שפת אמת על קדשים קלא

דחולין היא. ואי ס"ל דגמר ומקדיש לי' א"כ נתקדש בשביל חטא זה ואיך יבוא לשם חטא אחר. וי"ל דר"א דס"ל אשם בא בנדבה ממילא כל מי שיביא אשם מביאו על ס' חטאים ג"כ דאי לא הי' חטא זה שמא הי' חטא אחר ולהכי לעולם מכפר על כל חטא שיש עליו. אבל לת"ק דלא בא בנדבה א"כ נתקדש כל אשם רק על חטא הידוע לו. ולפ"ז אפשר דר"א בסיפא נמי פליג אפי' נודע לו אחר שחיטה מ"מ כשר שמיד בא על ס' כל חטא שיהי'. אבל אי נפרש דיקריב דר"א אינו חיוב רק רשאי להקריב אם ירצה דבא בנדבה וס"ל כת"ק דהוי הקדש טעות. א"כ י"ל דמודה בסיפא בנודע אחר שחיטה דפסול כיון שנשחט על חטא ידוע בטעות הוי כחולין שנשחטו בעזרה. וצ"ע

שם בגמ' מידי היא טעמא אמרי במערבא כו'. כל הלשון קשה וגם דוחק דישאר רבא בקושיא. וגם מ"ש רש"י דפסולין כה"ג שאינו פסול לגמרי. אין מובן כיון דהוי חולין בעזרה אין פסול גדול מזה. וגם בפ' המזבח מקדש מסקינן דאין כלי שרת מקדש רק לפסול ולא ליקרב. ומכ"ש מה דהבשר נאכל ובכ"מ דעלה לא ירד מ"מ אין הבשר נאכל. ויש ליישב הכל לפמ"ש תוס' לעיל ד"ה דאי בעי זריק. דהיכא דנזרק לבסוף אמרינן לכו"ע העומד לזרוק כזרוק דמי. א"כ לכאורה תמוה קושית הגמ' כאן דכיון דהדם יזרוק שוב שפיר הוי כזרוק למפרע וע"כ כוונת המקשן דמ"מ כיון דלעת עתה קודם הזריקה אינו כזרוק למה נזריקנו עכ"פ לכתחילה. וע"ז שפיר מתרץ דפסול כה"ג שבאם נזריקנו יהי' כשר למפרע מקדש. וממילא כיון דזורקין הוי למפרע כזרוק ומותר לאוכלו ככל אשם כשר. וא"כ הוצרך רבא ג"כ לטעם דעומד לזרוק וב' הטעמים אמת

עוד י"ל בהא דהכא מקדש כלי שרת טפי. משום דהכא נתקבל בכלי בכשרות ואח"כ נודע לו. אבל במקבל דבר הפסול בכלי שרת מודה דאין כ"ש מקדשין לקרב דבר הפסול

שם במשנה בשני כלים והביא בכלי א' מ"ש הביא וידי חובתו] לא יצא. נראה דהיינו כל נדרו לא יצא וצריך עוד להביא עשרון א'. אבל עכ"פ מידי חד יצא לדידן דקיי"ל לקמן (ק"ז.) קטן והביא גדול יצא

שם במשנה נתנו בכלי א' כב' מנחות שנתערבו. לכאורה הי' נראה מדשינה התנא וכ' נתנו היינו שהי' מתחילה בב' כלים. אבל אם הביא בכלי א' למה יהי' כב' מנחות כיון דמעולם לא ניכר כ"א בפ"ע. ושוב ראיתי שכ"כ התוס'. אכן הרמב"ם (פי"ז מה' מעה"ק) כ' ואם הקריבן בכלי א' כו'. וע"ש בלח"מ שהניח בצ"ע שיטתו. ולע"ד יתכן לפרש כב' מנחות שנתערבו ופסולין דהא הכא לא שייך לקמוץ מכ"א בפ"ע כיון דמעולם לא הי' ניכרין א"כ אינו כשר רק אם הי' מתחילה בב' כלים. וא"כ לדינא בין לגי' המשנה נתנו בין לגי' הרמב"ם הקריבם הכל אחד ודוק: דף

דף קג ע"א בגמ' אבל קבען בשעת הפרשה לא. פי' רש"י שאמר זו אביא לשם נדרי. וצ"ע הטעם דוודאי נדבה זו עכשיו הוי כנדר בפ"ע להביא נדרו הראשון באופן זה ולמה יוכל לשנות. והי' נראה לפרש דמיירי הכא שכבר הקריב או עכ"פ אפאו כבר במחבת או במרחשת וא"י שוב לשנותו. וא"כ מצד חיוב הנדבה הרי זו פטור מאחריותו דהרי א"א תו לקיים נדבתו. ונדר הראשון שפיר יצא. וכ"ת פשיטא ולמה לי קרא דכאשר נדרת ולא כאשר הפרשת. י"ל דהו"א דהאומר הרי זו לשם נדרי הוי כמקבל בפירוש נדר הראשון להיות ממין זה. קמ"ל דז"א רק חיוב חדש קיבל עליו בתורת הפרשה דהיינו נדבה ולא בתורת נדר אכן מלשון הרמב"ם מוכח דאפי' בלא הקריב רשאי לשנותו ע"ש. מיהו נראה דהרמב"ם לא הבין כפירש"י רק פי' הפרשה שלא דיבר כלום רק שהפריש והביא סולת זו אחר שנדר וקמ"ל קרא דהפרשה בלי דיבור יכול לשנותו כנ"ל. ולפרש"י שאמר זו אביא לשם נדר במחבת. אם לא הי' נודר מקודם הי' אסור לשנותו דהרי נודר עכשיו וכשנדר מקודם מיגרע גרע

