שפת אמת על קדשים קלב

ולשון הר"ב כאן דאי מערב להו פסול נראה דלאו דוקא נקט דהא אחר הבלילה כשר לדידן. רק כוונתו אי מערב לבלול את כל הס"א עשרונים ביחד ודאי לכ"ע פסול

שם במשנה עד ס' יכולין לבלול. פי' רש"י דאתיא כמ"ד דאפי' מנחה של ס' אין לה רק לוג. וקשה לפי' זה דא"כ מנחת נסכים דלכו"ע צריך שמן כפי המנחה יוכל להתנדב אפי' ס"א בכלי א'. ולא משמע הכי. לכן עיקר הפי' דא"י לבלול שפיר עיסה גדולה כזו. כמ"ש רש"י לעיל (י"ח:) ע"ש]. מיהו קשה לי דמה בכך דיבלול מקצתה בפ"ע ואח"כ יערבם. וחתני מ' יעקב מאיר נ"י רצה לומר דכשנבללה בכלי בפ"ע שוב א"י לעשותו מנחה אחת דנתחייבה כל עיסה לקמוץ ממנה בפ"ע. ולדעתי אין זה מוכרח כיון דדעתו, הי' לערבם אח"כ לעשותם אחת. ויותר י"ל דנהי דיכול לבלול בב' כלים ולערבם. מ"מ כל שאינו ראוי לבללם כאחת מעכבת דמנחה בלולה משמע שבלולה כאחת וצריך להיות ראוי לכך עכ"פ ואז יוכל לבלול בפ"ע ולערבם אח"כ. משא"כ בס"א דאינו ראוי

שם בגמ' אמר להם הרי הוא אומר כל מנחה בלולה כו' למאי דמסיק הגמ' משום דראוי לבילה בעינן א"כ כיון דמפיק לי' ר"ש מקרא משמע דלאו מילתא דסברא היא האי כללא דר"ש. ובכל מקום בש"ס משמע דכללא היא גבי ביכורים דאע"ג דקריאה לא מעכב ראוי בעינן. א"כ למה לר"ש האי קרא הו"ל למימר הרי אמור בלולה בשמן וזה אינו ראוי לבלול. ואפשר דמהאי קרא ילפינן לכל מקום דצריך להיות ראוי עכ"פ

שם בגמ' כל מנחה בלולה בשמן וחרבה כו'. תיבת וחרבה מיותר. ואפשר לפרש דהכי דריש ר"ש דתוכל להיות חרבה במקצת דהיינו לא בלל כשר רק שתהי' ראוי לבילה כדמסיק הגמ'. וז"ש בלולה בשמן וחרבה. ולפי הדרש מיירי קרא במנחה אחת שהיא בלולה וחרבה כנ"ל

דף קד ע"א בתוס' ד"ה הואיל ויכול לקרוש כו' תימא כו'. משמעות כל הדיבור דס"ל לתוס' דכן הלכה דדם נבילה מטמא. אכן הרמב"ם (פ"א מה' אה"ט) פוסק דאינו מטמא כסתמא דעדיות ומעשה רב. ועכ"פ אין תימא בזה דהני סוגיות שהביאו תוס' יסברו דדם נבלה טהור.

בא"ד ולהכי תנן דדם השרץ ובשרו מצטרפין דשיעורן שוה. פשיטא להו דכה"ג איקרי שיעורן שוה הואיל ודם בכעדשה ובשר בכעדשה אע"ג דזה לח וזה יבש. והי' אפשר לומר להיפוך דאי שיעור הדם כעדשה בצלול א"כ כשיקרוש יהי' פחות מכעדשה אין שיעורו שוה לבשר דבשר יבש היא ובכעדשה א"כ שיעור דם פחות מבשר וצ"ע בזה. מיהו י"ל כוונת התוס' דלמ"ד דם נבילה טמא מה ידרש בהני קראי דזה לכם הטמא

בא"ד וי"ל דשאני כו' דם משום דגזעו מחליף. קצת קשה א"כ כיון דמרבי דם אע"פ שגזעו מחליף א"כ האי כללא לאו דוקא ומאי מקשה הגמ' מבשר הא בשר מפורש בקרא. מיהו יש ליישב דכוונת הגמ' אי בשר לא הי' גזעו מחליף לא שייך לדון מה עצם דאין גזעו מחליף כיון דבשר מפורש בתורה י"ל בשר יוכיח. ולמה נילף מעצם טפי מבשר ולהכי משני דבשר נעשה צלקת. אבל בדם דאיכא ריבוי מרבינן אפי' גזעו מחליף. מיהו י"ל עוד דגם בדם נעשה רושם ושינוי כמו צלקת. ואי לא הוי מרבה מקרא לא הוי ידעינן דרושם זה להוי כאין גזעו מחליף. ודוחק

שם בגמ' איבעיא להו יש קבע לנסכים כו' היכי דמי כו' הא דלא קאמרי בפשיטות נ"מ בהך בעיא אי נדב ששה דאי יש קבע אסור לעשותו בשני כלים. נראה דבכה"ג פשיטא דיש קבע דצריך לקיים כמו שאמר. רק היכא דא"א לקיים דיבורו קמבעיא להו. והנה הרמב"ם (פי"ז מה' מעשה הקרבנות הי"ח) פוסק דיש קבע וכ' הכ"מ דמשמע דלא איפשטא הבעי'. וצ"ע דהא רבא מיפשט פשיט לי' וקושי' רב אשי דוחה הש"ס משמע דהלכה כרבא דאין קבע

שם בגמ' א' רבא ת"ש אזרח כו' אלא לאו חמשה. וקשה הא במשנה תנן אין מתנדבין חמשה ואיך נפרש בתו"כ אם רצה מוסיף חמשה דמשמע לכתחיל'. וע"כ צריכין לדחוק דהפי' לענין דיעבד דפי' ככה הוא דפחות מג' א"א להביא כלל אבל אי רצה להוסיף לא מיגרע בזה ויכול להביא דהד' יכול להקריב עכ"פ. מיהו למאי דדחי רב אשי והרמב"ם פוסק כן דיש קבע לנסכים. ע"כ פי' התו"כ יוסיף היינו מששה ולמעלה וקמ"ל דאע"ג דאינו ראוי רק ע"י צירוף ב' קרבנות מ"מ יכול להתנדב כזה

בתוס' ד"ה אין מתנדבין תימא כו'. לכאורה יש לתמוה על תמיהתם דנימא אה"נ דרק אין מתנדבין קתני כמו דאין מתנדבין חצי עשרון. ואי התנדב צריך להוסיף כדאמרינן בגמ' אי יש קבע עד דממלי להו לא קרבי. משמע דצריך למלאות. והא דאמרינן אי אין קבע מקריב ד' ואידך הוי נדבה. מזה אין ראי' דנהי דצריך להוסיף מ"מ הבעיא היא לענין דינא אי לא הוסיף והלך לו דמ"מ יכולין להקריב ד' מהם: תו יש לתמוה על התוס' הא מסקינן לעיל דאי לא אמר מנחה רק קמח או חצי עשרון פטור וה"נ מצי מיירי דאמר שני לוגין עלי ואפשר זה כוונת התוס' במה שהביאו בסוף דרש"י פי' שאמר הרי עלי כך וכך לוגין לנדבה. פי' דלא הזכיר שם נסכים. ותוס' עצמם משמע להו דמיירי דאמר נסכים של ב' לוגין עלי: בא"ד ושמא כו' הכא מיירי בנדבה כו' הרי אלו לנסכים כו' קשה לי ע"ז דנהי דנדבה אין אחריותן עליו היינו כשנאבד וא"א להקריבו. אבל הכא דיש תקנה להוסיף למה יהי' נפטר מבל יחל כיון דע"י זה שיוסיף יוכל לקיים נדבתו ואפשר טעם דבריהם דכיון דאמר הרי אלו לנסכים היינו שיחול עליהם קדושת נסכים וזה אינו בר נסכים כלל לא חל הנדר כלל. אבל כשאמר הרי עלי להביא נסכים שפיר חל נדרו שע"י שיוסיף עליהם יהי' גם זה לניסוך: . ע"ב במשנה ר"ט א' מתנדבין שמן. אר"ט מה מצינו כו'. נראה דר"ט לדבריו דרע"ק קאמר דהא איהו יליף שמן מקרבן מנחה כדאיתא בזבחים (צ"א:) ומה"ט אמר שמואל שם דמתנדב שמן קומצו כדפירש"י הכא. ותוס' שם הקשו באמת ל"ל קרא הא יליף הכא במה מצינו. אבל נראה דרק לדבריו דרע"ק קאמר. ואיהו עצמו מקרבן יליף ונ"מ לענין דבעי קמיצה. וגם לענין דאין שנים מתנדבין כאחד כיון דנלמד ממנחה דינו כמנחה. אבל יין נראה דשניהם יכולין להתנדב כיון דיליף מאזרח א"כ דינו כנסכים ונסכים וודאי בא בשותפות כיון דהקרבן בא בשותפות שם במשנה אר"ט מה מצינו. יש לעיין לפ"ז גם סולת יוכל להתנדב מכח האי מה מצינו. ואדרבא אפשר דרע"ק מודה בזה דסולת מצינו שבא בפ"ע במנחת חוטא. ואין לדחות זה ממה דאיתא לעיל בלא שמן ולבונה יביא עמה שמן די"ל דהתם באמר הרי עלי מנחה. אבל באומר הרי עלי סולת אפשר דמהני בלי שמן ולבונה וצ"ע. ונראה דסולת לכו"ע אין מתנדבין: ואפשר לומר הטעם דבאמת עיקר מנחה סולת היא. דיין או שמן או לבונה לאו שם מנחה עלייהו. ונתרבו מקרבן. או במה מצינו מנסכים דכ' אזרח. אבל סולת היא עיקר המנחה וכ' ויצקת עלי' שמן כו' מנחה היא מוכח דאין מנחה בלא שמן ולבונה. כדיליף הגמ' מהכא דכל המנחות צריכין שמן ולבונה [וגם מעכבין זא"ז כדלעיל (כ"ז.) ויליף לה מקראי ע"ש] ולכן אין מתנדבין סולת בלא שמן ולבונה. אבל שמן בפ"ע או לבונה בפ"ע מתנדבין ואינו נקרא מנחה כנ"ל בזה

שם במשנה אין שנים מתנדבים עשרון אחד. מדלא קאמר אין שנים מביאין מנחה. משמע קצת דרק