שפת אמת על קדשים קמט

העתיק זה הדין בה' ערכין ובמצורע בה' מחוסרי כפרה (ע"ה) מביא ב' הדינים במצורע עשיר ועני אמר קרבנו עלי כן להיפוך ע"ש. ונראה דאם קודם שהעריך כהן את העני אמר העשיר מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר. ואם אחר שהעריכו הכהן וכבר נתחייב בשיעור שהשיג ידו ואח"כ אמר העשיר מ"ש זה עלי נותן ערך עני כנ"ל

ע"ב במשנה הי' עני והעשיר עיין תוס' לעיל (ז':) שהקשו אהא דאמרינן לעיל בהי' לו ה' סלעים דנפטר בסלע הלא בשעת נדר הי' לו ה' ע"ש. ומ"ש תוס' דתליא בשעת הערכת הכהן לא משמע כן מסתימת המשנה מפרש"י. ולכן נלע"ד דהכא מיירי דוקא שהי' עשיר ממש בשעת הערך וא"כ אינו בכלל ואם מך הוא דצריך להיות מך בשעת נדר. אבל היכא דהי' עני גם בשעת הנדר רק שהי' לו ה' סלעים בזה אם נעשה אח"כ יותר עני ואין לו רק סלע נותן רק סלע כיון דעכ"פ לא נתחייב בערך שכ' בתורה והוי הערכת הכהן. אבל כשהי' עשיר ממש ולא חל עליו הערכת הכהן לא נפטר כשנעשה עני אח"כ כנ"ל. ואח"כ מצאתי שגם בלח"מ (פ"ג מה"ע) תי' כן

שם בגמ' אלא מעתה גבי מצורע דכ' ואם דל הוא כו' וכ"ת ה"נ והתנן כו'. לכאורה קשה לי נהי דר"י ס"ל התם דאזלינן בתר הבאת אשם מגזה"כ. מ"מ שפיר יש לקיים מה דכתי' הוא. לענין אם נתעשר קודם הבאת האשם פ"א אע"ג דחזר והעני לא מיפטר בקרבן עני. וצ"ל דלשון המשנה הכל הולך אחר אשם משמע בכל גווני אפי' הי' עשיר מקודם כנ"ל

דף יח ע"א בגמ' שכירות א"מ אלא לבסוף. צ"ע לענין הסדר שמניח לו הכהן כדי מזונות ל' יום וכסות יב"ח. דאם הגיע זמן שכירות באמצע החודש או תוך יב"ח אין להניח לו תו על אח"כ שהרי יגבה שכירתו בינתים

שם בגמ' יכול נקיש ערכין לדמים שיתן כשעת נתינה פרש"י דבדמים אין ידוע כמה הי' שוה בשעת הנדר. וזה תמוה כמ"ש התוס' דמ"מ נתחייב כשעת הנדר אם יהי' ידוע ותו דהא ודאי ידוע דעבד בן עשרים שנה שוה יותר מבן כ"ב שנים ואי בשעת הנדר הי' בן כ' ובשעת נתינה בן כ"ב ונשום אותו עתה נדע ממילא שהי' שוה בשעת הנדר כך וכך יותר. והי' נראה דזה הדין מסברא הוא דכשאומר דמי עלי או דמי פלוני עלי ולא קצב זמן היינו שמקבל עליו לפדות עצמו או פלוני שיתן דמי שויה לבדק הבית מסתמא כוונתו דבשעת הפדיון יתן כפי מה שיהי' שוה אז בשעת הנתינה. ולהכי נמי אי מת בינתים אמרינן דאין דמים למתים משום שכל נדרו הי' על שעת הנתינה כנ"ל. אך קשה לי ע"ז דא"כ גם בערכין עצמו יש סברא זו רק משום דכתי' כערכך כן יקום א"כ ל"ל לגמ' לומר דאתי קרא לאפוקי דלא נקיש ערכין לדמים בלא"ה אותו סברא דיש בדמים יש בערכין וצריך קרא לאפוקי מסברא. ולכן משמע כמש"כ התוס' דיש איזה דרשא בדמים. והרמב"ם השמיט זה הדין ולא הביא מפורש דתליא בשעת נתינה גבי דמי עלי. ונראה שסמך עצמו על מה שהביא הדין במת דאין דמים למתים וממילא מוכח דתליא בשעת נתינה. ומיהו משמע מרש"י ותוס' לקמן (כ') דשעת נתינה לאו דוקא רק בשעת השומא דאם שמהו ומת אח"כ ודאי חייב הנודר. וא"כ ה"ה אפי' נפחת מדמיו אח"כ שכבר נתחייב בשעת השומא. ולפ"ז י"ל עוד טעם ואפשר רש"י נתכוין לזה כיון דלא מחית אינש נפשי' לספיקא ואין יכולין לידע בבירור בלי שומא לכן בודאי הי' כוונתו על שעת השומא. ומיושב שפיר דבערכין ליכא טעם זה דהא יש לו קצבה ולכן צריך הגמ' לומר דקרא אתי לאפוקי דלא נקיש ערכין לדמים כנ"ל

שם במשנה יום שלשים כלמטה כו'. הגם דמסיק דיליף שנה שנה מגז"ש ובבן חודש ליכא גז"ש זו נראה כיון דבמה מצינו נמי איכא למילף רק דהו"א דלהקל לא אמרה תורה וכיון דאיכא גז"ש דגם להקל הוי כלמטה תו ילפינן ערך חודש מערך ששים במה מצינו. [ועי' בכורות (מ"ט.) ברש"י ד"ה מספקא לי' ובמהרי"ט אלגזי שם]

