שפת אמת על קדשים קלד

למסקנא דרב אשי דפליגי בקטן והביא גדול משמע דלכו"ע אסור לערב חובה בנדבה. דהא לרבי ודאי הכי היא דאל"כ אכתי סגי בששים בכלי א'. ואפי' לית לי' דר"א לשם עצים ליסגי בס' בכלי א' וא' בכלי א' כדמסיק רבינא אח"כ. א"ו דאסור לערב חובה בנדבה. ומהכ"ת נימא דרבנן פליגי ע"ז כיון דס"ל קטן והביא גדול יצא. א"כ הו"ל להרמב"ם להביא דין זה דאסור לערב חובה בנדבה וצ"ע

ע"ב בגמ' איפלגו בה חדא זימנא כו'. לכאורה אין מובן דלאוקימתא קמייתא נמי קשה ל"ל לחכמים לומר דיביא של ס' מטעם דמותר לערב כו' תיפוק להו דקטן והביא גדול כבר אמרו זימנא אחריתי דיצא. וי"ל דלטעמי' דרבי קאמרו אפי' לדבריך דקטן והביא גדול לא יצא אכתי סגי בכלי א' דמותר לערב חובה בנדבה. או י"ל דמסופק שמא פי' להדיא דלא יביא רק עשרון או ב' או ג' לא פחות ולא יותר. ובוודאי אי פי' בהדיא הכי א"י להביא יותר ותלי' תו אי מערבין חובה בנדבה. ובזה האופן הי' אפשר ליישב הרמב"ם הנ"ל התמוה. מיהו רחוק שיעתיק הרמב"ם ענין חדש שלא נזכר בגמ' מזה אבל הדין נראה אמת

שם בגמ' צריכי כו'. קצת קשה למה לא קאמר הגמ' נמי איפכא דהו"א דאפי' לרבנן דקטן והביא גדול יצא משום דהחלק לגבוה הוי כמו בקטן ועוד יותר. אבל במנחה דעשרון הקומץ חלק גדול מן המנחה כמו חלק עשירי או עשרים. וכשיביא הרבה עשרונות הקומץ רק חלק קטן מן המנחה כמו א' ממאה או מר'. וסברא גדולה לחלק בזה

שם במשנה ה' קמצים הם. רש"י מדייק למה לא הביא הקטרת הקומץ. ונראה כיון דזה מפורש בתורה וקמץ מלא קומצו לא חשבו וכל הני דחשיב אין מפורשין בתורה

שם נחושת לא יפחות ממעה כסף. צ"ל הטעם דפחות מזה לאו דבר חשוב היא ואין הדרך להתנדב כזה. ומיושב קושי' התוס' (שבת צ'.) ע"ש שהניחו בתימא]: שם פרשתי וא"י כו'. הרמב"ם לא הביא זה הדין לענין מטבע רק במשקל ע"ש (פ"ב מה' ערכין). ונראה דהוקשה לו דבמטבע יכול להביא מטבע הגדולה שבאותו זמן ולמה צריך להביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי להכי פי' הסיפא לענין משקל

שם בגמ' קרבן מלמד שמתנדבים עצים וכמה ב' גזירין לפ"ז הדרש הי' נראה דב' גזירין דוקא. דלא כמ"ש תוס' בשם ירושלמי דשקלים דעץ סגי בגזיר א'. דא"כ למה נקט התנא שמתנדבים עצים וכמה ב' הלא בקרא לא נרמז מזה. והו"ל למיתני מלמד שמתנדבים עץ. לכן הי' נראה דהירושלמי דשם אליבא דרבי קאי דס"ל דעצים הם קרבן. וזהו תלי' אי אמר עצים או עץ. אבל לת"ק לעולם א"י להתנדב רק ב'. אכן הרמב"ם אע"פ שפוסק כת"ק העתיק החילוק בין עצים לעץ וצ"ע. ואפשר דלרבי אין השיעור כלל ב' גזירים. דת"ק יליף מקרא דגורלות הפלנו כו' ושם הביאו עצים למערכה לא להיות קרבן בפ"ע. ומה ענין ב' גזירין לרבי כיון דבלא"ה מגררין אותם לפירורין כדפירש"י כדי לקמוץ מהם

שם בגמ' לדברי רבי כו' מלח כו' קמיצה כו' עצים. צ"ע לבונה נמי ליבעי. בשלמא שמן י"ל דאין ללמוד משאר מנחה שהשמן נבלל בקמח משא"כ בעצים. אבל לבונה על המנחה למה לא ניליף גם בעצים אי נקרא מנחה. וי"ל משום דמצינו עכ"פ מנחה בלא לבונה כגון בסוטה וחוטא לכן אין להצריך בעצים לבונה מיהו בלא"ה לק"מ דקרבן איקרי מנחה לא איקרי. אכן לעיל (כ':) כ' התוס' דרבי מקיש עצים למנחה. ומה"ט בעי קמיצה וה"ה ימין ונתינת הקומץ בכלי שרת]

