שפת אמת על קדשים קמג

מום הוא כיון דיש לו רפואה והגם דע"י הרפואה יתילד בו מום אחר מ"מ השתא לאו מום הוי. ואולי ס"ל להגמ' דאפי' במום עובר מותר להטיל מום קבוע דעכ"פ לאו תמים הוא [וכ"כ הרא"ש כאן ועמ"ש בזה במנחות (נ"ו:) באריכות] וא"כ אחזו דם הוי עכ"פ כמום עובר. ולפ"ז י"ל דגם אחר הקזה ג"כ אכתי מום עובר הוא עד שיתרפא א"כ מיושב ב' הקושיות הנ"ל

דף לד ע"ב בגמ' קצצה מתכוין כו'. יש לעיין אי בקוצץ בהרתו עד שלא טימא אותו הכהן ** במשנה (פ"ז דנגעים מ"ד) התולש ס"ט כו' עד שלא בא אצל הכהן טהור מ"מ י"ל דבקוצץ דעקר הנגע כל כך ראוי לקנסו טפי, כמ"ש הר"ש שם סוף פ' הנ"ל.וע"כ צ"ל כן לתי' א' שכתבו התוס' שלא הי' אלא מצורע מוסגר ושם במשנה הנ"ל מסיק רע"ק דגם בימי הסגרו טהור בתולש ס"ט וצ"ל דקוצץ חמיר טפי כנ"ל:** ג"כ קנסוהו דבודאי הלאו עובר אפי' כה"ג [כדאי' בספרי פ' תצא ובתוספתא פ"ג דנגעים וכ"פ הרמב"ם (פ"י מה' טו"צ) ע"ש]. ולפ"ז לא יוקשה קושית התוס' ד"ה מקמייתא ע"ש. ומשמע דס"ל לתוס' דבקוצץ קודם הטומאה של הכהן לא קנסוהו והטעם י"ל דהקנס הי' רק שלא יהי', טהור בקציצה זו. אבל מ"מ כל שלא טמאהו הכהן דאפי' עוד הנגע בו טהור כל שלא טמאו הכהן לא שייך לקנוס עליו טומאה וצ"ע

שם בגמ' בעי ר"פ יטהר תנן או ויטהר נ"מ לחתן כו'. ק"ק ממנ"פ אי נימא דכל דנולד נגע אפי' כשראהו הכהן לא טימאהו כלל כגון שנתקטנה מכגריס קודם ראיות הכהן מ"מ יצא גם מטומאה ראשונה. א"כ נ"מ בפשיטות דאי יט. תנן טהור אפי בכה"ג אבל אי ויטהר תנן צריך דוקא להיות נטמת ע"י הכהן ויטהר ממנה אז יטהר גם מנגע ראשונה. ואי נימא דלכ"ע אינו טהור רק כשנולד לו נגע שטמאהו הכהן א"כ בחתן דלא יראה הכהן הנגע ולא יטמאנו לא יטהר גם מראשונה וצ"ע

שם בגמ' בנו זורעה אלמא לדידי' קנסו לברי' לא קנסו. ק"ק מה מדמה הגמ' הלא יש לחלק דבבכור שפיר אסרו זו הבהמה וממילא גם הבן נפסד. אבל התם דעיקר הקנס על האיש שלא יזרענה ולא שייך האיסור על השדה ולהכי לבנו לא קנסו

דף לה ע"א בגמ' זה הכלל לאתויי גרמא משמע דקשרו זנבות הוי מטיל מום בידים. ולכאורה גם זה רק גרמא ומכ"ש אי רק חד מינייהו בכור דאפשר שלא יתעבד בי' מום כלל וצ"ע

שם שלא לדעת לאתויי מסל"ת. הי' נלע"ד לפרש מסל"ת דהעכו"ם מסל"ת שנראה מדבריו שלא נתכוין. שאומר לפי תומו שקרה לו סיבה שעשה בו מום ועתה שמע כי בכור הי'. וסומכין עליו אפי' ברגיל לעשות כן בהרבה בכורים דכל מקום מסל"ת בגמ' קאי בעכו"ם. מיהו רש"י וכל הראשונים לא פי' הכי רק דהישראל אמר לפני תומו לפני העכו"ם

בגמ' וכ"ת ה"נ והתניא שהי' ר"י אומר כו'. צ"ע הא משכחת לה במום שאין ראוי לבוא בידי אדם

פרק ששי

דף לז ע"ב בגמ' כיוצא בזה שמעתי כו'. פרש"י דמסיק מקדח וחיסומו דהיינו יוצא ונכנס. לכאורה קשה הא האי משנה דמאור הנעשה בידי אדם דתני בה נמי כמלא מקדח דהוי כסלע משמע דהוי בלא חיסומו דאינו נכנס ויוצא. וא"כ דילמא מתני' דהכא כמלא כרשינה הוי ג"כ בלא חיסומו. אכן נראה דבאמת האי מלא מקדח נמי בנכנס ויוצא מיירי רק הא דמסיים שהוא כפונדיון וכסלע קאי על המקדח עצמו דהוא כסלע וממילא כמלא מקדח דהמקדח נכנס יוצא הוי טפי מסלע. ולעולם בכ"מ דתני כמלא הוי נכנס ויוצא כנ"ל. [אכן ברמב"ם (פי"ד מה' טו"מ) ובהרע"ב (פי"ז דכלים) משמע דמלא מקדח הוא שיעורא דסלע ופונדיון