שם בגמ' מופנה דאי לא מופנה איכא למיפרך כדפרכינן. קשה לי בזה הכלל דגז"ש דאינה מופנה פרכינן עלה כיון דגז"ש נתקבל. א"כ נתבטל הפירכא. דאין לומר דגז"ש אתי למידי אחרינא דליכא עלה פירכא דלאותו דבר דליכא פירכא בלאו גז"ש הוי ילפינן ממה מצינו. וא"כ אפשר לומר דהאי כללא דבעי מופנה הוא בשני ענינים נפרדים דליכא כלל בנין אב בהו דכמה גז"ש איכא שהן מענינים נפרדים. אבל כה"ג בערכין ללמוד ערך בן חמש מבן ששים דהוי בנין אב וא"צ גז"ש רק על מידי דאית לי' פירכא שפיר קשה כיון דנתקבל הגז"ש למה יתבטל ע"י הפירכא וצ"ע

ע"כ בגמ' ת"ל עד יום כו' בערב. וקשה אכתי יום ראשון מנ"ל. ורש"י פי' משום דכתי' בערב תאכלו מצות אך זה חסר מן הספר. והי' נראה לומר דפשיטא להו דאי עד בכלל גם רישא דמיום ראשון נמי בכלל. אך קשה דהכא בערכין אינו כן דעד בכלל ומבן חמש אינו בכלל. וצ"ל דהוי כמו גז"ש דעד עד כמו עד יום האחד ועשרים דאכילת מצה כל שבעה ה"ה עד דכרת כל שבעה ובמצה מפורש שבעת ימים תאכל מצות

שם בגמ' ולרבי דאמר א"צ כו'. צ"ע למה לי בערב גבי יום אחד ועשרים

שם בגמ' אבע"א שאני סימנים כו' דראש. וקשה רגליו מנ"ל. וצ"ל ג"כ כמ"ש לעיל דאי מראשו אינו בכלל גם רגליו אינם בכלל. ולפ"ז יתכן לפרש גם באבע"א דלכל מראה עיני הפי' לאפוקי רגליו דהוי בית הסתרים וכיון דרגליו לאו בכלל גם ראשו אינו בכלל. ואפשר נמי דאבע"א אין הפי' דהוי ב' תירוצים רק הכוונה תי' א' על ראשו ותי' א' על רגליו. דבאמת כך מפורש בנגעים (פ"ח מ"ה) דראש כיון דאינו מטמא בנגעי בשר לכך אין מעכב את הפריחה וכמו כן כף הרגל משום דהוי בית הסתרים ע"ש (פ"ו). ורש"י פי' לכל מראה עיני ובין אצבעות הרגלים אינו נראה ובראש מפני השיער. והקשו בתוס' דהא בזבחים ילפינן פריחה בראש מרגל ע"ש. וא"י להלום דבריהם דהא משמע מפרש"י דרק מפריחה ממעטין הכא בין אצבעות הרגלים. אבל לא לומר דלא מטמא שם בנגעים דהא בראש אע"פ שאינו נראה מפני השיער מ"מ מטמא בנגעי נתק וא"כ ה"ה ברגלים. וא"כ שפיר ילפינן פריחה דראש מפריחה דבין אצבעות דאי יש שם נגע ופרח בכל הגוף ודאי טהורין דהא הוי ככל נגע הגוף דמטהר בפריחה וה"ה נגע ראש. וע"כ צ"ל דתוס' הבינו בפרש"י דבין אצבעות לא מיטמאי כלל בנגעים וצ"ע. ובנגעים (פ"ו מ"ח) משמע דרק כף הרגל ממעטין מנגעים ע"ש וצ"ע גם הרמב"ם העתיק רק כף הרגל ע"ש (פ"ו מה' טו"צ) ובמל"מ] ועי' בתו"כ ובפי' הראב"ד וצ"ע בדבריו. [הי' לו גירסא אחרת בתו"כ כמ"ש הד"ת הובא בהגהת זקני מהרי"ד ז"ל ע"ש

בתוס' ד"ה שנתו כו' וי"מ כו' ואינו כן כו'. ויש ליישב שיטת הי"מ דודאי למסקנא דאזלינן בתר שנתו שפיר יש לחשוב אפי' מיום שנולד דמ"מ עבר עליו שנה. אבל בס"ד דאזלינן בתר שנות עולם שפיר הו"א דכל דלא הי' ראוי עדיין להקריבו אין מונין לו שנה כשהגיע תשרי תוך ח' ימים ויש לו עוד שנה שלימה מר"ה זה עד ר"ה הבא. גם יש ליישב לפמ"ש בסמוך בס"ד דלמ"ד ל' יום בשנה חשוב שנה כל שהגיע ר"ה תוך ל' יום אין מונין לו שנה וא"כ א"ש בפשיטות

בד"ה ובשביעית נמי הקשה ה"ר יו"ט כו'. לכאורה אין דבריהם מובנים. ונראה לפרש דבריהם דס"ל למ"ד דל' יום בשנה חשוב שנה. א"כ אפי' אם נחשב לשנות עולם כל דהגיע תשרי תוך ל' מתחילין לחשוב מתשרי שש שנים נמצא דעובד גם בשביעית שהרי עשרים יום עבד בשנה ראשונה קודם תשרי. וע"ז תירצו דא"כ עכ"פ שנה אחרונה ודאי שנה שלימה וה"ה לכל שנותיו. מיהו אם כן כוונתם יש ליישב