שם בגמ' הרי עלי למזבח יביא לבונה. הקשו תוס' והאיכא עצים. ואפשר לומר דלת"ק דעצים לאו קרבן היא ויליף לה מגורלות הפלנו. א"כ נדבת עצים היא להקדש לכל צרכי הבית אפי' לבית המוקד וגם הכהנים ניאותין מהם ולא הוי כולו למזבח. [אכן ממ"ש הרמב"ם (פט"ז מה' מעה"ק) דמביא גזירין עובין כמחוקות וארכן אמה. משמע דעולים למזבח ומשו"ה שיעורן כעצי המערכה. ועי' בתוספתא פ"ג דשקלים]

שם בתוס' ד"ה אפשר דמייתי כו' תימא כו'. ואפשר ליישב דשם מיירי דוקא מהקומץ שהוא צריך להיות באותו כלי של המנחה. אבל ב' חצאי המנחה בב' כלים שפיר מצטרפין ע"י נגיעה. ועכ"פ כשיש עשרון בכלי א' שפיר מהני נגיעת זה העשרון לכלי אחר. ולמה חשבו תוס' זה לדוחק והלא בחלה מצינו ג"כ הכי דלצרף לשיעור חלה צריך נשיכה. אבל להפריש מזה על זה א"צ נשיכה כמ"ש תוס' עצמם לעיל (ע':) ובפסחים (ל"ה.) ובכמה דוכתי

דף קז ע"א בגמ' ודלמא נסכא. פי' וא"כ יהי' השיעור בכ"ש. ובתוס' כ' בשם הירושלמי שיעור צינורא שהוא מזלג קטן. אבל הרמב"ם פוסק דאם אמר זהב סתם צריך ליתן עד שיאמר לא לכך נתכוונתי. והוא תמוה דמהיכי תיתי נחייבי' כ"כ כיון דלא פי' שיעור. כל כמה דיהיב מקיים נדרי'. וצ"ע שלא עמדו עליו בזה ע"ש (פ"ב מערכין ה' י'). [ואפשר דהכ"מ סמך על מ"ש (שם בה' ח') משום דאפשר לברר כוונתו ע"פ דבריו אזלי' לחומרא. אבל גם זה צריך ביאור]

שם בגמ' באתרא דלא סגי פריטי דכספא. וקשה כיון דמעה שפיר סגי ליסגי במעה. ובתוס' משמע באתרא דלא סגי איסרין ומעות ופונדיונין רק דינרין [וכ"כ התוס' להדיא בב"ב (קס"ו.) ע"ש] ויש לתמוה גם על הרמב"ם (שם) שסתם המשנה כצורתה. ובודאי ברוב מקומות הוי גם כן איסרין ומעה. וצ"ע

שם במשנה רבי אומר ג' לוגין. נראה דלרבי דין שמן כמו יין גם להא דא"י לנדב שנים וחמשה כדלעיל (פי"ב מ"ד)

שם יביא כיום המרובה. לא הבנתי הטעם בזה. ועלה בדעתי לפרש דהכא מיירי שהתנדב שמן ויין לצורך נסכי ציבור ובזה הי' מקום לומר דכן הדרך להתנדב על צורך יום א' ולחומרא כיום המרובה. אכן לא משמע הכי בפרט לת"ק דמתנדב לוג. ותו קשה לדידן דהשמן צריך קמיצה ואינו לגבוה כמו נסכים א"כ מ"ט לתלות בנסכים דיום המרובה וצ"ע

שם במשנה ראב"ע א' יביא תור. כ' בתוס' אמרינן בגמ' דל"פ מר כי אתרי' כו'. והקשו דהא קונין הקרבנות בירושלים ותי' דמ"מ דעת הנודר במקומו. והנה רש"י פי' מר כי אתרי' דיש מקומות דתור נמכר ביוקר מכבש. אבל הרמב"ם פי' מר כי אתרי' דבמקום שקורין עולה סתם גם עופות בכלל אז מביא תור ע"ש. ולכאורה תוס' אזלי בשיטת רש"י. דלפי' הרמב"ם מה בכך דקונין בירושלים מ"מ באמר עולה סתם במקום שקורין גם לתור עולה. שפיר מביא תור אפי' אי בירושלים אין קורין לעוף בשם עולה סתם. ולכן יש לתמוה על התיו"ט שהעתיק לשון התוס' על פי' הרע"ב שהיא כפי' הרמב"ם ע"ש. מיהו עדיין אין מובן תי' התוס' כיון דקונין הקרבנות בירושלים. ואי שם תור בזול מה בכך דבמקומו ביוקר. הא הוא נדר רק עולה וכשעולה לירושלים ומוצא עוף בזול למה לא יוכל להביאו. וראיתי בס' טהרת הקודש שהרגיש בזה אבל אין טעם בדבריו. שרצה לומר דכיון דכאן כבש בזול הי' דינו להביא כבש שוב גם שם דתור בזול א"י להביא רק כבש. והם דברי תימה. לכן מתוך הדוחק י"ל דיפה כוון התוס' יו"ט דתוס' לא (אזיל) אזלי בשיטת רש"י רק כרמב"ם. ומ"מ הוקשה להם כיון דקניות הקרבנות בירושלים ושם אין קורין לעוף עולה. י"ל דדעתו הי' מה שנקרא שם בשם עולה כיון דשם קונין הקרבנות וע"ז תי' שפיר דמ"מ אזלינן בתר מקום נדרו וצ"ע

שם במשנה מן הבהמה כו' פר ועגל איל כו' אלו המשניות אליבא דרבי הם כדאיתא בגמ'.