שפת אמת על קדשים קלו

משנה דשקלים דמייתי הגמ' דמותר עשירית האיפה נדבה. האיך פירשו הני אמוראי דעכ"פ קאי על מנחת חוטא. ואפשר שמכאן יצא לו להרמב"ם הנ"ל דהם פירשו לנדבת יחיד. מיהו תימא לפרש כן כיון דכללינהו התנא באינך מותרות משמע דלנדבת ציבור אזלי [וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם] וצ"ע

ע"ב בגמ' שור זה ודמיו עלי עולה הוקבע. אפשר דהיינו שפי' בהדיא ודמיו אם יפסל השור. אבל בסתם ודמיו עלי הי' נראה דהוי כב' נדרים השור ודמי השור

שם במשנה הבינוני הוקדש. פי' בגמ' אף בינוני. וממתין עד שיומם ומחללו. והרמב"ם (פט"ז מה' מעה"ק) כתב ותחול ההקדש על הגדול. ובוודאי כוונתו ג"כ בדרך חילול. ופי' הכ"מ שם תמוה טובא ע"ש

שם פירשתי וא"י כו' הגדול שבהם הקדש. ואין מובן הטעם כיון דגם בינוני הוי עין טובה לענין מקדיש. סתם ולמה בפירש נתלה שבוודאי הגדול הקדיש. ומתוך ההכרח עלה בדעתי לפרש דבבא זו פירשתי קאי ארישא דלא הי' רק שנים. וקמ"ל דכמו בסתם הגדול הקדיש. ה"ה בפרשתי וא"י נמי הגדול הקדש. אכן הרמב"ם כ' בהדיא דנותן הגדול בלבד ומשמע אפי' ביש ג'. וכן משמעות המשנה וצ"ע הטעם. וקצת יש ליישב אי נימא דעיקר הטעם ברישא הואיל ואמר אחד. דהא שור בשוורי מסיק הגמ' דהגדול הקדש. א"כ י"ל דלשון אחד ריעותא הוי. דמשמע קצת דבידו לברור איזה הוא ולכן גם בינוני בכלל. מיהו בב' ע"כ הגרוע אינו מקדיש. רק בבינוני אמרינן כן מטעם תיבת אחד ולהכי בפירשתי וא"י מה כיון דליכא ריעותא מלשון אחד אמרינן דבעין יפה ממש הקדיש וצ"ע

דף קט ע"א בגמ' יד בעהש"ט על התחתונה. לכאורה קשה דוודאי אם ספק היא יד בעהש"ט עה"ת. אבל הכא אם ספק היא צריך לחלל כולן משום ס' הקדש. ומ"מ בשור משוורי דוקא הגדול קודש א"כ הוי כוודאי גדול קאמר ולאו ספק היא. אכן נראה דשור בשוורי הוי שור מיוחד ויוכל להיות רק הגדול והטוב. או הקטן והרע הוי נמי מיוחד. ולכן בהקדש דבעין רעה לא אמרינן א"כ וודאי המיוחד הוא הגדול. אבל בבית יד בעהש"ט עה"ת ויכול לומר שנתכוון על המיוחד לגריעותא. ומ"מ קצת קשה אי הבינוני מת ונפל מה שייך יד בעהש"ט עה"ת כיון דהוי כפי' המיוחד שבהם בין למעליותא בין לגריעותא. עכ"פ על הבינוני לא נתכוין ואיך מראהו נפל. וצ"ל בדוחק דפי' המיוחד היינו כל מה שאבחור לך בע"כ צריך אתה לקבלו וצ"ע

שם במשנה שאקריבנו בבית חוניו יקריבנה במקדש. צ"ע הטעם לרבא דלאו עולה היא דמה"ט פטור מכרת בהקריבו בבית חוניו. א"כ למה מקריבה במקדש. והרמב"ם השמיט זה וכ' אם הקריבו במקדש יצא. אבל מוכח במשנה דצריך להקריבו במקדש מדפליג ר"ש ואמר אין זה עולה משמע דלת"ק עולה הוי וצ"ע. [ועי' לעיל (ק"ג.) בתוס' סוף ד"ה הא מני]

שם ר"ש אומר אין זה עולה. אפשר דלר"ש פטור נמי משום שחוטי חוץ כלשון הרע"ב דהוי כחולין גמורים. וכ"מ ברמב"ם בפיהמ"ש]

שם בגמ' כאומר הרי עלי ע"מ שלא אתחייב באחריותו. יש לעיין אי נפטר מכל אחריות אפי' נאבדה. או הפי' כאומר שלא אתחייב באחרייתו כשיקריבנה בבית חוניו. מיהו לקמן במימרא דר"י דאם הקריבה בא"י יצא משמע דהוי כפוטר עצמו מכל אחריות ע"ש ברש"י וצ"ע הטעם

שם במשנה הרי אלו כבעלי מומין. משמע דאפי' דיעבד עבודתן פסולה וכדאמרינן בגמ' דבזריקה אפי' דיעבד פסול. וצ"ע מנ"ל דקרא דמייתי לא מוכח עיכובא, והי' אפשר לומר כיון דבגמ' מביא עוד קרא דיחזקאל א"כ הוי שינה עליהם הכ' לעכב. ובזה הי' מיושב מ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' ביה"מ) דאפי' שחיטה בשוגג דעבודתו כשרה מ"מ לכתחילה לא ישחוט. ולא ביאר הטעם. ולמ"ש י"ל דהך אשר ישרתו דממעט שחיטה דלאו שירות היא היינו לעיכובא. אבל לכתחילה אסור לעבוד מהאי קרא דמלכים דלא נזכר לשון שירות בזה. והכ"מ הקשה עוד על הרמב"ם מההיא קרא דוכפר הכהן שמתכפר ע"י עצמו. משמע אפי' לכתחילה. וי"ל בזה דקרבן שלו דרוצה להקריב בעצמו להיות בשר ועור שלו הוי כדיעבד. אבל להקריב לכתחילה קרבן של אחרים אסור. מ"מ דוחק לומר כן. וגם מ"ש דליכא קרא לעכב י"ל דלא יקרבו לכהן לי. משמע דדינם כזרים וזר מחלל עבודה. מיהו קשה כיון דאוכלין לא הוי כזרים רק כבעלי מומין. והנה בהקריבו בבית חוניו כ' הרמב"ם (שם) דדיעבד כשר. וצ"ל דסיפא דמתני' הרי אלו כבעל מומין לא קאי ארישא דבית חוניו. וטעם הרמב"ם בזה כ' הכ"מ משום דבמס' ע"ז אמרינן דהוי רק קנסא ואין סברא לפסול בדיעבד ע"ש. ויש לעיין כיון דבית חוניו לאו לע"ז והוי רק כבמות בשעת איסור. א"כ כל כהן שהקריב בבמה בזמן איסור לא ישמש במקדש ולמה פרט התנא בית חוניו. גם הרמב"ם הביא בבית שמיוחד לקרבנות דאינו כע"ז ע"ש (פ"ט מביאת מקדש). ולכן נלע"ד דדוקא בית חוניו וכדומה שהי' בנין דומה לבהמ"ק. ואפשר הי' הרבה כהנים נמשכים לשם שהעכו"ם הרבו בשכרן להקריב בעבורם להכי קנסו חכמים. אבל בהקריב בבמה אפי' בשעת איסור אפשר דלא נפסל להקריב במקדש. מדלא תני סתם המשמש בבמה בשעת איסור במות לא ישמש במקדש. מיהו אפשר דאיידי דמיירי לעיל בבית חוניו מייתי גם הא וה"ה נמי שאר במה

שם בגמ' אילימא בשחיטה מאי איריא שוגג אפי' מזיד נמי. קצת קשה דהא עיקר דין הברייתא אתא לאורויי דכהן עצמו שחטא יכול להקריב קרבנו וכדאיתא לעיל (ע"ד.) ע"ש דיש ליישב קצת

שם בגמ' נעשה משרת לעכו"ם. תמהני כיון דשחיטה לאו שירות היא למה נעשה משרת לעכו"ם. ורש"י מסיים דהא דממעטין לעיל שחיטה היינו בשוגג. ואין זה מספיק דמ"מ כיון דאין שוחט בכלל שירות למה מזיד נעשה משרת. ועלה בדעתי לומר דהאי מזיד הפי' שלא ידע שהיא בית ע"ז וסבר שהיא ביהמ"ק או במה בשעת היתר. ובכה"ג היא דממעטין שחיטה כיון דהוא סבור שהיא לגבוה ולגבוה שחיטה לאו עבודה. א"כ לא נתכוין לשירות. אבל מזיד דידע דהיא לע"ז ולדידהו גם שחיטה שירות חשיב. אך א"א לומר כן דהברייתא דכהן מכפר על עצמו מיירי בשוגג דמייתי חטאת והיינו שידע שהיא ע"ז. ומ"מ שוגג כשר. א"כ מזיד נמי וצ"ע

ע"ב בגמ' מדקאמר ואצ"ל אלמא בית חוניו לאו ע"ז. קשה לי הלא גם מרישא מוכח דאי ע"ז היא מה קמ"ל דיקריבנו במקדש. וגם הלשון הקריבו בבית חוניו לא יצא הא חייב מיתה

שם בתוס' ד"ה העלה כו' תימא כו'. נראה כוונתם דמשמעות הברייתא שנאמר והי' ביום ההוא דמעשה זו למצוה יחשב. מיהו י"ל דהוא עצמו לא הקריב רק למד להו איך להקריב (כדאי' בזבחים (קט"ז:) בעובדא דאימי' דשבור מלכא דשדרא קורבנא לרבא ע"ש]: