שפת אמת על קדשים קמה

נראה דלפ"ז אפי' יצא רובו והראש בפנים לא חשיב ילוד לענין נחלה. ונ"מ גם לר"י דמודה דהכרת פדחת מיהא בעינן. וק"ק דנקט ר"ל לעיל בגמ' פדחת פוטרת בכ"מ חוץ מנחלה טפי הו"ל למימר דאפי' רובו לא מהני לנחלה כשהפנים בפנים וצ"ע דהרמב"ם והפוס' קיצרו בזה

בתוס' ד"ה לאתויי וא"ת כו'. איני מבין לשונם דהיכן נזכר בנדה דמהני פדחת לכל הני מילי דכתבו התוס' התם בן יום אחד תנן אבל פדחת מנלן. ואפשר כוונתם להקשות על לשון הגמ' דאמרו לאתויי כדתנן והו"ל למימר לאתויי לכל הני מילי. אבל לשונם לא משמע הכי

דף מז ע"א בגמ' אר"פ דאיעבר מעכו"מ כו'. מר ברי' דר"י אמר משמי' דרבא אפי' דאיעבר מישראל כו'. יש לעיין אי מודה רבא לדינא דר"פ. דלכאורה י"ל דכיון דלבית אבותם כתי' ומשפחת אם לא הוי משפחה. א"כ אע"ג דזה אין לו אב מישראל מ"מ שם לוי לית עליו ע"י האם. ור"פ בע"כ הוצרך לחדש זו הסברא ליישב דברי ר"א בר אהבה. אבל למסקנא דרבא מטעם פטר רחם תו אין לנו לחדש דולד הבא מעכו"מ יהי' נקרא לוי מכח האם שהיא לוי' ונ"מ בזה לענין בן או בת שילדה הלוי' מעכו"מ ונולד להם בכור. אי דינו כבן לוי ולוי' דפטור מפדיון או לא. ומיהו מלשון הגמ' לקמן בדק לן רבא כו' משמע דמודה רבא לר"פ בזה וכן פסקו הרמב"ם והטור וש"ע כרבא וכר"פ] וצ"ע

ע"ב בגמ' שהרי זכה אביו בפדיונו פרש"י דזכה הממון והורישו לבניו. ולפ"ז אם לא הניח שום ממון יהי' חייב לפדות א"ע. וגם לשיטת רש"י זו הוסיף עוד הרא"ש דצריך לפדות עכ"פ רק מעכב לעצמו הממון. ולולי פרש"י הי' נראה לפרש הכוונה דהאב כיון דהוא כהן ורחמנא פטר לכהנים ולוים מן הפדיון פטור. אע"ג דהבן חלל אינו כהן מ"מ הכהן פטור. רק על הבן חל חיוב אי מת אב קודם זמן פדיון לרב חסדא. ובזה מובן יותר דברי התוס' בזה. מיהו לשון הגמ' זכה אביו בפדיונו משמע כפרש"י. דלפי' הנ"ל הל"ל כבר נפטר האב מפדיונו וצ"ע

בתוס' ד"ה ראשון לנחלה לא כו'. לפי' התוס' עיקר חסר מן הספר דאמרי' וילדו לו בעינן ולא מייתי הגז"ש כלל. ואפשר לקיים פרש"י דע"כ הלימוד מוילדו הוא דמשמע דנולד מעצמו לאפוקי יוצא דופן דצריך להיות במעשה אדם. וא"כ י"ל דזה דוקא בולד ראשון כדהכא דא"א לצאת מעצמו דרך דופן. אבל אם כבר יצא ולד דרך דופן שנעשה פתח ע"י אדם. יוכל להיות שבעיבור שני יצא הולד מעצמו דרך דופן במקום חתך הראשון ולהכי צריכין שם למעט מדכתי' כי תזריע לאפוקי יוצא דופן אפי' מעצמו כנ"ל מיהו הרמב"ם בפי' המשניות כתב דא"א שיצא דרך דופן ותתעבר אח"כ ע"ש

דף מח ע"א בגמ' אר"י זאת אומרת ב' יב"ש כו' ולקחו שדה בשותפות כו'. אמר רבא מכדי נכסי' דבר נש ערבין בי'. ויש לתמוה דנהי דלא יפרע מן הערב כשא"י לתבוע הלוה. היינו אם פטור הלוה מן הדין. אבל היכא דהלוה משקר והערב יודע שהלוה משקר מפורש בפוס' דחייב הערב שע"ז הי' ערב אם לא ירצה הלוה לשלם ובזה שכופר שאינו זה הוב"ש בשקר הוי כאינו רוצה לפרוע כה"ג שפיר חייב הערב. ולכן נלע"ד דרבא דוחה רק ראיות ר' ירמי' דהכא בבכור לא מתורץ בהך דר"י. דהכא כיון דבאמת אין הבנים יודעין ופטורין מן הדין כה"ג שפיר אין הערב חייב אבל התם בשני יב"ש ל"ש סברת רבא. רק דזאת אומרת אדחי. וממילא י"ל דרבא פליג נמי אדינא דר"י. דבאמת אין סברת ר"י מוכרחת. דנהי דכל אחד יש לו חלק בשדה זו מ"מ כיון דסוף סוף ע"י גביותו יפסידו שניהם ויכול כל אחד לעכבו מלגבות. רק דר"י הכריח הדין מכח המשנה ורבא דוחה ראייתו ופליג עליו. או אפשר דמודה לדינא. אבל עכ"פ טעם רבא לא קאי רק אבכור דהכא כנ"ל. ובח"מ (סי' מ"ט) הובא זה הדין דשדה מטעם דנכסוהו ערבין. ותמוה בעיני רק הדין יוכל להיות אמת מטעם שכתבתי. והנה הש"ך שם הוסיף דאפי' ב' יב"ש א' לוה וא' נעשה ערב כיון דא"י לתבוע את הלוה א"י לתבוע את הערב. ובתומים תמה עליו שהרי כל שערב מודה שהלוה חייב והלוה כופר בשקר צריך הערב לשלם וא"כ ה"נ חייב ע"ש. ולע"ד הדין עם הש"ך מטעם אחר. דכיון דבאמת יכול לתבוע מטעם ממ"נ לכל אחד מהם מטעם או אתה הלוה או הערב. א"כ פשיטא דצריך באמת לגבות מן הלוה שהלוה באמת ולא מן הערב להפסידו בחנם. וא"כ שפיר תו כל אחד מדחה ואומר פלוני לוה באמת ולך אליו וכמו כן השני אומר כן ודו"ק. אבל בעיקר הדין דקנו שדה בשותפות לא מתישב הטעם דנכסוהו ערבין כיון דהלוה חייב באמת רק משקר כמ"ש לעיל. רק הדין אמת מכח הסברא כמ"ש לעיל לרבא

מיהו בדין השני דר' ירמי' בלקח יב"ש שדה מיב"ש שני בזה פסק ג"כ בש"ע דלא כר"י. ולמ"ש אין זה מוכרח דמן הסברא אפי' בלי ראי' מן המשנה נראין דברי ר"י כיון דהלוקח יודע שהמוכר חייב לו באמת הקרקע משועבדת לו וכיון דטעם דרבא דאין גובין מערב תחלה לא שייך הכא א"כ נהי דמן המשנה אין הוכחה אפשר דהדין אמת. ושוב ראיתי במהרי"ט אלגזי שמביא ד' הה"מ שנראה מדבריו דהדין השני דר' ירמי' אמת. והקשה עליו דב' הדינים מתלי זה בזה. ולפמ"ש נכונים ד' הה"מ

שם בגמ' דכו"ע כו' ודכ"ע אית להו דר"פ כו'. ויש לעיין לרב ושמואל דאמרו מלוה ע"פ אין גובה גם מן היורשין איך יפרנסו משנה זו. והגם די"ל דפליגי ר"מ ור"י במלוה הכ' בתורה אי הוי ככתובה בשטר ולכ"ע יורשין נינהו. מ"מ למה מודה ר"מ עד שלא חלקו כיון דלדידי' כמלוה ע"פ הוי ואינו גובה מן היורשין. ואפשר לומר דבאמת לרו"ש דשעבודא ל"ד ולהכי מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין ומ"מ בשטר דתיקנו חכמים דגובה מ"מ מלקוחות לא תיקנו משום פסידא דלקוחות. רק משום דאית לי' קלא טפי והו"ל ליזהר מלקנות. ולא בנזקין אע"ג דאית להו ג"כ קלא כמ"ש התוס' ב"ק (י"ד:) ועי' בשעה"מ (פי"ט מה' מלוה ולוה) מ"ש בביאור דבריהם] א"כ י"ל דאפי' אי מלוה הכ' בתורה ככתובה בשטר היינו לענין לגבות מן היורשין. אבל מלקוחות אין גובין משום פסידא דלענין זה לא מהני כתובה בתורה רק להיות שעבודא דאורייתא הואיל וכתובה בתורה. אבל מ"מ מלקוחות לא גבה. כיון דליכא נע"ד ולא עדיף מנזקין] והשתא י"ל דלכ"ע ככתובה בשטר לענין יורשין ופליגי ר"מ ור"י אי יורשין הן או לקוחות כנ"ל

ע"ב בגמ' חמש ולא חצי חמש. לכאורה קשה א"כ לפליגי בכל בכור כשהאב אין לו רק ב' או ג' סלעים. והי' אפשר לומר דהא קי"ל דכהן מצי אמר לדידי שוה. א"כ כשהאב חייב לפדותו רק שיפטור עצמו מכח דאין לו ה' סלעים הלא יוכל ליתן לכהן שוה כסף מן הב' סלעים שיש לו ויקבלם בעד חמש בטענת לדידי שוה. רק הכא דעל גברא ליכא חיובא רק על הנכסים וכיון דלא נשאר חמש כדי פדיון א"י לחייב הבנים שיתנם ע"י שיאמר הכהן לדידי שוה כיון דעתה שאינם שוין ליכא חיוב כלל. משא"כ אב המחויב צריך לחפש עצות לקיים המצוה והרי יכול לקיים ע"י שיאמר הכהן לדידי שוה כו'. ומיהו תוס' הקשו בלא"ה הלא יכול ליתן לעשרה כהנים בזא"ז רק דשאני הכא דלא נשתעבד רק בחצי חמש א"כ א"ש ג"כ קושיא הנ"ל. מיהו קשה על תי' התוס' דהא הכא הספק אי יורשין או לקוחות ואי יורשין הם משועבדים כל החמש והשתא דהדין מספק חולקין א"כ לגבי חיוב החצי תלינן דיורשין הן דלהכי חולקין לצאת ידי החשש שמא יורשין הם וא"כ מה בכך דלא חצי חמש הלא אי יורשין הם משתעבד כל החמש. ושפיר יוכל ליתן מחצה אי נשתעבדו כל החמשה כמו שיוכל ליתן לכמה כהנים בזאח"ז וצ"ע: