שפת אמת על קדשים קל

אחרים כדאמרינן ביומא (י"ט:) השח שיחת חולין עובר בעשה ול"ת ואי אית בי' צורך א"כ הלא יפה ת"ת עם ד"א תנן. ור"י עצמו ס"ל בברכות (ל"ה:) גבי ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ. ואפשר דהקפידה בחכמת יונית שהוא עיון והוי בכלל ולא יסורו מלבבך שהעיון בדברים אחרים מבטל והגית בו יומם ולילה שעיקר הגיון בעיון ומחשבת הלב

דף ק ע"א במשנה סידר את הלחם ואת הב' לאחר השבת והקטיר א' הבזיכין בשבת פסולה כיצד יעשה כו'. משמע דאפי' אחר הקטרת הבזיכין יש עצה זו. [וכן פרש"י ביומא (כ"ט:) והתוס' לעיל (צ'.) בפי' ב'] ואע"ג דבזו תודה וזו לחמה אבד התודה אבד הלחם וה"נ י"ל דאבדו הבזיכין אבד הלחם ואע"ג דהתם לחם בטל לגבי תודה מ"מ ה"נ אין לחם בלי בזיכין מ"מ י"ל כמ"ש התוס' לעיל (מ"ו:) דכבשים ולחם ל"ד לזו תודה ולחמה וכתבו המפ' הטעם משום דקרבן צבור לב ב"ד מתנה עליהם. מיהו י"ל דכיצד יעשה הפי' כיצד יעשה לכתחילה קודם הקטרה יניח הלחם עם הבזיכין עד לשבת הבאה. (כמ"ש רש"י לעיל (צ') והתוס' שם בפי' א']

שם ברש"י ד"ה מתתי' [הביא] בשם הירושלמי להזכיר ביוה"כ זכות אבות. נראה דיוה"כ לאו דוקא דבמשנה דתמיד [ל':] מוכח דבכל יום הי' אומר כן

בתוס' ד"ה אלא כו' דלאלתר נשרפת. קשה הא אין שורפין קדשים בלילה [עי' שעה"מ (פי"ט מפסוהמ"ק) שהוכיח מדברי הרמב"ם שם וממ"ש התוס' לעיל (מ"ו:) דשאר פסולין לבד נותר ופגול נשרפין בלילה ולפ"ז א"ש דברי התוס' כאן]. וכ"כ בנוב"י (מה"ת חאו"ח סי' צ"ו)

פרק שנים עשר

דף ק ע"ב במשנה שלא נאמר פדיון אלא בבהמה וקשה מ"מ למה לא נילף עופות מבהמה במה מצינו בשגם זבח דבהמה חמור מעוף **בתו"כ פ' בחקותי והעמיד את הבהמ' בהמ' נפדית ואין העופות והעצים והלבונה וכ"ש נפדים. ופי' בק"א משום דהומ"ל והעמיד אותה וכתי' את הבהמה למעוטי הני. ועי' ברמב"ם (פ"ו מה' אסוה"מ) שכ' הטעם משום שאין אלו בכלל העמדה. ותמוה הא עופות ישנם בהעמדה כדאי' בתמורה (ל"ג) תני לוי כו' ואפי' עופות. אבל מהא דתו"כ ל"ק אדתני לוי די"ל כמ"ש התוס' שם דקדושת דמים שאני:** ואולי בהמה מיותר בפסוק דהול"ל סתם ואם טמאה אשר לא יקריבו ונכתב בהמה רק למעט הנך

דף קא ע"א בגמ' כמה דלא משפי להו לגזירין לא מתכשרי ולבונה כמה דלא קידשה בכלי שרת לא מתכשרי כו'. נראה פשוט הטעם דכל דאינו

ראוי עדיין למזבח בלי תיקון או בלי הנחתן לכלי שרת לית בהו חיבת הקודש עד שיהיו ראוין מיד למזבח דפי' התוס' דע"י הקורדם נתקדשו דחוק. וגם מה שהשיגו התוס' על רש"י דפ' כל הפסולין דפי' שקדשו בכלי במחתה. נראה דלק"מ על רש"י. דלענין לקבל טומאה מטעם דין חיבת הקודש סגי אפי' בלי קידוש כלי רק שיהיו משופין וראוין למזבח. רק דהתם לענין ללקות מטעם והבשר לרבות עצים ולבונה בזה אינו חייב עד שנתקדשו בכלי. אבל לקבל טומאה א"צ קדושת כלי כלל

שם בתוס' ד"ה פיגל במנחה. וא"ת עולה כו'. צ"ע אפשר אה"נ והיכן מצאו התוס' דעולה לר"ש מטמא טומאת אוכלין