]:) בתוס' ד"ה כדי שינטל מן החי כו'. לשיטת התוס' צ"ל דפליגי ב"ש וב"ה בכמה ינטל מן החי וימות. וזה דוחק חדא כיון דתרוייהו שיעורי כדי שינטל כו' א"כ עיקר פלוגתייהו חסר מן הספר. וגם דוחק שיחלקו במציאות כמה ינטל וימות. וגם לשון הגמ' שם בחולין וכן לטרפה מאי קמ"ל דודאי בינטל מן החי וימות הוי טרפה. ממילא כי פליגי כמה שיעור וימות פליגי נמי בטרפה וכן הקשו התוס' בעירובין (ז') ד"ה כגון]. ולכן לולי דבריהם נלע"ד דלא תלי' זה בזה כלום דינטל מן החי וימות הפי' דימות לאלתר דא"א לחיות בו כלל. ולהכי אפי' אי נטרפה בפחות מהכי דא"י לחיות י"ב חודש. מ"מ שיעור ינטל מן החי וימות הוי טפי דמית בי' לאלתר. וכן י"ל ג"כ איפכא דאפי' שיעור דינטל מה"ח וימות: מ"מ טרפה לא הוי דאפשר אי מבדרי לי' סמא חיי רק בלי רפואה ימות מיד דא"א לחיות בחסרון כזה רק אם ימצא לו רפואה. ולהכי צריך לומר וכן לטרפה דכמו דהוי חסרון לענין טומאה ה"ה דמטרפה בכך. וא"כ י"ל דלב"ש נמי שיעור דינטל מן החי וימות הוי כסלע כמו לב"ה רק דמ"מ לא הוי חסרון ולא טרפה בשיעור זה כיון דאי מבדרי לי' סמא חיי. רק כמלא מקדח הוי חסרון וג"כ טרפה דלא מתרפא שוב. ולס"ד דר"פ לקמן דב"ש מקיל דהוי חסרון בפחות מכסלע וכן לטרפה, מ"מ מודין דינטל מן החי וימות הוא כסלע דאז א"א לחיות כלל. אבל יב"ח א"א לחיות גם בפחות מכסלע כנ"ל

דף לט ע"א בגמ' אי לבכור פסח או עור כתיב אי לקדשים עורת ושבור כתיב ומסיק דלשחוט ולפרוק לא מבעי לן. וכן לקמן במשנה דכל הפסולים לקרבן ולא מצד מום רק נרבע ושור הנסקל אין נשחטין ע"י פדיון. וצ"ע דהא אמרינן לעיל ריש פרקין דהא דכתיב כל בהמה טמאה בבעל מום הכתוב מדבר וממעט מום עובר דכ' אשר לא יקריבו לעולם. ומנ"ל דכל הני פסולין דאין להם תקנה להקריב לעולם דאינם בכלל בהמה טמאה דאטו מום כתיב בתורה. בפרט לשון הגמ' הכא עורת או שבור כ' הא בזה הפסוק לא נזכר דין פדיון ולשחט במדינה רק לפסול להקריב. וע"כ הי' פשוט להם דבהמה טמאה א' לא יקריבו מיירי דוקא במום ולהכי קאמרי דעורת או שבור כ' דהוי מום ולא מחוסר אבר. וצ"ע הטעם ואפשר דומיא דטמאה דנשתנה גופה לאפוקי נרבע. אבל מחוסר אבר קשה. בפרט דמחוסר אבר פסול אפי' לב"נ דבעינן שחיין ראשי אברים א"כ חמור: מבעל מום. מיהו הכא במחוסר אבר דלא מינכר מיירי וזה אפשר דלב"נ נמי שרי להקרבה למ"ד הכא דמחוסר בפנים לא מיפסל. וכ"מ מדברי התוס' בע"ז (ו'. ד"ה אתך) ועי'. במנ"ח מצוה רפ"ו]

שם ת"ש ואת שתי הכליות כו' מ"ס חסרון מבפנים שמיה חסרון. צ"ע דמעיקרא משמע דמ"ד שמיה חסרון יליף מקרא דתמים א"כ למה לי קרא דשתי הכליות. וכן למ"ד לא. שמיה חסרון יליף לי' מהא דמה מום מאבראי א"כ למה לי קרא יסירנה לרבות כוליא אחת: דף מע"א במשנה מעשה שמיעך ולא יצא נשחטה ונמצאת דבוקה כו'. לכאורה הי' נראה לפרש דפלוגתא דר"י ור"ע הוי בב' כיסין דלר"י בידוע שיש עוד: ביצה ולר"ע בידוע לא אמרי' וצריך מיעוך כדאמרינן בגמ'., אבל פלוגתא דר"ע וריב"נ הי' נראה דמיירי בכיס א' ולהכי: לר"ע נשחטה כדין רק כיון דנמצא אח"כ דבוקה בכסלים פליגי ר"ע וריב"נ אי אמרינן דלמפרע לא הוי מום כיון דדבוקה אכן מלשון הרמב"ם משמע דמעשה זו נמי הוי בב' כיסין. ולפי"ז צ"ל דנשחטה רק אליבא דר"ע. וגם הא דדבוקה בכסלים לרבותא דר"ע איתמר. אבל לריב"נ אפי' לא נמצאת דבוקה כגון שנשחטה ולא נבדקה נמי אסור וצ"ע: שם בגמ' ל"ש אלא שחסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה נמי הוי. ק"ק די"ל גם ברגל ולמטה מארכובה דודאי