שפת אמת על קדשים קכט

כמאן דליתא ושפיר קרי בסמוך. ובזה מובן דבריהם בד"ה רואין. וצ"ע על הרמב"ם שהשמיט כל הני דינים דד' וח' פסול ושבע שבע כשר. דנראה דהלכה כרבי דלית מי שחולק עליו. וגם הרמב"ם ס"ל כאבא שאול וצ"ע

ע"ב בגמ' תרי גברא באמתא ופלגי לא מסתגי. צ"ע מנלן שהנושאים עמדו בין הבדים שמא היו עומדין מבחוץ של הבדים או עכ"פ א' בחוץ וא' בפנים. ואולי ידעו שדרך לשאת מבפנים

דף צט ע"א בגמ' כתלמיד היושב לפני רבו. פי' רש"י דלצד מערב הי' גבוה דבהמ"ק משופע הי'. ולא מצאתי בשום מקום שיהי' הרצפה של בהמ"ק משופע ולולי דבריו יש לפרש דלצד מערב קרוב לקדשי קדשים קרי מעלה ולצד מזרח קרי למטה אפי' הי' הרצפה בשוה

שם בגמ' על של משה שנאמר ואת השלחן אשר עליו לה"פ זהב. קצת קשה דלשון הכתוב משמע דשלמה עשה זה השלחן א"כ אינו שלחן של משה. ומשמע יותר שהכוונה על כל העשר שלחנות אע"פ שכתוב לשון יחיד כת"ק דהכא

שם בגמ' מעיקרא תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח. וקשה למה קרי לי' תשמישי מזבח כיון שהקטירו הקטורת במחתות הם כגוף המזבח. והי' נלע"ד דלא מטעם הקטרתם קרי לי' תשמישי מזבח דזה לא הי' לרצון לפני ה' רק דהגמ' הבין דמחתות אלו היו גם מקודם כלי שרת של המזבח. וקצת משמע כן דכ' קחו לכם מחתות ולא כתי' עשו לכם מחתות רק שהם היו כלי שרת מכבר. מיהו לשון הפסוק כי הקריבום לפני ה' ויקדשו משמע דע"י הקטרה שלהם התקדשו וגם רש"י בחומש פי' שעשאום לכלי שרת וע"ש ברמב"ן בזה. וא"כ קשה למה נקראו תשמישי מזבח וצ"ע

שם בגמ' אר"ל פעמים ביטולה של תורה זהו יסודה דכתי' אשר שברת כו'. פירש"י שהסכימה עמו דעת השכינה. וקשה מ"מ מנ"ל שזה יסודה. ויותר נראה לפרש דכתי' ואכתוב על הלוחות כו' הראשונים אשר שברת יישר כוחך. פי' ע"י ששיבר הראשונים ניתן להם השניות ואילו לא שיברם לא הי' נותן השניות. ואל הראשונות לא היו ראוין ע"י החטא. נמצא שע"י ששיברן נשאר לנו השניות

ע"כ בגמ' יכול אפי' מחמת אונסו כו'. כ' בתוס' משנה היא באבות. אבל נראה דמן המשנה לא מוכח רק דמחמת אונס לא מעלה עליו הכתוב כמתחייב בנפשו. והכא קמ"ל דאפי' לאו ליכא. דפן יסורו מלבבך ע"י שישב ויסירם מלבו היא דאיכא לאו. וצ"ל דפן יסורו פי' הוא על הנך לאוי דלעיל דאל"ה להוי ד' לאוין. ומיהו לר"ד בר"י דיליף מרק קשה דלהוי ד' לאוין. ואפשר דאה"נ דלדידי' ד' לאוין איכא

שם בגמ' המשמר תורתו נשמתו משתמרת וכל שאינו משמר את התורה כו'. נקט ברישא תורתו הואיל ומשמרה נקראת תורתו כמ"ש חז"ל בפסוק ובתורתו יהגה. וכשאינו משמרה אינה נקראת תורתו

שם בגמ' תנא דבי ר' ישמעאל משל כו'. לכאורה אין הנמשל דומה למשל דהצפור באמת אינו שוה רק איסר. אבל התורה חמודה גנוזה. אבל הכוונה דכמו דצוה לו המלך לשמור הצפור והזהירו. שאינו מקפיד על איבוד הצפור רק על שאינו שומר מצות המלך. כמו כן בתורה שניתן לאדם הגם דשיחת לו לא והתורה בקדושתה קיימת. רק מצד שהאדם מצווה לשמור התורה בקרבו מתחייב בנפשו על השכחה

