שפת אמת על קדשים קלז

בכורות פרק ראשון

דף ב בתוס' ד"ה שמא כו' ואע"ג שמשתתף ש"ש וד"א כו' דב"נ לא הוזהרו על כך. רבים הבינו כוונתם דאין ב"נ מוזהר על ע"ז בשיתוף. ול"נ כוונת התוס' דאין ב"נ מצווה על לא ישמע ע"פ ומה שנשבע לע"ז אין זה עבודה זרה ואינו מוזהר על כך כנ"ל. וכמדומה לי ג"כ שראיתי כן באיזה ספר (כן הוא בשו"ת מעיל צדקה (סי' כ"ב) ובנוב"י מהד"ת חיו"ד סי' קמ"ח]

דף ג ע"ב בגמ' בשלמא מום קל קמ"ל כדר"ה ולאפוקי כו'. ולכאורה זה עצמו ג"כ רבותא דצריך דוקא דבר שנעשה בו מום. ובדר"ה י"ל אזנו דנקט לאו דוקא. וגם הרמב"ן הביא בהלכותיו דהוכיחו הפוס' מהא דר"י דדוקא מידי דעושה בו מום. משמע ג"כ דמלשון ר"ה אין ראי' ע"ז. י"ל דלשון אפי' מום קל משמע דהתירא קמ"ל וצ"ל לאפוקי מדר"ח ורבא

בתוס' ד"ה דקא מפקע כו' פר"ת כו'. קשה להבין החילוק ולכאורה הי' נ"ל כוונת ר"ת דמקנה חלק בהאם קודם שנתעברה. אבל בעובר נהי דקודם שנולד רשאי להטיל מום אבל למכור להפקיע נתינה דבכור אסור. אך בסוף הדיבור משמע דר"ת מיירי במקנה חלק אם אחר שנתעברה. [וטעם החילוק מבואר באו"ז (סי' ת"פ) דבמקנה חלק באם רחוק מן העובר לא מחזי כמפקיע בכור עצמו ע"ש]

דף ד ע"א בגמ' מבכור בהמה טהורה ליפטרו פרש"י דבמדבר פטרו גם בכורי בהמה טהורה. ותמהני דבחומש פרש"י דלא פטרו רק פטרי חמורים ע"ש. ואפשר דכאן כ' רש"י כן רק בס"ד. אבל לבתר דמסיק הגמ' דהוקשו שעה לדורות לענין שה. ממילא כמו דלדורות אין פוטרין בהמה טהורה ה"ה אז במדבר לא פטרו. ושוב ראיתי שהמזרחי עמד בזה בפ' במדבר שם

בתוס' ד"ה פטר רחם כו' לגמרי מתרצא כו'. וצ"ע לפי' התוס' מה דקאמר הגמ' הלוים הוקשו הלוים זה לזה והדר קאמר כהנים מנ"ל. והלא כל הקושיא לא הי' על הלוים. ולכן משמע כפרש"י ושני רק הקושיא דלוים לענין לוי דלא הי' לו שה וכן פחות מבן חודש. ועל אהרן משני אח"כ כנ"ל

בד"ה ואהרן כו' וא"ת כו'. ולע"ד נראה פשוט פי' הגמ' כיון דאהרן לא הי' במנין הכ"ב אלף א"כ לא פדה אהרן באמת שום בכור. דאם הי' פודה לא הי' צריך רע"ג בכורים ליתן חמשת שקלים רק רע"ב. א"ו אהרן לא פדה א"כ בדידי' ליכא ק"ו. כנ"ל פשוט דעיקר הקושיא מאהרן דלא הי' בכור. אבל על הבכורים ל"ק דהא הם הפקיעו את עצמן משא"כ אהרן

דף ח ע"א בגמ' ולא מנה אלא בפרוטרוט ויל"ד דבפ' מטות בנדיבות ראשי הפקודים כתי' ט"ז אלף שקלים ולא חשיב לככרים. וי"ל דשאני התם דלא נזכר כלל ככר אבל הכא דחשיב מאת ככר הי' לכלול גם הככר הנצטרף מן השקלים

ע"ב בגמ' ת"ל אך חלק. קצת קשה דבכ"מ אכין ורקין מיעוטין וכאן האך מרבה. הגם דממעט מן הדרש דהוא שור ובכורו שור מ"מ בגוף הפסוק ריבוי הוי. ואפשר דהדרש מכח מיעוט אחר מיעוט דבכור שור ממעט כשאין בכורו שור ואך ג"כ ממעט. ומיעוט אחר מיעוט לרבות כשדומה במקצת לשור

שם בגמ' צריכי דאי כ' רחמנא בכור שור ה"א כו'. קשה לי לא ליכתוב פרט כלל רק בכור בהמה הטהורה והוי כולל שור כשב ועז כדהתחיל בקרא בכור בהמה טמאה תפדה. ואין לומר דהו"א כל מין בהמות אפי' חיות דחי' בכלל בהמה דהא כבר כתי' כל הבכור כו' בבקרך ובצאנך וצ"ע

