שפת אמת על קדשים קמב

פרק רביעי

דף כז ע"ב בגמ' יום א' בשנה זו ויום א' בשנה אחרת לימד שנאכל ב' ימים. קשה לי דאפי' נאכל ליום ולילה נמי שייך שנאכל בב' השנים שנשלם השנה ביום ואוכלו בלילה שלאחריו. ודוחק לומר דכיון דבקדשים הלילה הולך אחר היום חשוב גם בלילה תוך שנתו וצ"ע

דף כח ע"ב בגמ' מי שאינו מומחה כו' לימא תנן סתמא כר"מ כו'. קצת קשה למה לא מוקי לה בשאין מום לפנינו כלל שכבר נחתך ואין המום נראה. ואפשר דא"כ ה"ז יקבר מיותר דפשיטא והל"ל רק ישלם מביתו

שם בגמ' ותיפוק לי' דטעה בדבר משנה היא פרש"י משנה הוא בחולין ואינו נראה שהי' כבר משנה מסודרת קודם ר"ט דא"כ וודאי ח"ו שיטעה ר"ט בדבר משנה. רק כיון שנתברר אח"כ ע"י עדות דתודוס הרופא שכשרה הוי דינו כטעות בדבר משנה כנ"ל

בתוס' ד"ה לימא תימא כו'. ונראה ליישב דהכא בבכור דקנסו חכמים הואיל ושחטו שלא ע"פ מומחה א"כ עיקר הקנס יש לקנוס זה שנשחט על פיו להכי הכא כ"ע מודין דישלם מביתו. וא"כ א"ש דלא דייק הגמ' מהכא דר"מ ס"ל דינא דגרמי. דשאני הכא דכל הקנס הוא על זה שנשחט על ידו כמ"ש (וכן תי' הרמב"ן והרא"ש]. מיהו אכתי קשה לר"י דאוסר דוקא בדוקין שבעין והוא איסור מן הספק ולמה ישלם מביתו לר"י דלית לי' דינא דגרמי. אכן נלע"ד דבלא"ה נדחקו התוס' לעיל דהגמ' מזכיר גזירה ומזכיר קנסא. וגם דפסקו כר"מ בגזירותיו והכא קנסא הוא. ע"כ נלע"ד לומר דר"י נמי דמתיר במומין שבגופו דוקא במראה את מומו. אבל בעיקר הקנס גם ר"י מודה דבשחטו אפי' הי' בו מום רק שאינו מראה המום קנסוהו רבנן. למי שנשחט ע"פ כיון דהוא הי' הגורם]. רק היכי דמראה אחר השחיטה המום ס"ל לר"י דלא קנסוהו. ודוקא בדוקין שבעין דהוי כאינו מראה מומו קנסוהו ור"מ גוזר במומין הנראין אטו דוקין שבעין. נמצא דגם לר"י קנסא הוא וקנסו לזה שנשחט על פיו כמ"ש. ור"מ מוסיף רק הגזירה והלכה כר"מ בגזירותיו

דף כט ע"א בגמ' א"ה תם נמי יאמר ב"מ הוא. הגם דאין בזה חשש כ"כ מ"מ משהה לי' בחנם ושמא יבוא לידי תקלה בגיזה ועבודה ומה"ט מסופקני היכא דשקיל שכר תרתי זימני אי ג"כ אין שוחטין על פיו. די"ל דוקא מי שאינו רשאי ליקח שכר מטעם דחשוד להתיר ב"מ בזה אין שוחטין על פיו. אבל מומחה כאילא דרשאי ליקח שכר נהי דתרתי זימני לא התירו מ"מ כיון דאין בזה חשש תקלה אפשר דבדיעבד סומכין עליו. מיהו הרמב"ן כ' דכל הטעם דאין שוחטין ע"פ הוא מטעם דאסור ליקח שכר וכמו בדין דדיניו בטילין א"כ ה"נ בפעם ב' דאסור ליקח שכר ג"כ דיניו בטילין. מיהו פשטא דגמ' לא משמע כשיטת הרמב"ן רק מטעם נגיעה אין שוחטין ע"פ. וראיות הרמב"ן מדשקיל שכר בין תם בין ב"מ ליכא נגיעה. אין ראי' זו מוכרחת די"ל דמ"מ הבעלים סומכין עליו כיון שנותן לו שכר בודאי יצדד לטובת הבעלים וצ"ע

שם בגמ' אם הי' כהן כו' איהו גופי' היכי אזיל כו'. הא דלא משני הגמ' דאחר הליכתו מצאו שם טומאה חדא דלשון המשנה לא משמע הכי. ותו י"ל דכה"ג אין הבעלים חייבין לשלם לו כיון דלא ידעו מן הטומאה. ונהי דנפסד על ידו הוי כגרמא בעלמא ופטור

