא יהי' לו לפרוע. וגם לשון לשנותה לא משמע הכי דהו"ל לומר מותר להוציאה. ויותר נראה לפרש לשנותה למטבעות אחרים אבל נותן מיד חלופי מטבעות. ושוב מצאתי שכ"כ הרמב"ם מותר לשנותה לאחר פי' סלע אחר. ומהתימא על הכ"מ שלא הרגיש בזה שם בה' מתנות עניים (פ"ח. וכ"כ הרדב"ז שם]. אח"כ ראיתי בב"י ביו"ד מאריך בזה ע"ש בסי' רנ"ט. אלא דיש לעיין לפי' הרמב"ם מה מסיק רבא דבהרי