שפת אמת על קדשים קלט

אינו שלו ולהכי לא חל המקח וכמ"ש הראשונים שם בקידושין בשם הירושלמי דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת שאין תופסין דמיהם ע"ש בריטב"א. אבל פ"ח דממונו הוא שפיר תופס דמיו. וא"כ למאי דאמרינן בסמוך דהא דקדשה בפ"ח אינה מקודשת מיירי באינו שוה רק שקל וכריב"י דאין פודין רק בשקל. ולהכי שפיר אינו שוה כלל וכה"ג שפיר לא חשוב ממונו ואינו תופס את דמיו. ולהכי אמרו מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. אבל לדידן דפודה בכל שהו שפיר חשוב ממונו ותופס את דמיו. והוא נכון. רק לע"ד נראה דהמקשן שם לימא דלא כר"ש ס"ל כרי"ו דעדיין היא מחלוקת. וכתבתי בזה באריכות בקידושין שם

דף יא ע"א בגמ' לר"י הא אמר הקפידה עליו תורה בשה אלא כר"ש. משמע מכאן דס"ל עיקר כלשון קמא דגמ' לעיל (ט':) דר"י ור"ש בסברא פליגי ולא בקראי. ולכן פוסק הרמב"ם והרמב"ן כר"י אע"ג דס"ל דשותפות עכו"מ פטורין כמ"ש לעיל

ע"כ בגמ' דמרחינהו ישראל ברשות עכו"ם. פרש"י שהי' לו אריס ישראל. ודעת רש"י דאפי' התבואה של העכו"ם אם מירחו ישראל חל עליו חיוב תו"מ כיון דאין קנין. ולפירש"י א"ש הטעם דהן שלו דאתי מכח מי דלא מצית אשתעי דינא בהדי'. כיון דהחיוב חל בשעת מירוח רק עכו"ם לאו בר ציית דינא. א"כ נתיאש הכהן מתרומה והוי כמו יאוש וש"ר גבי הלוקח. אבל תוס' פי' דאחר שלקחן הישראל מירחן לפ"ז קשה הטעם כיון דחיוב תרומה חל עתה כשהיא ברשות ישראל. מיהו גם הרמב"ם (פ"א מה' תרומות) פי' כשיטת התוס' וצ"ע

שם בגמ' ת"ק סבר ודאי חלפינהו כו'. צ"ע אי יהי' ודאי תרומה גם נוכל להפריש חזה על מקום אחר **בירושלמי דמאי (פ"ג ה' ד') ר"י בעי קומי ר"ז מה כפירותיו ממש פוטר טבל ברור במקום אחר. ועי' בשו"ת הר"ב אשכנזי (סי' א') פי כן דהספק הוא אם יכול להפריש על מקום אחר:** הא מידי ספיקא לא נפקא אטו ודאי החליפן. ואפשר דזה הוי קשיא לר"א לכן הוסיף דכוונת ת"ק נמי דהוי ודאי לענין להצריך ליתן לכהן. אבל ודאי גמור לא הוי כמ"ש

שם בגמ' דמית ביה כהן. צ"ל דתנא דמתני' סתם לן הכא כחכמים דלקמן. דלר"א דחייב באחריות ועיקר הפדיון בשעת נתינה לכהן. א"כ במת צריך שה אחר. וצ"ע מה דמקשה פשיטא

דף יב ע"א בגמ' מהו לפדות בב"פ אליבא דר"מ לא תיבעי לך כו'. משמע דפשיטא לגמ' דיתום פודין בו. וצ"ע הטעם הא כמו דמבעי לי' בנדמה לקמן ה"ה ביתום דפסול להקרבה. והלא במעשר נדמה חייב בו כנראה בדברי הרמב"ם (פ"ו מה' בכורות) וכמ"ש בסמוך] ויתום פטור ממעשר וצ"ע למ"ש הרשב"א (בחולין ע"ד:) דהא דאמרי' דלר"מ פודין בב"פ הוא קמי דידעי' גז"ש שה שה מפסח. א"ש דבלאו גז"ש פשיטא דפודין ביתום דשה מעליא הוא. אך התוס' שם לא ס"ל כפי' הרשב"א הנ"ל. שפיר קשה כנ"ל]

שם בגמ' א"ל ר"א למ"ז מאי דעתיך דילפית מפסח כו'. כל הסוגיא תמוה אטו ר"א לא ידע מברייתא דבן בג בג ואדמקשה אמר זוטרא ליקשי אבן בג בג. ותו מה דשני לי' מ"ז א"כ שה שה מאי אהני. הלא אהני לטריפה וכלאים. ואפשר לומר דעיקר קושי' ר"א הכי הוי כיון דע"כ לא לכל דבר מקשינן שה שה לפסח א"כ מנ"ל למעט גם בן פקועה. ומר זוטרא שני לי' מדברי בן ב"ב כיון דמשמע דבן בג בג יהיב טעמא דשה שה גם על שחוטה דפרט לכל השמות הללו שחוטה בכללן. ואי בשחוטה ממש מיירי מה אהני לן שה שה בלא"ה שחוטה לאו שה היא. ומדיהיב בן ב"ב טעמא דשה שה ע"כ דאהני לן לענין בן פקועה כנ"ל. ולפ"ז נראה דרב אשי ס"ל דשה שחוטה נמי בכלל שה ולא הוי ממעטין שחיטה לולא דרשה דשה שה, ועיין ביומא (מ"ט:) דפליגי אי פר אפי' דמו של פר או לא ומקשה מר זוטרא שם מדתנן אין פודין בשחוטה ומתרץ הגמ' שאני התם דגמר שה שה. ולכאורה הלא מר זוטרא בעצמו הכא מכח שה שה אתי עלה. ולמ"ש א"ש דהיא הנותנת דמ"ז ס"ל דשחוטה עצמו לאו בכלל שה היא ושה שה למעט בן פקועה אתי. ורב אשי מסיק שם דאפי' בדמו של פר להכי מתיר הכא בבן פקועה ע"ש ותבין. ולפ"ז הי' מקום להכריע לדינא כר"א כיון דקי"ל התם דאפי' בדמו של פר. מיהו י"ל דשאני התם כדקאמר ר"א גופי' שם דאטו בקרנו מעייל לי' וע"כ בפר פי' בדמו. אבל בעלמא שפיר י"ל דשחיטה לא מקרי שה

שם בגמ' קמ"ל תחת תחת מקדשים גמיר פרש"י ובקדשים פסול דהוי מום כו'. וזה תמוה דהא מום גמור במעשר רבי קרא בפי' ל"י בין טוב לרע. ונדמה דהוי כמום יהי' פטור ממעשר הא ע"כ לענין מום לא הוקשו לקדשים. ולולי פרש"י נראה דבכל הקדשים דממעטין נדמה אפי' מקצת סי' דומה נמי נדמה היא. רק בבכור גלי קרא אך לרבות מקצת סי' דומה לאמו. ולהכי חידש ר"י לעיל (ג':) דמ"מ מום קבוע הוא גם בבכור להיות פסול להקרבה אע"ג דקדושת בכור חל עליו אבל בכל הקדשים לעולם הוי נדמה ולכן הקיש הכ' תחת דמעשר דאין עליו חיוב מעשר במקצת סי' דהוי כנדמה כנ"ל. והרמב"ם לא הביא דין נדמה במעשר. ואדרבא משמע מדבריו (פ"ו מה' בכורות) דמחויב במעשר ע"ש שכ' הכל נכנסין להתעשר אפי' אסורין לגבי מזבח חוץ כלאים טרפה יוצא דופן ויתום כו' משמע דנדמה חייב. וזה תמוה דהוא היפוך הסוגיא דהכא. ואפשר לומר קצת דהא הכא בפדיון פטר חמור כ' הרמב"ם (פי"ב מה' בכורים) דאין פודין בנדמה ואם פדה פדוי. ותמוה ג"כ למה מספק יהי' פדוי הלא הוי ספק איסור הנאה דאורייתא. ומ"ש הכ"מ כיון דאין בו קדושת הגוף מתיר בדיעבד. תימה מ"ש מכל ס' דאורייתא לחומרא בפרט דיכול להפריש עליו שה עכ"פ. ולכן אפשר דהא לשון הגמ' הכא ת"ש דתני רבה ב"ש כו' אלא כו' דשויוה רבנן כי כלאים כו' אלא לפטר חמור. משמעות הלשון דרבנן פסלוהו כמו כלאים דבעי למיפשט דמן התורה שה היא לפדיון פ"ח רק רבנן שוי' ככלאים. אולי כדי דלא נימא דגם בכלאים פודין כיון דדומה ככלאים. וסבר הרמב"ם דהגם דהגמ' דחה לעולם למעשר דחוי בעלמא היא, והעיקר כפשטא דגמ' דמיירי לפ"ח ומדרבנן אין פודין. ולהכי אם עבר ופדה פדוי כיון דמדאורייתא שה היא. אבל לענין מעשר לא מיירי רבה ב"ש כלל. וטעם הרמב"ם משום דסתם מתני' לקמן סוף מכילתין (נ"ז.) דהכל נכנסין להתעשר כו' משמע אפי' נדמה ולא ס"ל כמ"ש התוס' שם. ועי' (פ"ג מה' אסה"מ ה' ה') בכ"מ ומל"מ]

שם בגמ' מהו לפדות בפסולי מוקדשין כו'. לכאורה הי' נראה לפי הטעם דאין איסור חל על איסור א"כ אפי' אם רוצה לפדות בשוי' דשה הפסולי מוקדשין שוה כמו הפטר חמור ג"כ אין פודין. ודלא כהני בעי' דלעיל דפרש"י דבשוין לא מבעי לן דכל הס' אי נקרא שה. אבל הבעיא דהכא הוי אפי' בשוין. אך לפ"ז יש לתמוה מה קאמר ר"מ מי זוטר הא דכ' כצבי וכאיל כו' הלא אכתי נ"מ בבעיא דילן בשוי' דמה בכך דצבי ואיל הוא מ"מ בשוי' אפי' בשלקי מצי לפדות. וצע"ג ליישב זה

ע"ב בגמ' אי מה בכור אדם מותר בהנאה ה"נ כו' והתנן מת כו' יקבר כו'. מכאן קשה ג"כ למאי דמשמע לעיל (ט' סוף ע"ב) בפרש"י לחד לישנא דאפי' שחט פט"ח הוי כעריפה דגם לר"ש אסור בהנאה ע"ש. דא"כ מה מקשה הכא. לעולם ר"א ס"ל דמותר בהנאה כבכור אדם. אבל אחר עריפה מהיקשא לעגלה עריפה אסור וה"ה אחר מיתה. א"ו דמיתה לא הוי כעריפה וכ"מ בירושלמי קידושין (פ"ב ה' ח') דמיתה לאו כעריפה ומותר בהנאה לר"ש] ור"א דאמר יקבר