שפת אמת על קדשים קמו

דף מט ע"א בגמ' ור"ע מספקא לי' כו' שתי כתובים כו'. אע"ג דהכא איכא גז"ש מ"מ הא גם בערכין איכא הך גז"ש ומ"מ כ' קרא להכי הוי שתי כתובים שלא ללמוד אפילו בגז"ש אבל בעלמא י"ל דבמקום גז"ש גמרינן אפי' משתי כתובים כנ"ל (וכ"מ בחק נתן בזבחים (נ"ז.). ע"ש מ"ש בשם הכריתות בביאור פלוגתא דרע"ק ורבנן הכא] ודברי מהרי"ט אלגאזי כאן תמוהים בעיני

שם אר"א הכל מודין לענין אבילות כו'. ק"ק למאי נ"מ הלא הלכה כחכמים גם בבכור. וי"ל דבאמת י"ל דהכא בבכור גזיה"כ היא דהא אפי' כלו חדשיו דינו אחר ל' כמ"ש התוס' [והא דאמר רשב"ג שהא ל' יום אינו נפל מבכור עי' בתוס' ב"ק (י"א:) מ"ש בזה] אבל לענין נפל אפשר דגם לת"ק יום ל' כלאחריו כמו בן שמונה בבהמה דתחילת שמונה יוצאת מכלל נפל. וא"כ י"ל דלכן אר"א דאדרבא אפי' לר"ע מ"מ כיון דלענין נפל הוי ספק א"כ באבילות אזלינן לקולא. מיהו לפ"ז לשון דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל לא א"ש דהו"ל למימר ספק אבילות לקולא ויש ליישב

בתוס' ד"ה לאחר ל' כו' דלא מברכינן שהחיינו על כל מילה. וי"ל דלא שייך שהחיינו דלעולם כל איש ישראל יש בו ברית מילה תמיד כמ"ש במדרש שש אנכי על אמרתך שאמרו דוד כשראה עצמו בבית המרחץ בלי מצוה רק מצות מילה שבבשרו ע"ש א"כ לא שייך שהחיינו. גם באב המל את בנו כיון דהמילה בבנו קבועה תמיד כמ"ש בשו"ת מהר"ח או"ז דמצות מילה אינו העשי' אלא שהמילה חתומה בבשרו ע"ש]

דף נא ע"א בגמ' יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. לכאורה קשה מה בכך שהוקשו מ"מ הוי כעין הפרט דמטלטלי נינהו. אך נראה דבאמת אין טעם התורה משום דמטלטל דזה רק רמז למעט מידי דאינו מטלטל דהיינו קרקע. אבל טעם התורה דקרקע אין פודין בו וכיון דעבד הוקש לקרקע גם בו אין פודין כנ"ל

ע"ב בגמ' מה להלן יורשים חייבין פרש"י דהאשה שהביאה חטאתה יביאו יורשין עולתה. וזה דוקא למ"ד שעבודא דאורייתא. אבל למ"ד לאו דאורייתא מיירי דוקא בהפרישתו מחיים. ותו קשה לי מה דמיונו להתם דחייבה תורה להביא קרבן. אבל הכא עיקר המצוה שלא יראה ריקם וזה כבר עבר. ונהי דיש לו תשלומין כל ימי החג מ"מ לאו חיוב דנכסים שייך בזה כמו ביולדת. והנה הרמב"ם (פ"א מה' חגיגה) כתב המפריש עולת ראייתו ומת היורשין חייבין להביאה. משמע דוקא בהפריש. והלח"מ שם תמה עליו דהא גבי יולדת כתב אפי' לא הפרישתו מחיים דס"ל שעבודא דאורייתא. ולמ"ש א"ש. אך איך יפרנס סוגיא דהכא. והלח"מ הניח בצ"ע. ולע"ד נראה דהרמב"ם לא גרס בגמ' כלל האי סיומא מה להלן. רק סתם ולא יראה פני ריקם וכוונת הגמ' כמו התם דעיקר מצוה להביאו בעת ראיית פנים ומ"מ יש לו תשלומין ומחויב להביא תוך ימי החג אע"ג דכבר ראה ולא הביא. ה"ה הכא אע"ג דהמצוה ביום ל' וכבר מת הבן מ"מ עדיין החיוב לפדות

ערכין פרק ראשון

דף ב ע"א במשנה טומטום כו'. נראה דאפי' נתקרע אח"כ ונמצא זכר או נקיבה מ"מ כיון דבשעת הנדר לא הי' מבורר לא חל הערך. ועי' מ"ש לקמן ד':] ומ"מ כה"ג בדמי טומטום עלי כיון דיש לו שומת דמים כמו שהוא בשעת הנדר אזלינן ונותן דמי טומטום שלא נתקרע