ע"ב במשנה החשוד על הבכורות פרש"י להטיל בו מום נראה דפי' כן משום דקשיא לי' למה לא פליגי ר"ש ור"י גם הכא אי לוקחין ממנו מים ומלח כדלקמן בחשוד על התרומות להכי פרש"י דהכא לא חשידי לאכול בלי מום רק להטיל בו מום ולא החמירו בזה כולי האי. וכמו כן בחשיד על השביעית לא החמירו כל כך כמו על התרומה דבמיתה: בתוס' ד"ה כפועל בטל כו' ועוד תניא בריש השוכר את האומנין כו'. אין ראי' זו מוכרחת דהתם תני סתם כפועל בטל. אבל הכא דהוסיף ר"פ כפועל בטל מאותו מלאכה משמע כפרש"י. אך קושיא שני' מפ' איזהו נשך נכונה דשם אמרו ג"כ בטל מאותו מלאכה. ולולי דמסתפינא הו"א דט"ס יש בתוס' וחסר שורה. וכצ"ל מיהו יש לדחות דהתם לא אמרו בטל מאותו מלאכה ומיהו קשיא מהא דתנן בפ' איזהו נשך כו'. דלפי הגירסא שלפנינו אין מובן לשון ומיהו

דף ל ע"א במשנה החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות. בגמ' מוכח דהפי' שנאמן שפדה המעשר שני או שאין זה מעשר שני דלהכי חמור משביעית משום דבעי חומה ושביעית חמור ממעשר] דיש לו פדיון וכ"כ התוס'. אבל על רש"י יש לתמוה דפי' דלא הוי כדמאי א"כ מיירי דנאמן שאינו טבול למעשר וא"כ אדרבא טבל במיתה וחמור משביעית (כדאיתא ביומא (פ"ג.) ואמאי תני בסיפא חשוד על המעשרות א"ח על שביעית] וצ"ל בדוחק דלפרש"י כולל המשנה כל המעשרות ברישא דהחשוד על השביעית אינו חשוד הן על טבל דחמור והן על מעשר שני עצמו שפדאו מטעם דנאסר חוץ לחומה. ובסיפא חשוד על המעשרות הפי' רק על מעשר שני וזה דוחק גדול. וצ"ע בפרט על הברטנורא שהביא לשון רש"י והביא טעמא דגמ'. ותמהני על התיו"ט שלא הרגיש בזה כלל

ע"ב בגמ' נ"מ דאי קדיש קידושיו קידושין תמהני דקאמרו הנ"מ לחומרא טפי הו"ל למימר אפי' לקולא דאם מל תינוק המילה כשירה. או בכל מידי דנכרי פסול בדידי' כשר דישראל הוא וצ"ע. (ועי' ברמב"ם (פי"ג מ"ה א"ב ה' י"ז) הביא גם נ"מ לקולא דמחזירין לו אבידה כישראל]

פרק חמישי

דף לא ע"א בגמ' ר"י אמר תנינא פירש אין מקבלין אותו ותמוה אטו לא ידע סיפא דחזרו לומר. ואפשר דס"ל לר"י דנהי דמקבלין אותו אבל לא להיות ראש עכ"פ

ע"ב בגמ' מ"ש מהא דתניא הלוקח לולב כו'. צ"ע מה מדמה אהדדי הלא הכא עיקר איסור הוא המכירה ולכן גם דרך הערמה אסור דסוף סוף לוקח מעות בשביל הבשר. אבל התם עיקר האיסור דאין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה וכיון דנותן לו האתרוג במתנה אע"ג דמערים ולוקח מעות בשביל האתרוג מ"מ אין בזה המעות דין פירות שביעית

שם בגמ' אמר רבא מנא אמינא לה כו'. ק"ק דהא ע"כ לאביי נמי איסור מכירה אחר שחיטה רק מדרבנן דאי מדאורייתא מ"ט ליתומים הקילו א"כ מה מנא אמינא לה. וי"ל בדוחק דלאביי אפי' אי מה"ת אסור מ"מ בהבלעה ליכא איסור תורה רק מדרבנן ולהכי ליתומים התירו

דף לג ע"א בגמ' אלא בכור מאן תנא כו'. צ"ע כיון דלכ"ע בכור אין נמכר באטלז א"כ לענין בזיון קדשים יש עליו קדושה. וכמו כן בפסולי מוקדשין לולי הטעם דהנאתן להקדש. א"כ מה"ט נמי אין מרגילין [לפמ"ש רש"י דטעמא דאין מרגילין משום בזיון. ועי' פרש"י תמורה (כ"ד.) ובשו"ת נוב"י (מהד"ת סי' קצ"ד) מ"ש בזה] ולמה לא מצי אתיא ככ"ע. וצ"ל דפשיטא להגמ' דהרגלה אינו בזיון גדול ולא מיתסר רק ביש עליו קדושת קרבן ממש

ע"ב בגמ' לא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום כו' לכאורה קשה דלמה מדמה הך דהכא למטיל מום בבעל מום. דאפי' למ"ד דאסור משום כל מום לא יהי' שאני התם דמוסיף להיות ב' מומים אבל הכא דע"י מום החדש יתרפא מום שהי' מקודם י"ל דשרי טפי. וכמו כן קשה גם לאידך גיסא דאפי' למ"ד מום בב"מ שרי מ"מ הכא אכתי לאו