שפת אמת על קדשים קמ

ס"ל כר"י דגם מחיים אסור בהנאה ופריך הגמ' שפיר. ולכן פרש"י שם בלשון שני עיקר כמ"ש שם

בתוס' ד"ה ודאי כו'. יש לגמגם בדבריהם דשאני הכא דהכהן הנוטל שה דשביעית ינהג בו קדושת שביעית. ורק מה שקונה עי"ז הפטר חמור חשוב איסור סחורה בפירות שביעית.. ושם בכביסה ענין אחר היא דקדושת שביעית הוא באותן הדברים שמכבס בהם

דף יג ע"א בגמ' אלא אמר רבא ל"ק הא ר"א הא רבנן כו'. נראה דמ"מ דינא דברייתא אמת גם לרבנן דמצוה לפדותו תוך ל' וכן פסק הרמב"ם בה' בכורים. ודברי הכ"מ שם תמוהים שכ' דפוסק כר' ששת והדברים ברורים דפוסק כרבא ועי' בב"ח סי' שכ"א ובביאור הגר"א] אך על הרמב"ן כאן צ"ע דלא הביא הברייתא כלל

פרק שני

שם בתוס' ד"ה הלוקח כו'. אפשר דקנה הו"א דקונה לפי המעות שנתן (כרב דס"ל הכי (ב"מ מ"ח:) ע"ש]. קמ"ל דחייב בבכורה היינו דלא הוי אפי' שותפות עכו"ם דפטורה. אלא קנה כל הבהמה אף שלא נתן כל המעות (כר' יוחנן שם בב"מ. והא דאמר בסיפא בעכו"מ שנתן מעות דקנה ופטור מן הבכורה. גם לתי' התוס' קשה כמ"ש במהרי"ט אלגזי. וצ"ל איידי דרישא נקט הכי]

דף יד ע"א בגמ' קסבר קדושת דמים מדחה פרש"י דכמו קדושת הגוף לא חל עליו בכורה ומתנות ה"ה קדושת דמים. ותוס' הקשו ע"ז דגם אחר פדיון ממעטין בקדושת הגוף מצבי ואיל מקדושת בכורה והכא דוקא בלא נפדו]. משמע דס"ל לתוס' דכל הדין דאין בכורה חלה בקדשים הוא מצבי ואיל [עי' מ"ש בזה לקמן דף ט"ו]. וצ"ע טובא לשיטת התוס' דהטעם בקדושת דמים משום שאינו שלו ולשון הגמ' קדושת דמים מדחה לא משמע הכי דהו"ל למימר בקרך וצאנך כתיב. ותו דהא שלמים הוי ממון בעלים למאי דקי"ל כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים]. וא"כ בהקדישן במומן לדמי שלמים הוי שפיר ממון בעלים. לכן נראה עיקר דודאי יש איזה מיעוט דאין בכור חל על קדשים ואפשר מדכתיב כל הבכור תקדיש לאפוקי מי שכבר קדיש כמ"ש רש"י בחולין (ק"ל.) בגמ'. ושם במשנה פי' משום דאין קדושה חלה על קדושה]. או דרש אחר. ודוקא פסולי מוקדשין ממעט הגמ' לקמן מצבי ואיל. אבל קודם פדיון אינו בכלל צבי ואיל כלל, וקסבר האי תנא דקדושת דמים מדחה כמו קדושת הגוף ואפי' הוי ממון בעלים פטור מן הבכורה ומתנות. ולשון רש"י דמפרש לקמן מקראי קשה

שם בגמ' אלא דאיעבר לפני פדיונן כו' פי' אבל אחר ההקדש נתעברה. ואם הקדיש בהמה בעלת מום מעוברת נראה לשון הגמ' דולד מקרב קרבי שהרי הקדיש הולד עצמו ג"כ והוא עיקר קרבן ולא טפל. (כר"י דפליג אבר פדא בתמורה (י"א.) וס"ל קדושה חלה על עוברין ע"ש וכ"פ הרמב"ם (פט"ו מה' מעה"ק) בסופו ע"ש]

ע"ב בגמ' טעמא שלא יהא טפל כו'. משמעות הגמ' דאי לאו ה"ט דטפל הוי הולד קרבן ממש. וקשה קצת דא"כ בעל הבעיין דבעי אי נפדין תמימים טפי הו"ל למבעי אי מקרב קרב (כיון דולד בע"מ מרבינן ליקרב כדאי' בתמור' (י"ז:) וכ"פ הרמב"ם (פ"ד מה' תמור') ע"ש בכ"מ ולח"מ]