ע"ב בגמ' הניחא למ"ד טהורין אין נפדין. צ"ע קצת דאפי' למ"ד אין נפדין אמר לעיל הטעם דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם. אבל הכא בעודן מחובר אינו ראוי למזבח וצריך עוד כמה מלאכות שיהי' ראוי למזבח. ואפי' חיטין ממש י"ל דלא מקרי ראוי למזבח דחיטין ועשאן סולת הוי שינוי וא"כ לכו"ע תיקשי. ואפשר דאה"נ למסקנא הכי היא רק בס"ד קאמר הניחא דלדידי' אפשר לדחוק ולומר דגם בכה"ג אין נפדין. אבל לבתר דמסיק דהואיל ומצי פריק לא אמרינן. שפיר י"ל דאפי' לדידן דטהורין אין פודין דוקא מנחה ממש אבל חטים ומכ"ש במחובר שפיר פודין. וכן משמעות הרמב"ם שפרט כל המינים שמן יין סולת כלי. וכן בהא דהקדיש נכסיו והי' בהם יינות שמנים וסלתות הראוי למזבח למזבח כו'. משמע ג"כ דוקא סולת אבל חטים כיון דנשתנו אח"כ מותר לפדותן וצ"ע לדינא

שם בגמ' ושמעינן לי' לר"ש דאמר כל העומד לפדות כפדוי כו' וקשה בשלמא בפרה באמת עומד לפדות גם עכשיו. אבל דנימא דהי' לו שעת הכושר שמעיקרא הי' עומד לפדות י"ל דתרי הואיל לא אמרינן. ואפשר דלשון היתה לה שעת הכושר משמע דעכשיו א"י לפדותה ואע"ג דנפדית ע"ג מערכתה מ"מ אפשר בשהצית בה אש תו לית לה פדיון. ושוב ראיתי בתוס' ב"ק (ע"ז.) דייקו לשון שהיתה לו שעת הכושר משמע דעכשיו א"י לפדותה. ופי' דאחר הזאת הדם א"י לפדותה ע"ש. ומיהו אין הלשון היתה הכרח גדול דכיון שלא פדאו עדיין שפיר שייך לומר דהי' לה שעת הכושר אולי הי' פדאה. ולכן הי' נלע"ד דזהו כוונת רב אשי לקמן דקאמר דאי בעי פריק אמר דאי בעי הוי זריק לא אמר. דעיקר כוונתו כמ"ש דאי בעי פריק גם עתה הוי רק חד הואיל אמרינן. אבל אי בעי הוי זריק כבר לא אמרינן דהוי כב' הואיל. ומיושב בזה דמה דפשוט בכולהו תלמודא דלר"ש עומד לזרוק כזרוק אתיא גם אליבא דרב אשי כנ"ל

שם בגמ' הכי השתא בשלמא פרה עומדת לפדות שאם מצא נאה הימנה מצוה לפדותה. לכאורה תמהני אטו במנחות אינו כן כיון דמצוה להביא מן המובחר ואי מצא חטים טובים מאלו מצוה נמי לפדותן ק"ו פרה דאינו בפנים מצוה מן היפה מכ"ש מנחה דבפנים. ואפשר דסברת הגמ' היא דמנחה שהוכנה לקרבן כיון דכשרה היא אע"ג דמצא מן המובחר טפי. אין לבטל הקדושה והמצוה ממה שכבר הוכן וכבר זכה זה הסולת להיות מנחה. משא"כ פרה דבחוץ היא מצוה לפדותה

שם בגמ' שלא הי' שהות ביום למזרקי'. קצת קשה כיון דע"כ נשחט ונתקבל הדם ביום. א"כ כל זמן בה"ש הוי בכלל ספק יום. ואיך סתם דאינו מטמאת אוכלין הא מידי ספיקא לא נפקא שמא הי' עוד שהות לזרוק וטמא מספק, ואפשר דכיון דמכח ספק אינו רשאי לזרוק הוי כמו אין לו שעת הכושר בודאי. וחתני מ' יעקב מאיר נ"י תי' כיון דדם נפסל בתחילת שקיעת החמה לשיטת התוס' לעיל (כ':). וי"ל דבתחילת שקיעה ליכא ס' דבה"ש כלל [כמ"ש התוס' שם דהוי יום גמור]

שם ברש"י ד"ה שור הנסקל כו'. יש ליישב בבן פקועה דא"צ שחיטה ובכל הני בלא"ה י"ל לענין הדם למאי דקיי"ל לקמן (ק"ג:) דם נבילה אינו מטמא ומ"מ מטמא טומאת אוכלין כנ"ל

דף קב ע"א בגמ' דא"ב פריק אמרינן דא"ב זריק ל"א. לכאורה תמוה אדרבא זריקה ודאי מצוה היא ועומד לכך טפי מלפדותה. וי"ל הטעם כיון דקודם זריקה לאו בר אכילה היא וזריקה היא דשויא אוכל לא שייך לומר כיון דא"ב זריק והי' עתה אוכל דעיקר עשיית אוכל רק ע"י הזריקה. אבל פדיון היא רק סילוק האיסור ושפיר חשיב אוכל עכשיו כיון דאי בעי פודה ומסלק האיסור חשיב אוכל. אבל זריקה לאו סילוק איסור היא רק היא המתיר ומשוי לי' אוכל כנ"ל

ע"ב בגמ' ר"א אומר יקריב. פירש"י דס"ל דבא בנדבה. ומ"מ צ"ע אי ס"ל כת"ק דהוי הקדש טעות נהי דבא בנדבה מ"מ וכי כייפינן לי' למייתי בנדבה כיון