שם במשנה חרש כו' וקשה כמ"ש התוס' דהא איתא בב"ק חרשו נותן לו דמי כולו משמע דלא שוה כלום. ונראה דהכא דנוהג גם בעבדים. ועבד בודאי שוה אפי' חרש להשתמש בו כמו עם בהמה. רק בישראל דאסור לרדות בו בפרך לא שוה כלום ובב"ק בישראל מיירי. אבל עבד שפיר יש לו שומת דמים אפי' חרש, ותו כיון דקיי"ל די"ל לעבד עשה עמי ואיני זנך א"כ ודאי שוה עכ"פ קצת. ותו דיוכל למוכרו לקנס א"כ שוה מידי משא"כ בישראל כנ"ל. ומ"ש התוס' ד"ה לאתויי דקאי גם אעבדים ונדחקו בזה דהא יכול למכרו לקנס. אינו מוכרח כלל דהרבותא דמנוול ומכ"ש מצי קאי אישראל ולא אעבד

בגמ' הכל מעריכין לאתויי מופלא סמוך לאיש. יש לעיין אי שותפים מעריכים לומר ערך פלוני עלינו כמו שמביאים קרבן א' בשותפות או דכיון דכתיב איש כי יפליא דוקא יחיד וכ"מ מדלא אמר לאתויי שותפין וצ"ע: שם בגמ' קרבנו כו' פרש"י תלתא קרבנו כתיבי וכ' תוס' שמא על ראשו דכתי' כו' כמו קרבנו. נראה כונתם כיון דכתי' אם עז קרבנו כו' וסמך ידו על ראשו הוי כמו שהי' כתוב על ראש קרבנו כנ"ל. וכ"מ במנחות (צ"ג:) בתוס']

בתוס' ד"ה קרבנו כו' וא"ת ליליף מהכא לכל התורה דאין שליחו כמותו כו'. ויש ליישב דשאני סמיכה דהוי דבר שבגופו שפיר א"י לעשות ע"י שליח כיון דידו בעינן כמו וקשרתם לאות על ידך. משא"כ מידי דלאו בגופו שפיר שייך שליחות

ע"ב ברש"י מי שחציו עבד כו' אבל עבד גמור פטור דכתי' פני האדון מי שאין לו אלא אדון אחד. ותמוה דהא להאי דרשא אפי' חציו עבד פטור. ונהי דלמשנה אחרונה שפיר חייב הואיל וכופין אותו לשחרר אין לו רק אדון א' כדלקמן. אבל עכ"פ עבד גמור למה לי דרשא דאדון א' בלא"ה עבד כאשה ופטור בראי' **כדאי' בחגיג' (ד'.) אכן בירושלמי שם מבואר כדברי רש"י כאן ומ"ש המגי' במל"מ (פ"י מה' מלכים ה' ז') דלמ"א דח"ע וחב"ח חייב ע"כ קרא אתי למעט עבד ליתא דמה"ת קודם התקנה שפיר י"ל דאתא קרא למעט ח"ע וחב"ח. דמאי דחייב למ"א תקנתא דרבנן הוא וז"ב:** ואפשר לומר בדוחק דגם למאן דפליג ארבינא דחציו עבד חייב אפי' למשנה ראשונה מ"מ שפיר דורש האדון למעט עבד גמור דמהא דדינו כאשה י"ל דהכא דכתי' זכורך למעט נקבה. ומצד דזמן גרמא לא נפטרה דהוי כמו בהקהל דנשי' חייבו' להכי צריך זכורך א"כ י"ל דדוקא נקבה ממעט דלית לה זכרות. אבל עבד שפיר הוי בכלל זכורך. בפרט לפי' הזוהר זכורך פי' הנימול א"כ. גם עבד נימול להכי צריך למעטו מן האדון כנ"ל

דף ג ע"א בגמ' למעוטי קטן מכרת ותמוה כמ"ש התוס' דלמה לי קרא. ויש לפרש דבנטמא כשהוא קטן אפי' נכנס למקדש בגדלותו בעודנו טמא פטור מכרת מגזה"כ דכשהטומאה הי' בקטנותו פטור. וכן הביא השטמ"ק בשם י"מ]

שם בגמ' שאינו בקי בנגעים כו'. פרש"י ותוס' דהיינו ע"פ הבקי שאומר לו טהור ומטהר. ופשטא דסוגיא לא משמע הכי דא"כ אפי' שוטה נמי כדמפורש בתו"כ. ומ"ש תוס' דשוטה לאו דוקא דוחק גדול. וגם מאיזה טעם יצטרך להיות מסברי לי' וסבר כיון דטהרתו ע"פ הבקי אלא נראה דאפי' הוא עצמו כל היכי דמסברי לי' וסבר כשר לראות הנגע ואם לא ידע דין נגע זו ודאי לא ידין בו. וכמו בכל דיני ממונות דמסברי לי' וסבר חשוב דיין. והא דאמרינן