שם ר"א מתני חייב ומוקי לה בבמת יחיד דאר"א כו' תמהני בסוגיא זו דנהי דר"א מחייב בזובח בעל מום בבמת יחיד. מ"מ הכא חידוש אחר איכא בדבר דאפי' הקדישו אחר שהי' בו מום ולא הוי קדושת הגוף. מ"מ יהי' חייב על השחיטה אע"ג דהוי כמו חולין. וגם בשוחט קדשי ב"ה שיש בו מום פטור כמ"ש הכ"מ ומל"מ (פ"א מאיסורי מזבח). רק דקמ"ל הכא דבהקדישו לקדושת הגוף לדמי מזבח] אפי' הי' בו מום עדיף מקדושת בדק הבית וחייב עליו. א"כ האי דינא כמו כן הו"ל להשמיענו בפנים ממש. דמאי נ"מ לענין זה אי במקדש או בבמת יחיד. ולמה נקט התנא בחוץ. ומה מקום הכא לכלול דינו דר"א דחייב בבמת יחיד. והנה הרמב"ם השמיט ב' הדינים עיקר דין דר"א ודין החדש הכא דבמקדיש בעל מום קבוע ושחטו חייב על השחיטה. ואין לומר דזה מוכח ממילא מדהביא הרמב"ם (שם ה' ד') דמקדיש בעל מום והקריבו חייב ד' מלקות על ההקדש ועל השחיטה וזריקה כו'. דז"א די"ל דמיירי דבשעת הקדש הי' בו מום עובר דחל שפיר הקדושה וחייב ד' מלקות. אבל במום קבוע בשעת הקדש דלא חלה הקדושה אין לנו. אך י"ל מדכ' סתם משמע אפי' במום קבוע. והא דהשמיט הך דר"א י"ל משום דהביא הרמב"ם שם דמום עובר חייב על הזביחה מהאי קרא דלא תזבח וא"כ לית לן הך דר"א. [כיון דקרא אתא לדרשא אחרינא]. וצ"ע דמהיכי תיתי נימא דלא תזבח לה' לא הוי במת יחיד בכלל ולמה צריך ע"ז ריבוי כלל. [כיון דמומין נוהג גם בבמת יחיד כדאי' בזבחים (ק"כ.) וכמ"ש רש"י שם משום דלא אשכחן דשרינהו בבמה קטנה וא"צ קרא לאסור. א"כ ממילא הוי בכלל הלאו]

שם השתא רע בטוב כו'. בלא"ה המ"ל טוב ברע ל"ל קרא בלא"ה איכא לאו שלא להקדיש בעל מום **כמשמעות לשון הגמ' בתמורה (ז'.) אי בתמורה ששה הוין, ופי' המנ"ח (מצוה רפ"ה) אינו מוכרח ודוקא דרך חילול מבע"מ על בע"מ ליכא איסורא כדמשמע שם (כ"ז.) וגם ע"ז קשה מדברי התוס' (שם ו':) ד"ה וקרא כמ"ש במנ"ח שם. אבל דרך התפסה ודאי לקי וכ"ש במתפיס תם בבע"מ:** וצ"ל דאתי לעבור עליו בב' לאוין

דף טו ע"א בגמ' למאי מדמית לי' אי לחולין כו'. מכאן מוכח להדיא דאיכא קרא . אחרינא למעט קדשים מבכורה. וצבי ואיל אתי רק למעט בפסולי מוקדשין וכמ"ש לעיל (ד' י"ד). ואפשר גם כוונת התוס' למעט כן דמבישראל ומאת העם ממעטין קדשים. אך לשונם דקדושת דמים אימעוט מזה. משמע דקדושת . הגוף לא אימעוט מזה. וגם ק"ק כיון דשלמים ממון בעלים למה לא הוי בכלל בישראל וצ"ע

ע"ב בגמ' סמוך לפדיונן מתפיסן כו'. פרש"י וממתין עד שיוממו ופריק להו. ויותר הי' נראה לפרש דכה"ג מיקרב קרבי כיון דמקדישו לגמרי קודם פדיון האם. וכן משמע לשון הרמב"ם (פ"א מאיסורי מזבח) ע"ש. ומהתימא על הכ"מ שם שהביא לשון רש"י והשמיט סוף הלשון של רש"י דממתין עד שיומם דבזה חולק הרמב"ם עם רש"י. ואפשר לא הי' גורס כן ברש"י

דף טז ע"א בגמ' ותמורתו לאחר פדיונו מתה. הא דעושין תמורה אחר פדיונן הגם דכצבי ואיל הם. צריך לומר דהיא מדרשא דמעלי גרה דלקמן. וכמ"ש גם התוס' בתי' ב]. והלח"מ (פ"ג דתמורה) אשתמיט לי' הך סוגיא והתוס' דהכא. וגם ע"ד רש"י בחולין שהביא הלח"מ שם יש לתמוה מסוגיא דהכא. ועי' בתו"כ שלפנינו הגירסא לרבות פסוה"מ ובפי' הראב"ד שם לאסור בשחטן קודם פדי' ולפ"ז תמורת פסוה"מ ליכא קרא לאסור וצ"ע]

שם תמורת אשם נמי הילכתא היא כו'. למ"ש תוס' כאן בשם ר"ת דמדאורייתא באשם מקרב קרבי צריכין לפרש קושית הגמ' אשם הילכתא היא דקרב ואיך ממעט לי' קרא דטמא ולשון הגמ' לא משמע הכי רק כשיטת רש"י דאשם רועה מדאורייתא. (גם מ"ש בשטמ"ק בשם ר"ת דטמא משמע כו' לרעי' או למיתה. אין מובן דהא מדאורייתא הוא עצמו קרב עולה לשיטת ר"ת]

ע"ב במשנה וולדי וולדות כו'. צ"ע לפי' התוס' דמקבל צאן ברזל גם על ריוח דולדות קיבל עליו בסכום מעות (כמ"ש ראי' מהירושלמי] א"כ יד עכו"ם בכל הולדות עד סוף הדורות ומ"ט דת"ק דמחייב בהם. ואולי