שם במשנה של שיש נותנין עליו הלחם בכניסתו פירש"י ורע"ב כדי להראות כו' וזה דוחק. גם צ"ע דא"כ כל הנעשה בפנים כמו קטורת יניחנו ג"כ מקודם באולם כדי להעלות בקדש. ונראה יותר דלשון בכניסתו לאו דוקא. והפי' דאחר אפי' בע"ש קודם שנכנס לפנים ובהסתלקתו מן התנור הניחוהו עליו להצטנן עד יום השבת. וע"כ הכי הוא דאל"ה הי' נצרך להיות עוד שלחן להניחם עליו כל ליל שבת וכבר הביא התיו"ט כן בשם הרע"ב בשקלים. מיהו המציאה שמצא התוי"ט אח"כ כן בגמ' דתמיד. א"נ בעיני כי הגמ' שם לא קאי רק אשלחנות של החלבים שהי' של שיש ע"ש. מדפריך נעביד דכסף או דזהב. וזהב לא שייך דצריך להיות מעלין בקודש. רק לא קאי אלחם הפנים כלל. וגם התי' שלא ירתיח אינו מספיק דבלא"ה כל השבוע הי' מונח בפנים על זהב. מיהו המפרש שם הבין כשיטת התיו"ט ולע"ד נראה כמ"ש. וכן פי' הראב"ד שם בתמיד. ועי' בירושלמי שקלים (פ"ו ה"ג) גירסאות שונות]

שם במשנה וא' של זהב מבפנים. קצת קשה דהא שלמה עשה עשר שלחנות. ולמ"ד דלחם מונח רק על שלחן דמשה. פי' המשנה דא' של זהב הי' ששימש את הלחם. ואולי זה הי' כוונת הרע"ב שכ' של משה

שם במשנה וד' כהנים נכנסין. צ"ע שיהי' כהן א' מסדר כל ששה לחמים ושני בזיכין יצטרכו ב' כהנים. ואולי קבלה הי' בידם כן. ואלו הד' כהנים הי' נראה דהנכנסין הם משמר הנכנס והנוטלין הי' משמר היוצא. ולפ"ז משמר היוצא הי' מקריב הבזיכין וכן מסתבר דזה שייך לשבת שעבר. ומיהו מצאתי בזה חילוקי דיעות דבסוף סוכה איתא דבזיכין הקטירו הנכנסין ומרש"י שם משמע שהם עשו הכל. וביומא (כ"ו:) גבי פייס דתמיד משמע דכל מעשי הבזיכין אל היוצאין וע"ש בתוס' ישנים. והרמב"ם (בפ"ד מתמידין ה"ט) סתם הדברים ולא כ' מי הקטיר הבזיכין ע"ש

שם במשנה ר"י אומר אפי' אלו נוטלין כו'. עי' תוי"ט שהקשה דבמגילה סתם התנא כר"י ולמה פסק הרמב"ם כת"ק. ותי' התיו"ט אינו מספיק כיון דהכא מחלוקת ובמגילה סתם הלכה כסתם איברא דגוף הסוגיא במגילה אין מובן לי דמה ראי' מזה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דמרבי סילוק והקטרת בזיכין דהיא כר"י. הלא לת"ק נמי עכ"פ כשר כל היום רק שיהי' הסידור והסילוק ביחד. וגם הרמב"ם ורע"ב פי' שם זה הכלל לאתויי סידור וסילוק בזיכין דכשר כל היום ומה ענין זה לר"י. לכן הקרוב בעיני דהם לא גרסו כלל בגמ' וכר' יוסי. רק לאתויי סילוק וסידור בזיכין כנ"ל

שם במשנה חל יו"כ להיות בשבת החלות מתחלקות לערב פי' דאסור לחלקם מבע"י. ואפשר משום דילמא אתי למיכל מיני' [וכן הוא בירושלמי פסחים (פ"ד ה' ד') ועי' במג"א (סי' תרי"ב) ובדגמ"ר שם] או משום דהוי טירחא של צורך חול ואסור בשבת ויו"כ

שם בגמ' מדבריו של ר"י נלמוד אפי' לא שנה אדם רק פרק א' שחרית ופרק א' ערבית קיים לא ימוש. לכאורה מה דמיון לא ימוש לתמיד. דלא ימוש אפי' שעה א' במשמע כמו לא ימיש עמוד הענן יומם דהוא שעה א' של בה"ש ונראה דעיקר כוונת הגמ' על סיפא דקרא והגית בו יומם ולילה. דלא ימוש ודאי לאו דוקא דלא נתנה תורה למלאכי השרת וא"א שלא יתבטל רגע א'. רק והגית בו יומם ולילה ע"ז מדמה הגמ' לתמיד דהכא

והא דאר"י בשם רשב"י כו'. נראה דהיא מימרא בפ"ע דלא תלי' בדר' יוסי רק אפי' לת"ק. דהכא בלחה"פ תמיד כתיב. אבל לא ימוש לכ"ע יוצא בק"ש שחרית וערבית. ולהכי לא קאמר הגמ' איתמר נמי. ולהכי נמי פלפלו ר"י ורבא אי רשאי לאמרו לפני ע"ה דלר' אמי בלא"ה לדידן דלא קיימ"ל כר' יוסי אין הלכה כך. רק דר"י משמי' דרשב"י אפ' לת"ק אתי כנ"ל

שם בגמ' ורבא אמר מצוה לאמרו בפני ע"ה. נראה הפי' כדי שלא יחשוב הע"ה כיון דיומם ולילה א"א לו ללמוד יתיאש לגמרי מן התורה, לכן מצוה להודיעו דאפי' בפרק א' הוא בכלל לא ימוש

שם בגמ' מה ללמוד חכמת יונית. צ"ע אי אין צורך בזו החכמה תיפוק לי' דאסור מטעם ודברת בם ולא בדברים