שפת אמת על קדשים קמד

גם בזה מום הוי עכ"פ וגם ביתר כל דיש בה עצם הוי מום

ע"ב במשנה עינו א' גדולה ואחת קטנה. ויש להסתפק בפי' המשנה אי מים א' היא בדוקא כשאחת גדולה כשל עגל וא' קטנה כאווזא. או דתרי מילי נינהו כלומר עינו א' גדול' או עינו אחת קטנ' [וכן פרש"י לעיל (ג':) ועי' מ"ש בתוס' רעק"א כאן]. ופי' גדולה מכי אורחי' וקטנה מכפי אורחי'. ומלשון הרמב"ם מוכח דמום א' הוא. וכן משמעות המשנה מדלא אמרו ועינו א' קטנה רק ואחת קטנה ש"מ דמום א' הוא. שוב ראיתי דמוכרחין לפרש כן דהא שיעור דעגל אין מובן דהרי עגל קטן הוא א"כ א"א לפרש דזה הוי גדולה מכי אורחי' אדרבא הפי' דאפי' עינו א' גדולה קצת רק כשל עגל והאחרת כאווזא חשוב שינוי והוי מום. ומכש"כ אי גדולה. כי אורחי' והשני' כאווז. רק שיעור הריחוק מזה לזה הוא כמו בין עגל לאווזא. אבל להיות גדולה בעצמה מום א"א לומר כשל עגל דאדרבא כולהו גדולים מזה כנ"ל. (דסתמא קתני אפי' בבכור עגל ודוחק לומר דמיירי דוקא בגדי וטלה. ולא דמי להא דלעיל בשיעור אורך הזנב דאם אין בה ג' חוליות הוי מום דמוקמי' בטלה. דהתם ע"כ לאו סתמא הוא דבעגל איכא שיעור אחר שאין מגיע לערקוב]

פרק שביעי

דף מה ע"א במשנה היתה בה יתרת וחתכה אם יש בה עצם פסול. פרש"י הואיל וחתכה כו'. וקשה הא אפי' לא חתכה נמי פסול ביש בה עצם וכן תמה התיו"ט. ונראה ליישב דכיון דבסיפא קתני שש ושש ר"י מכשיר משמע דברישא מודה ר"י דפסול. וזה דוקא בחתכה אבל בלא חתכה כשר לר"י. הגם דהי' אפשר לומר דדוקא שש ושש מכשיר ר"י אבל ה' ושש לא. מ"מ ס"ל לרש"י דלר"י בכל גווני כשר (וכן כ' בפיהמ"ש להרמב"ם] ולהכי קתני וחתכה כנ"ל

שם בגמ' ר"פ אמר גזירה שאינה נספרת כו'. נראה דודאי ביש עצם כשעורה פשיטא דמטמא וע"ז לא הוי אר"י דנביאות הוא [דגם אם נגע בבשר ולא בעצם מטמא משום יד לר"י דס"ל יש יד לפחות מכזית. והתוס' בנדה (מ"ט:) הקשו רק לרב]. רק דמשמע לר"י דבכל גווני מטמא במגע ומשא אפי' אין בה עצם כשעורה וע"ז מיישב ר"פ דהוא משום גזירה וכך פסק הרמב"ם ג"כ

שם בגמ' תנא מנינא אתי לאשמעינן. קשה לי דהא י"ל דתנא קמ"ל דבעי דוקא קכ"ה. אבל קכ"ד וחצי אבר אע"ג דהוי רוב לא מהני רק הכרעת הרוב צריך להיות באבר שלם. ורחוק לומר דפשיטא לגמ' דגם חצי אבר מהני להשלים לרוב וקכ"ה לאו דוקא דמנ"ל לומר הכי

שם עולין למנין קכ"ה זיל בתר רובא דאינשי. משמע כמ"ש רש"י דב' דברים קמ"ל. חדא דקכ"ה הוי רוב אע"ג דהי' בו רפ"א אברים. ותו דגם הני אברים היתירים נחשבין בכלל הקכ"ה. מיהו קשה דאמר רבא וכולן אין מטמאים באהל וכיון דאין מטמאין באהל מסתברא דאינם נחשבין בכלל הקכ"ה. ואפי' נימא דרבא קאי דוקא אהני דיתרין באשה מ"מ הא רש"י חושב הני ה' שבאשה בתוך הרפ"א ומ"מ כ' דהיתרין נחשבין בכלל הקכ"ה וצ"ע. והרמב"ם (פ"ב מטומאת מת) לא כ' בהדיא דהיתרין נחשבין בכלל הקכ"ה ע"ש. וגם כ' הרמב"ם שם דאצבע יתרת שיש בו צפורן ונספרת ע"ג היד עולה למנין ע"ש דמשמעות דבריו דביש בו יותרת כאלה הרבה צריך להיות יותר מקכ"ה למנין רוב. וזה תמוה מנ"ל הא וצע"ג לפרש דבריו. ומהתימא על הכ"מ שלא הרגיש בזה

ע"ב בגמ' אר"ל גבוה לא ישא גבוהית כו'. נראה דמיירי בכהן שיהי' בניו כשרים לעבודה

בתוס' ד"ה הניחא למ"ד צריך לפרט כו' דלאו לענין דינא אתשיל כו'. משמע מדבריהם דאלו הוי איתשיל לענין גביות כתובה הי' בכלל הלכתא כר"נ בדיני. ולע"ד צ"ע בזה כיון דכל הספק אי מהני הפרה בכה"ג ה"ז לענין איסורא רק דממילא נ"מ לדיני. ודוקא בפלוגתא דהוא עצמו בדיני וכמו כן באיסורא כגון בס' אי הוי סמני גדלות ונ"מ אי בר שליחות הוא לממונא ואי בר קידושין הוא לאיסורא. בכה"ג שייך לדון אי איתשיל לענין ממונא או לענין איסורא. אבל בכה"ג דכל הספק לענין היתר נדר הלא מילתא דאיסורא הוא אפי' אי איתשיל לממונא הי' נראה דהלכה כר' ששת וצ"ע בכלל הזה

פרק שמיני

דף מו ע"ב בגמ' תנן כו' הא נמי תנינא יצא רוב ראשו כו' משתצא פדחתו תיובתא דשמואל תיובתא, ותמוה לומר דאשתמיט לשמואל המשנה. ואפשר לומר דבאמת תמוה לשון הגמ' הא נמי תנינא הלא לר"ל דאמר בתר הכי דלנחלה לא מהני פדחת א"כ הכא כל ראשו דוקא ולא סגי ברוב. א"כ ע"כ הוצרך למיתני הכא דראשו סגי. דאי הוי סמיך אהך משנה דנדה דשם פדחת נמי מהני הו"א דלנחלה נמי מהני פדחת ולהכי קמ"ל דראשו מהני ולא פדחת. ולכן י"ל דהגמ' דאמרו תיובתא משום דס"ל כר' יוחנן דפדחת נמי מהני לנחלה דקי"ל הכי. אבל שמואל בעצמו מצי סבר כר"ל דבנחלה לא מהני פדחת ולא הוי תיובתא כנ"ל. וכעין זה כ' הלח"מ (פ"ב מה' נחלות) ע"ש]

ולפמ"ש תוס' ד"ה תיובתא בשם הר"ח **התוס' בנדה (כ"ט.) הניחו בקושיא פי' ר"ח הנ"ל משום דא"כ מ"ט איתותב שמואל הכא אך יותר נראה דהר"ח ס"ל כשיטת הטוש"ע (סי' ש"ה) דבן ח' שיצא ראשו מת גם לדידן דלא קיי"ל כשמואל אינו פוטר. א"כ אין ראי' לשמואל מדר' יוסי דמיירי במחותך. ועי' בסדרי טהרה (סי' קצ"ד ס"ק כ"ג) באריכות:** דפי' הך דר' יוסי בנדה שיצאו לחיים שיהי' בר קיימא והיינו כדשמואל א"כ י"ל דשמואל פסק כר"י והגמ' קאמר תיובתא מכח סתם משנה דהכא ושמואל פוסק כיחידאי

שם כ"מ לאתויי מאי כו'. קשה לי אמאי לא אמרו לאתויי בהמה דתנן יצא ראשו משמע לכאורה כל הראש. וקמ"ל ר"ל דה"ה פדחת אע"ג דבהמה לא חשוב פרצוף פנים דילה. ודוחק לומר דס"ל לגמ' דפדחת לא מהני . בבהמה. (כמו שנסתפק בזה התב"ש (סי' י"ד). וע"ש בפרישה ובט"ז וש"ך דפשיטא להו דגם בבהמה מהני פדחת]

שם לאתויי הא דת"ר גיורת כו' וקשה מאי קמ"ל הא במשנה דנדה דיצא כדרכו משיצא רוב ראשו כו' דהוי לידה כדפרש"י דמונין ימי טומאה וטהרה מיציאות פדחתו אע"ג דחזר ושהה ק' יום. ומשמע וודאי דתו אין מונין ימי טומאה ביציאה שני' דכל הגוף. א"כ ממילא ה"ה והוא הטעם בגיורת ולכן תמהני גם על התוס' שכ' דקמ"ל דלידה אחרונה לא חשוב לידה הא גם ביצא ראשו וחזר זה הדין דלידה אחרונה לא מונין לה. ובס' צאן קדשים משמע קצת דס"ל דמונין גם ללידה שני' ודבריו תמוהים בעיני. איברא דגם הרמב"ם ושו"ע קיצרו בזה הדין וכ' סתם דפדחתו כילוד ולא ביארו דאין מונין ימי טומאה ביציאת הולד אח"כ. וצ"ל משום דלא שכיח שישהה אח"כ ברחם קיצרו בדבר אבל בוודאי הדין ברור כן והנה מבואר בנדה דיצא ידו אע"ג דאינו כילוד מ"מ מדרבנן טמאה לידה ע"ש (ד' כ"ח). ויש להסתפק לפ"ז הכא ביציאת שאר הולד אחר חזרת הראש הי' אפשר ג"כ דמדרבנן עכ"פ מונין ימי טומאה מלידה שני' דלא גרע מיציאת יד בעלמא דגזרו חכמים. מיהו יש לחלק דאחר שכבר הוי כילוד תו לא גזרו. וא"כ י"ל דהיינו דקמ"ל ר"ל כ"מ לאתויי דאפי' מדרבנן אין נותנין לגיורת ימי טומאה. וה"ה ביציאת הולד בישראלית אין מונין ימי טומאה מלידה שני' אפי' מדרבנן. וממשנה דנדה אין ראי' על איסור דרבנן כנ"ל

שם בגמ' יכיר זה הכרת פנים כו' עם החוטם כו'. לכאורה