בתוס' ד"ה אך חלק תימא כו'. ואפשר לומר דדוקא למאן דיליף מבכור שור הוא שור ובכורו שור משמע שיהי' הולד ממש כמוהו לכן צריך אך לרבות דומה במקצת. אבל פטר פטר בב' פרשיות הם. רק פטר חמור א' אתי שיהי' אמו חמור ופטר ב' שיהי' הולד חמור. וכל שדומה במקצת לחמור שפיר שם חמור עליו וא"צ קרא לרבות. ומה שרצו תוס' לומר דמתניתין פליגי אהדדי דוחק גדול. ומה שנסתייעו לזה מדמקשה הגמ' מנה"מ כו'. אינו מוכרח דבאמת רב יהודה עלה דההיא מתניתין דלקמן אמרו. והגמ' מייתי כאן המשנה ומה דאמר עלה ר"י להקשות עליו ממתני' דהכא. וזה פשוט

בד"ה והא תנא כו' וקשה כו'. והנה למאי דמסיק הגמ' דעיקר שור כשב ועז מצרך צריכי ורק מבכור בכור נפקא לן הוא שור ובכורו שור א"כ בכור ראשון ושני ע"כ צריך קרא למכתב. רק בכור שלישי י"ל דאי הוי כ' בכור שור ובכור כשב ועז הוי משמע להדיא דכשב ועז כחדא הם. ובכור כשב הדומה לעז הוי מחייבין להכי צריך למיכתב גם בכור עז עז כנ"ל

דף ו ע"א בגמ' ת"ל פטר חמור פ"ח ב"פ פ"ח אמרתי ולא סוסים וגמלים. קצת קשה דאכתי י"ל פ"ח הוא דצריך עריפה ולא סוסים וגמלים אבל פדיון צריכי וצ"ל דחידוש דשה ועריפה חדא מילתא חשיב להו

שם בגמ' פריך ר' אחאי כו'. ק"ק לי דל"ד לכל דבר שהי' בכלל שהם עכ"פ דברים פרטים כמו שלמים (דהוי דבר שהי' בכלל כדאי' בריש תו"כ בברייתא דר"י] דנהי דבכלל כל הקדשים הם אבל כמה דינים בשלמים שאין בשאר קרבן, וכשפרטה תורה דין פיגול בפרשת שלמים ללמד על כל הקרבנות אבל הכא כיון דבפ' קרח כ' סתם בכור בהמה טמאה והוא כולל כל הטמאים. למה פרט בפ' קדש פטר חמור. לכתוב בהמה טמאה כיון דאין שום חילוק בין חמור לשאר טמאים

שם בגמ' או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור כו'. בתו"כ שלפנינו אין הגירסא כן רק או אף טמא הנולד מהטהור. וגי' זו היתה נכונה דהו"א דשניהם אסורין הן הבא מן הטמא והן כשהוא עצמו טמא ת"ל טמא הוא כו'. אבל לפי הגי' שבגמ' קשה מה ראי' מטמא הוא. שמא גם מיעוט זה הכוונה כן טמא הוא לאפוקי הנולד ממנו אם יהי' מין טהור אינו טמא אף שנולד מן גמל. וכ"ת תרי קראי ל"ל הא גם כפי דרש האמת קשה תרי קראי למה לי וע"כ צריכין לומר דגם לפי הגי' שבגמ' הא דצריך תרי קראי דלא נימא דבין הנולד מטמא ובין הטמא הנולד מן הטהור יהי' טמא לכן צריך תרי קראי. וע"ש בתו"כ דדורש אח"כ את זה ל"ת לאסור טריפה ע"ש. וקשה דכבר דרשו לדהכא לטהור היוצא מן הטמא. ולפמ"ש י"ל דאה"נ לבתר דמייתי טמא הוא א"צ לדרשא קמא דאת זה לא תאכלו ואתי רק לאסור טריפה. [בקרבן אהרן שם מגי' בתו"כ ולא גריס אף טמא ע"ש. וכן הוא בפי' הראב"ד. וגם כתב הראב"ד דהאי דרשא לאיסור טריפה אסמכתא היא

ע"ב בגמ' חלב מנ"ל דשרי כו'. ק"ק דלא מייתי מחמאת בקר וחלב צאן בפ' האזינו. ואין לומר משום די"ל כפי' התרגום שם. חדא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ועוד דא"כ גם מה דמייתי בגמ' מדכתי' זבת חלב ודבש י"ל כדאי' בכתובות (קי"ב.) שפירותי' שמנים מחלב ומתוקים מדבש]

עיין ברמב"ן בשם בה"ג דביצים דשרי נלמד מדכתי' בת היענה לאסור ביצת טמאה מכלל דביצת טהורה שרי. והרא"ש הביא ראי' מדכתי' הבנים תקח לך דממעטין ביצים טמאים דאין ראוין לך מוכח דטהורים ראוין לך. ויש להשיב ע"ז דביצים טהורים ראוין להוציא מהם אפרוחים ולעולם אימא לך דהם עצמם אסורים דמתקיים בהו תקח לך משום האפרוחים שיצאו מהביצה משא"כ ביצת טמאה גם האפרוח היוצא ממנה אסור [דמסתמא מביצת טמאה תצא אפרוח כמוה מין טמא ולא שייך תקח לך. ועי' בהה"מ (פ"ג מהמ"א ה' י"ג) מ"ש בזה]

דף ז ע"א בגמ' יכול אפי' עיבורו מן הטמא כו'. צ"ע אי לר"י אין איסור רק בדומה לאביו