שפת אמת על קדשים קלה

מיהו לדידן נמי עכ"פ ב' מינים א"י להביא מזה על זה ומביא פר ואיל ושעיר. וכ"כ הרמב"ם (פט"ז מה' מעה"ק). וכ' עוד דפרשתי מן העוף וא"י מה צריך להביא תור ובן יונה. דהם ב' מינים

שם במשנה הרי עלי שור יביא הוא ונסכיו במנה. פירש"י כך נתפרש דינו בתושבע"פ. וצ"ע אי הפי' שמחויב להביא בסך כזה ואפי' פי' בהדיא שור בעשר סלעים מחויב להוסיף עד מנה. או עיקר הלכה באומר שור סתם כך שיעורו

ונראה דעגל מיד אחר חודש יכול להביאו ויהי' יפה חמשה סלעים עם הנסכים. ושור מיד אחר שנתו ואז היפה שוה עם הנסכים מנה. אך צ"ע החשבון לענין כבש דמביא בסלע ואיל בב' סלעים א"כ ההפרש שיווי הבשר מבן חודש לשנה רק כפל. ובגסה ההפרש חמשה פעמים מבן שנה לחודש. וצ"ע הטעם

שם שור במנה יביא במנה חוץ מנסכיו. ויש לעיין היכא דאמר בשני מנים אי ג"כ דינא הכי. די"ל דוקא במנה דאפי' בסתם שור דינו במנה א"כ כיון דהוסיף לומר במנה הי' כוונתו חוץ מנסכיו. אבל באומר ב' מנים שפיר י"ל דנסכיו בכלל, מיהו י"ל ג"כ איפכא דמהיכי תיתי יהיו הנסכים בכלל כיון דאמר שור בכך וכך ולא דיבר מהנסכים. ומתני' רבותא קמ"ל. דבשור במנה הו"א כיון דבאמת דין השור ונסכיו במנה מסתמא נתכוין גם הוא לפי השיעור שנתנו חכמים. קמ"ל דמ"מ כיון דלא דיבר מהנסכים לא נתכוין רק על השור בעצמו. וכשיטה זו משמע ברמב"ם (פט"ז ממעה"ק) דהוא לא כ' כלל הדין דשור הוא ונסכיו במנה רק כפי שיעור בינוני של אותו מקום. שהוא הבין דשור ונסכיו במנה הי' רק בדורם שכך הי' שיעור בינוני ע"ש. ומ"מ אח"ז סתם והביא דין זה דשור במנה עלי יביא שור במנה חוץ הנסכים. א"כ משמע דלא תלה זה בזה. ואפי' שור בב' מנים עלי ג"כ בב' מנים חוץ מנסכים. ומיהו ק"ק לשיטה זו מהא דאמרינן בברייתא לקמן הרי עלי עולה בסלע למזבח יביא כבש כו'. והלא הכבש עם הנסכים היא בסלע. וזה שאמר הרי עלי בסלע צריך להביא בסלע חוץ מהנסכים א"כ שיעורו גדול מכבש. אבל לפי שיטה ראשונה הי' מיושב. דדוקא שור במנה כיון דמנה מיותר דבלא"ה דין שור ונסכיו במנה לכן אמרינן דשור לבד הנסכים קאמר. אבל הרי עלי עולה בסלע דלא הזכיר כבש שפיר י"ל דהי' כוונתו בסלע עם הנסכים כמ"ש. ומ"מ הסברא נוטה יותר לשיטה שני' דכל דלא הזכיר נסכים צריך לקיים נדרו לבד הנסכים. וע"כ צ"ל דברייתא לקמן מתוקמא שאמר הרי עלי עולה ונסכיו בסלע רק שהתנא קיצר בלשונו וצ"ע לדינא

שם שור במנה והביא שנים במנה לא יצא. נראה דה"ה סתם שור דדינו הוא ונסכיו במנה נמי א"י להביא שתים במנה. רק רבותא קמ"ל. דשור סתם כיון דחכמים תקנו שיביא יפה במנה ודאי א"י להביא גרוע מזה אפי' שנים. אבל בפי' שור במנה דהוא לבד הנסכים א"כ הו"א דיכול להביא ב' כשיהי' כ"א יפה עם הנסכים מנה. דנדרו הי' רק שיעלה הדמים של הקרבן מנה וה"ה שנים. קמ"ל דנדרו הי' דוקא על שור א' שוה מנה לבד הנסכים. גם י"ל דנקט שור במנה לומר דלא יצא אפי' דיעבד. ובשור סתם וודאי דיעבד יצא. אבל לכתחילה אפי' בשור סתם דוקא הוא ונסכיו במנה ולא שתים במנה וצ"ע בזה

שם שחור והביא לבן. כ' בתוס' חלוקים קצת כדאמרינן כו' אוכמא למשכי' סומקא לבישרי' חיורא לרדיא ולכאורה לפ"ז אין דמיהן שוים ומסתמא לרדיא שוה יותר. וא"כ לפלוגי ת"ק ורבי נמי בהא דהוי כקטן והביא גדול. וי"ל דלהכי נקט שחור ולבן ולא סומקי דלקרבן אין תועלת במשכא ורדיא דרק הבשר נקרב לגבוה. א"כ שחור ולבן שוין. אבל שחור ואדום אה"נ דהוי קטן והביא גדול

שם בגמ' הרי עלי עולה בסלע למות יביא כבש מה שדקדקתי לעיל דהלא כבש עם הנסכים בסלע. נראה לחלק דנהי דכבש בסלע הדין דמביא כבש בסלע חוץ נסכיו. מ"מ היכא דלא אידכר כלל כבש רק בסלע למזבח נכלל שפיר גם הנסכים בהסלע וזה פשוט. ולפי' רש"י לעיל במר כי אתרי' דבמקום חכמים תור ביוקר לא אתיא ברייתא זו רק כראב"ע דלת"ק גם תור לפעמים בסלע

שם בגמ' שיהי' שלום זה עם זה. עי' פי' רש"י. ונראה לפרש דלפ"ז כשהי' מזבח בטל והוציאו מכל השופרות מה שהי' נמצא בהם. מ"מ חילקו העורות לכל הבתי אבות בשוה שהי' נרשם בשופרות יום א' יום ב'. ומה שהי' משופר של יום ב' נתנו לבית אב של יום ב' אע"פ שהקריבום ביום א'. דאל"כ מה תועלת הי' בזה. ודוחק לומר שביום א' לא הוציאו רק משופר של יום א' ויהי' המזבח בטל דאין זה סברא כנ"ל. אכן ברש"י (יומא נ"ה:) משמע דכל בית אב הי' מקריב משופר שלו]

דף קח ע"א בגמ' והמעה. מפירש"י משמע דס"ל דכל השוקל בין מחצית השקל בין שקל שלם בשביל ב' בע"ב מוסיף קצת. משום דא"א לשקול עין בעין. [וכ"מ ברש"י בכורות (נ"ו:) בשם י"א דקלבון הוא לחילוף לבד ההכרע. ובחנם כ' במשנת אלי' (סוף פ"א דשקלים) דט"ס כאן בדברי רש"י ע"ש] וזה פשיטא שנחשב בגוף השקל והיא לשקלים לכ"ע. רק ב' ששוקלין שקל שלם צריכין להוסיף קלבון משום שאם הי' נותנים כ"א בפ"ע הי' ב' הכרעות לכן צריך להוסיף קלבון. ובזה הקלבון פליגי ר"מ ור"א אי לשקלים אי למותרות. וכוונת התוס' שהקשו על רש"י אין מובן לי. מיהו במשנה דשקלים דפליגי ר"מ וחכמים בשנים ששקלו אי צריך ב' קלבונות או א' צ"ע לפירש"י ע"ש: שם

שם בגמ' ושמואל א' כו'. עי' ברמב"ם (פ"ב מה' שקלים) שפוסק כר' אושעיא רק במקום מותר מנחת חוטא כ' הוא המתנדב מעות לעולת בהמה ע"ש. וצ"ע מנ"ל הא. ובכ"מ נראה דאישתמיט לי' סוגיא דהכא רק שבתוספתא (פ"ג דשקלים) מצא כשיטת הרמב"ם ע"ש וכן תמה עליו בתוי"ט (פ"ו דשקלים). וע"ש ובלח"מ פ"ה מפסוה"מ] מיהו בעשירית האיפה דהיא מנחת חוטא כ' הרמב"ם (בפ"ה מפסולי המוקדשין) דהמותר יביא מנחת נדבה. נראה שהבין הרמב"ם בההיא ברייתא דמותר נדבה הפי' נדבת יחיד. ומשמעתין לא משמע הכי וצ"ע. ועי' מ"ש לקמן בתוס' ד"ה ושמואל

שם בגמ' חד לקינין וחד למותר קינין. קצת קשה על שמואל דהא וודאי שפיר קאמר ר"א. דהא שופר דקינין קרבן יחיד הוא. ושופרות דנדבה הוין נדבת ציבור

שם בגמ' ארנב"י מסתברא כו'. צ"ע אדרבא מדממעט הברייתא דבעי לבונה מכלל דלמילי אחריני חטאת היא כדמצינו ביחזקאל. א"כ שפיר י"ל דמותרו נדבה. דאי לא הוי חטאת כלל למה לי למעט. ורש"י נראה דהרגיש בזה וכ' דהו"א כיון דחובה היא לא לבעי לבונה. מ"מ אכתי קשה ממ"נ אי לא ס"ל לרנב"י הך דרשא דיחזקאל בלא"ה מהיכי תיתי להיות מותרו נדבה טפי משאר מנחה. ואי ס"ל דרשא דיחזקאל א"כ שפיר י"ל דנהי דללבונה ממעט קרא אבל לענין מותר חטאת היא וצ"ע

והא דאר"י היא קרוי' חטאת ואין אחרת קרוי' חטאת כו'. פי' משום דמצינו דנקרא חטאת כדפירש"י יקריב חטאתו זו עשירית האיפה. לכן הו"א נהי דמפורש בקרא (דטעונה שמן דכתי'] מורבכת בשמן גזה"כ היא. אבל לבונה באיסורא קיימא ככל (מנחת חוטא דהוי] חטאת לכן כ' היא ללמד דעשירית האיפה טעונה לבונה. מיהו ק"ק דאין ראי' ברורה מכאן דתקרב. כיון דעכ"פ נקרא חטאת ג"כ. אפשר לומר דרק ללבונה אינו נקרא חטאת. אבל לענין מותר נדבה נק' חטאת. דאל"כ למאי הלכתא קראו חטאת וצ"ע

בתוס' ד"ה ושמואל כו' דבשלמא אמוראי דלעיל ס"ל דמותר מנחה לאו לנדבה אזלי כו' יש לתמוה ע"ז דא"כ האי