שם במשנה עשרון ומחצה יביא שנים. וקשה מנ"ל דא"י להביא עשרון ומחצה כיון דס' עשרונים יכול להביא. ולפירש"י לקמן דסוגית הגמ' דקאמר מנחה חצי עשרון ועשרון דמשום תפוס לשון ראשון נתחייב בעשרון ועשרון דאמר אח"כ הוי כמנחה בפ"ע. א"כ אפשר לומר דאה"נ אי פי' בהדיא דחד נדבה היא כגון דאמר עשרון וחצי עלי למנחה. שפיר מביא עשרון ומחצה אך לא משמע כן בגמ'. בפרט לפירוש התוספות דשיטת הגמרא לר"י דאמר אילו הייתי יודע כו' ע"כ צריכין לפרש גם בעשרון ומחצה אם הייתי יודע שאין נודרין כן. א"כ מוכח דאין נודרין עשרון ומחצה. וקשה הטעם. ואפשר לומר דכל דאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו וכיון דמחצה עשרון בפ"ע א"י להביא גם בתערובת לא מהני. ואין לדחות זה מהא דתנן לקמן אין מתנדבין לוג שנים. ושלשה מתנדבין נימא ג"כ כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו. דשאני התם דשיעור דשלשה שיעור תורה היא גבי נסכים. אבל עשרון ומחצה דאינו בתורה רק שהוא רוצה להביא כך אמרינן בזה כל שאינו בזא"ז בב"א אינו. דעיקר מנחה עשרון היא וכשבא להוסיף צריך להוסיף באופן דבא זה אחר זה. והגם דאינו דומה לכללא דכל שאינו בזה א"ז. דהא הכא כשהיא זה אחר זה איכא לכל א' קמיצה בפ"ע ובב"א מנחה אחרת היא דקומץ מכולם קמיצה אחת. מ"מ אפשר לומר זה הטעם **לפמ"ש התוס' בעירובין (נ'.) דהיכי דאפשר לשתיהן לחול ל"א כ"ש בזא"ז אפי' בב"א אינו. הכא נמי ליכא למימר הכי כיון דאפשר להכשיר הכל. אכן מקושי' התוס' רי"ד בקידושין (נ"א.) לענין איסור בת אחת. מוכח דלא ס"ל כמ"ש התוס' הנ"ל. אך נראה דל"א כ"ש בזא"ז כו' אלא היכי דהראשון מונע השני לחול כמ"ש התוס' גיטין (מ"ב.) והכא דחצי עשרון בפ"ע א"י להביא משום דלית בי' שיעור מנחה הוא שפיר יוכל להצטרף לעשרון ולהביא בב"א כיון דהשתא איכא שיעורא:** וטעם אחר לא מצאתי בזה: מיהו לדידן דכל עשרון צריך לוג אפשר דלא אשכחן פחות מלוג שמן. אבל לראב"י דאפי' כמה עשרונות אין לו רק לוג למה לא יוכל להביא עשרון ומחצה. והנה תוס' (לעיל י':) כתבו דלא היו מקפידין על עשרון מצומצם והוסיפו עליו ע"ש. וא"כ מנ"ל דמחצה א"י להוסיף וצ"ע: שם במשנה ר"ש פוטר. צ"ע בעשרון ומחצה אי פוטר לגמרי או רק ממחצה עשרון פוטר אבל עשרון עכ"פ מחויב להביא ולזה הדעת נוטה. מיהו התוס' לא כ' כן: ע"כ במשנה שכן ציבור מביא כו' דיו ליחיד שיהי' פחות מן הציבור. קצת קשה דבציבור מנחת נסכים כליל לגבוה א"כ שפיר פחות היחיד מן הציבור דמייתי רק קומץ א' לגבוה ואולי כיון דעכ"פ מנחת נסכים א"י להביא יותר מס' בכלי א' מטעם הנ"ל. א"כ ה"ה כל מנחה

עוד קשה הא בנדבת קיץ למזבח גם ציבור מביאין הרבה נסכים כאחד יותר מס' עשרון אפי' רבואות וזה היחיד שמתנדב למה תולין נדבתו בחובות דצבור

שם במשנה אר"ש והלא אלו לפרים ואלו לכבשים ואין נבללין כו'. למסקנת הגמ' לקמן אפי' פרים ופרים אסור לבלול ביחד רק לרווחא דמילתא נקט דבהני אפי' דיעבד פסול בנבללו כדפירש"י. וליישב דברי הת"ק נראה כיון דאם בלל כ"א בפ"ע ונתערבו אח"כ כשרין נמצא דלפעמים מביאין כאחד עד ס"א עשרון. ונראה דנ"מ בין טעמא דת"ק לר"ש דלר"ש אם בלל כל מנחה בפ"ע יכול אח"כ להביאם בכלי א' ולת"ק לעולם א"י להביא בכלי א'. והרמב"ם פוסק כר"ש וא"י הטעם דבכ"מ הלכה כרבים. ואפשר משום דבברייתא שהביאו בגמ' האי ת"ק הוא ר"י והשיב לו ר"ש וחזר ר"י ואמר אמור אתה כו' משמע שהודה לר"ש: