שפת אמת על קדשים קלח

או אפי' יש לו סימני טהרה נמי **בתוס' (ב"ק ע"ח.) מבואר דאפי' בי"ל לגמרי סימני טהרה אסור. אכן משמע מדבריהם שם דטעמא דר"י משום זוז"ג אסור. וכבר תמה עליהם בפנ"י דל"מ כן הכא בגמ' למסקנא רק מיתורא דקרא דריש לאסור. ושוב י"ל בבכה"ג מותר** כיון דדריש שה כבשים. וגם לטעם זה וזה גורם אסור לס"ד דגמ' לקמן ג"כ אין חילוק ובא בסימן א' דקתני י"ל דאורחא דמילתא הכי וצ"ע: בגמ' מיתיבי דבש דבורים כו' הוא דאמר כר' יעקב כו' משמע מן הסוגיא דר"ש פשט ממתני' דהיוצא מן הטמא היינו אפי' לא ממצא מגופי' נמי אסור. והכי נמי ס"ל לר"י ולהכי צריך קרא להתיר דבש אע"ג דלאו מגופי' הוא. אבל האי תנא דברייתא ס"ל דכל דלאו מגופי' א"צ קרא דשרי. ולהכי אפי' דבש גזין וצרעין נמי שרי. וממילא למאן דס"ל דבש גו"צ נמי שרי כמתני' דמכשירין יש להתיר ג"כ מי רגלים דחמור. אך למ"ש הה"מ (פ"ג מה' מ"א) בתי' הב' לא משמע כן] מ"מ אכתי מידי ספיקא לא נפקא דשמא מי רגלים מגופי' הוא ואסור מספק. ועי' ברא"ש שכ' דדבש דבורים ל"ד למי רגלים דחמור דעכירי. ואין דבריו מובנים דפשיטא דדבש נשתנה טפי מכמו שהי' שנעשה דבר חדש לגמרי. ואיך שייך בזה מיא על מיא נפיק וצע"ג

שם ר"א אמר רוב דגים במינן משריצין כו' רש"י ותוס' פי' דלא בעינן לידע שבלע. ולולי דבריהם י"ל דגם לר"א דיוקא דמתני' אמת דידעינן דבלע. ומטעם דרוב במינן משריצין לא חיישינן דנעכל. אבל בלא חזינן כלל אפשר דאסור כיון דלפעמים משריצין אפי' באין מינן. ומ"ש וכמי שבלע בפנינו דמי הפי' כאילו בלע עכשיו בפנינו וצ"ע ועי' בשטמ"ק שהביא גירסא אחרת. ומדבריו משמע דלגירסא שלנו יש לפרש בדחזינא דבלע כנ"ל]

בתוס' ד"ה דג טהור ותימא כו'. ולולי דבריהם הי' נלע"ד לחלק בין אכילה לבליעה דשם דג שאכל הבשר ולעסו נתעכל מיד אבל בליעת דגים י"ל דחיין תוך הדג כדאשכחן ביונה שהי' ג"כ במעי הדג ועכ"פ בדרך בליעה כמו שהיה כולו י"ל דלא נתעכל כלל שוב ראיתי שהרא"ש הביא כן

ד"ט ע"ב בגמ' והרי שביעי' כו' דאמר מר אחרון אחרון נתפס. נראה דהמקשן נמי ידע זאת אעפ"כ מקשה דמצינו דהנפדה חמור מן הפודה דפירות שביעית לעולם אסורין אע"ג דחללו ופדיונה מותר ע"י חילול. והתרצן השיב לו דמ"מ לא מצינו כשפדיונה מותר לגמרי בלי פדיון יהיה הנפדה אסור ובזה מיושב קושי' הטו"א בהקדמה ע"ש. אכן רש"י לא פי' כן]

שם בגמ' דר"י לטעמי' דשותפות עכו"ם חייב בבכורה כו'. והנה לפ"ז לדידן דקיי"ל דשותפות עכו"ם פטור בע"כ אתי קרא דל"ת בכור צאנך למעט פטר חמור א"כ פ"ח מותר בהנאה. והרמב"ם (פי"ב מה' בכורים) פוסק דאסור. ובע"כ צ"ל דס"ל כלשון ראשון דבסברא פליגי. אך יש לתמוה כיון דמפורש בברייתא דפליגי בקראי א"כ נדחה לישנא קמא. ונראה ליישב דבאמת י"ל דהפי' בברייתא אבל אתה גוזז פ"ח דליכא לאו על הגזיזה דבכל הקדשים חייב על הגזיזה אפי' אינו נהנה ממנה כלום והכא מיעט קרא. וא"כ י"ל דבהא פליגי ובהא באמת הלכה כר"ש דאינו חייב על גזיזת פטר חמור. אבל באיסור הנאה שפיר בסברא פליגי ולהכי יש לפסוק שפיר כר"י כנ"ל. ומ"מ צריך עוד ראי' להכריע לדינא כלישנא קמא. ואפשר משום דסתם מתני' הכא כר"י וסתם מתני' נמי דשותפות עכו"ם פטור א"כ משמע כלישנא קמא

שם בגמ' דתניא הערלה כו' ופטר חמור כו' פרש"י בלשון א' ששחטו. ותמהני דלמ"ד דמחיים מותר א"כ נאסר רק ע"י עריפה וכששחטו לא חל עליו שם איסור כלל. ולכאורה הי' אפשר לומר כמו בעגלה ערופה משעת הורדה לנחל איתן נאסר (כדאי' בקידושין (נ"ז.) למ"ד דנאסר מחיים] ה"ה בפטר חמור משעת שבאין לעורפו וכשנשחט אחר הכנה זו נאסר. אך לא משמע כן שם בקידושין דפליגי ר"י ור"ל בציפורי מצורע דלמר משעת שחיטה נאסר ולמר משעת לקיחה ע"ש דאמרי' כמו דהתם בשעת הורדה מחיים נאסר ה"ה בציפורי מצורע משעת לקיחה. וכתבו שם התוס' כיון דנזכר בכתוב לקיחה הוי כמו הורדה לנחל בעגלה ע"ש. אבל הכא דלא נזכר רק עריפה לא משמע דליתסר מקודם. ע"כ נראה פי' ב' ברש"י עיקר דמיירי אחר העריפה. ועי' מנחות (ק"א:) ברש"י. מבואר דפי' א' הוא למ"ד דפ"ח אסור מחיים. ובחנם הגי' בצ"ק שם ומהפך הגירסא. וכמ"ש לפנינו היא הגירסא הנכונה ומיושב קושיא הנ"ל)

בתוס' ד"ה לאפקועי דלפוטרו ממצות עריפה וכו'. ואין דבריהם מובנים דמ"מ מצות פדי' בשה למה לא יהי' מחויב לקיים להפריש שה ויהי' לעצמו. ואפשר לומר לע"ד דהא הגאונים תיקנו בסדר פדיון לומר מאי בעית טפי ליתן לי בנך או לפדותו. ואין מובן דאטו הבן של הכהן. ולכן נראה כיון דכתי' בפ' קרח כל פטר רחם יהי' לך אך כו' בכור אדם כו' בהמה הטמאה תפדה. א"כ משמע דבאמת הבכור של הכהן רק שצוה הקב"ה לאהרן שיקח פדיונו חמשה סלעים וכן שה לפדיון פטר חמור. וא"כ כל הפדיון הוא כדי להוציאו מן הכהן. א"כ כיון דמספק א"צ ליתן לכהן ממילא א"צ לפדותו כלל. ולפ"ז י"ל דבנותן גוף הפטר חמור לכהן א"צ שום פדיון ולא עריפה. והא דקי"ל דגם כשנותנו לכהן צריך הכהן לפדותו כדלקמן (י"ב.) היינו למ"ד דמחיים נאסר. אבל למ"ד דשרי מחיים י"ל דא"צ שום פדיון כמ"ש

בד"ה מכל האוכל וא"ת כו'. וי"ל דכיון דכתי' מכל האוכל הוי משמע דצריך להיות ראוי לאכילה. וכיון דכתי' תו אשר יאכל משמע דכל שיכול להאכילו לאחרים סגי. עוד י"ל כיון דשחיטה שא"ר יש ללמוד מטבוח טבח דלא הוי שחיטה. ומשחוטי חוץ יש ללמוד דהוי שחיטה כדאיתא התם. א"כ נהי דושפך את דמו אינו לשון שחיטה ממש מ"מ כיון דכ' אשר יאכל הוי גילוי מילתא לדמות האי שפיכה לטביחה דצריך להיות שחיטה ראוי' כנ"ל

ומ"ש התוס' וי"ל כו'. עיקר כוונת התוס' כיון דכתי' מכל האוכל מרבינן אפי' שא"ר לאכול בעצמו רק שהוא ראוי להאכילו לאחרים וכ"מ להדיא בתוס' חולין שם ע"ש. ובתוס' מנחות (ק"א:) ע"ש]

דף י ע"ב בגמ' רישא בהנאת דמיו סיפא בהנאת גופו הרמב"ן לא הביא הדין דהנאת דמיו וי"ל הטעם דס"ל כר' יוחנן דמסיק דעדיין היא מחלוקת ולדידי' י"ל דחד מחיים וחד בלאחר עריפה וא"כ אין הוכחה לאסור הנאת דמיו. אבל הרמב"ם (פי"ב מה' בכורים) וכן הרא"ש הביאו דהנאת דמיו אסור. דס"ל ככל הני אמוראי דמסקי דלאחר עריפה אפי' ר"ש מודה וא"כ לר"י אסור אפילו הנאת דמיו

והנה האחרונים תמהו על הרמב"ם מסוגיא דקידושין דאמרו הא דבפ"ח אינה מקודשת כמאן דלא כר"ש ומשני לאחר עריפה וד"ה. א"כ בס"ד דגמ' ס"ל דאתיא כר"י וקודם עריפה. ומ"מ איתא במשנה אם מכרן וקידש בדמיהם מקודשת הרי דדמיו מותרין. ע"ש בתוס' רע"א ז"ל בקידושין. ונראה ליישב דבס"ד דגמ' שם מסתמא ס"ל כרי"ו דגם לאחר עריפה מחלוקת ולהכי מוכרח לומר דלא כר"ש. וא"כ לפי שיטת רי"ו לר"י ג"כ אין דמיו נאסרין כמ"ש לעיל דפליגי חדא מחיים וחדא לאחר עריפה. אבל למסקנא דשם דלאחר עריפה וד"ה שפיר פוסק הרמב"ם דדמיו אסורין כנ"ל. ומתני' דקידושין לאחר עריפה ואז לכו"ע דמיו מותרין כמ"ש בשו"ת רעק"א (סי' ק"ס) ע"ש]

וחתני מ' יעקב מאיר נ"י תירץ דהא הראב"ד תמה על הרמב"ם למה יהי' דמיו אסורין הא א"ה אין תופס את דמיו ויש לתרץ למאי דמסיק הגמ' לקמן (י"א.) דפ"ח ממון בעלים א"כ שפיר תופס את דמיו. דבשלמא כל א"ה