שפת אמת על קדשים יג

שם בגמ' ליפליג ולתני בדידי' כו'. קצת קשה דאדרבה השתא קמ"ל דבנשפך מן הבהמה לרצפה אפי' לצד חוץ פסול ומאי תיובתא הוא זה

ע"ב בגמ' ר"א כו' במקום שא"צ להלך כו' פי' שהוציאו לחוץ. ויש לתמוה מ"ט דת"ק דפוסל בזה מה עבודה הוא זו. ובאמת מה"ט פירש"י דלמסקנא דתניא כאביי לא פליג ת"ק אדר"א כלל. אבל הרע"ב וכן הרמב"ם כתבו דאין הלכה כר"א. וגם בחיבורו כ' להדיא דמצד מזבח ולחוץ נמי פסול צ"ע הטעם. ועכ"פ נלע"ד בשאר זבחים דכשר שלא לשמה רק דלא עלו לשם חובה בכה"ג עלו נמי לשם חובה דשפיר מקוים כאשר נדרת דכל עבודות הצריכות עשה כדין כנ"ל

פרק שני

במשנה כל הזבחים כו' טמא. ותמוה למה תני כיון דכבר תני טבול יום ומחו"כ כמ"ש התוס'. ואפשר לומר למאי דמסקינן לקמן (ד' כ"ב:) דלא כזקני דרום דבעי להכשיר טמא מת לכן תני טמא מיותר לרבות אפי' טמא מת. [ ועמ"ש בחי' מנחות (ד' ו') בזה]

שם במשנה ע"ג רגלי חברו. אמרי' בגמ' דרבותא קמ"ל אפי' מינו דאדם חוצץ. והשתא יש לעיין ברגל א' על גבי רגל השני של עצמו אי ג"כ חוצץ. וכן נראה. והא דלא תניא במתניתין משום דבזה יש חילוק אי יכול לעמוד על רגל א' כדלקמן (ד' כ"ד.) ברגל א' על האבן ע"ש. ותנא מילתא דפסיקא נקט. אבל באין יכול לעמוד על רגל א' י"ל דאפי' ברגל עצמו חוצץ **למ"ש התוספות לקמן (ק"י.) טעמא דמתני' הכא משום דאין דרך שירות בכך גם ברגל עצמו שייך האי טעמא אך התוס' כתבו כן אליבא דרב אבל לשמואל ור"י י"ל הטעם כאן משום חציצה. ועי' בריטב"א יומא (ד' נ"ח) שכ' דברגל עצמו כשר ועי' באו"ח סי' ע"ד ובסי' צ"א. ובברכי יוסף סי' ע"ד מ"ש בזה באורך:** ויש לומר עוד דלהכי לא תניא דכהאי גונא לאו דרך שירות הוא ואפשר דלא מקרי כלל עמידה כה"ג ורגלו על אבן טפי הוי עמידה משמניח רגל א' על השני וצ"ע לדינא. שוב ראיתי דזה תלוי בבעיית רבא לקמן (י"ט) הכניס ידו לתוך חיקו ע"ש

שם בגמ' דבי ר"י תנא אתיא בק"ו מבעל מום שאוכל כו'. ואינו מחלל אם עבד בשוגג וכן תי' התוס' בתענית (ד' י"ז:) דלהכי אין ערל פסול מק"ו דבעל מום דחלל יוכיח ע"ש. ובס' טה"ק מתרץ תמיהת התוס' ד"ה היכן מוזהר דת"ל מוהקריבו. ותי' הוא דמוהקריבו ה"א חלל יוכיח. אבל עתה דמוזהר בלאו. וזר לא יקרב. אין לומר חלל יוכיח דשאני חלל דאינו באזהרת לאו ע"ש. וא"כ א"ש דהתוס' לגבי ערל דג"כ אינו באזהרת לאו שפיר כ' חלל יוכיח. משא"כ זר. מיהו אכתי קשה לי לקמן דאמר ר' משרשיא ק"ו מיושב ושם תקשי חלל יוכיח. דהא יושב נמי לא מוזהר בלאו רק מעשה דלעמוד לשרת וצ"ע. וכן קשה לקמן גבי אונן דיליף ג"כ בגמ' בק"ו ואונן אינו בלאו ונימא חלל יוכיח **בתוס' מכות וד' י"ג) חשיב אונן דהו בכלל הלוקין משמע דהוא בלאו אכן בכ"מ (פ"ב מה' ביא"מ) כתב פשוט דלית בי' לאו ע"ש

** בתוס' ד"ה אלא וא"ת א"כ במכות כו' דמצריך אזהרה לאכילת קודש בטומאה ת"ל מהכא. ואפשר לומר דוינזרו כ' רק בזרע אהרן א"כ אין ללמוד בזר שאוכל קודש בטומאה. ואי דק"ו הוי אין מזהירין מן הדין. [וכן לחיוב כרת באוכל בטומאה עי' בתו"כ פ' אמור דמייתי קרא לרבות כל ישראל שאינם זרע אהרן]. ותו י"ל דה"א דמיירי דוקא באכילת קדשי קדשים דהוא נאכל רק לכהן אבל בקדשים קלים דנאכל לזרים נאכל ג"כ בטומאה. לכן יליף שם ר"י מביאת מקדש בטומאה דהוא אפי' בזר וכן ר"ל יליף מבכל קודש לא תגע ע"ש דהוא ג"כ בזרים. אבל וינזרו בזרע אהרן כתיב כנ"ל

בסה"ד ותימא לי הא אצטריך חילול כו'. בס' צ"ק כ' כאן דברים תמוהים ליישב בזה קושית התוס' דמקודם דלהכי צריך גז"ש דחילול חילול. דאל"ה לא הוי מרבינן תרין חילולים רק דלשון רבים נצרך לטמא ששימש כתמיהתם כאן אבל בתר דאיכא גז"ש א"כ לג"ש הוי סגי לשון יחיד ומדכ' לשון רבים מרבינן טמא ששימש. וא"י מה קאמר דמ"מ דרשא דלוי דתרין חילולים איכא דמזה יליף דנותר שייך אפי' בדבר שאין לו מתירין ומנ"ל כיון דצריך לשון רבים לטמא ששימש. ולע"ד יש ליישב קצת תמיהת התוס' דהא דצריך הגמ' בסנהדרין ללשון רבים כי היכי דלא נילף טמא מנותר דהוא בכרת. והשתא י"ל אי לאו דנדרוש כלוי דב' חילולין מרבי נותר והו"א דנותר נוהג רק בדבר שיש לו מתירין כפיגול א"כ אפי' בלשון יחיד טפי הוי ילפינן חילול חילול מתרומה מבנותר כיון דלא דמי] לנותר שאין נוהג רק בדבר שיש לו מתירין ודו"ק

בד"ה אתיא מבעל מום וממחוסר בגדים ושלא רחוץ כו' פסילי רק מטעם זרות. תמהני על דבריהם דלפי דרשא דבי ר' ישמעאל דזר פסול מק"ו דאסור לאכול א"כ מחוסר בגדים דכשר לאכול מה בכך דהוא זר לא ליפסול כיון דליכא ק"ו ע"ז. ובע"כ צ"ל דהא דמחוסר בגדים מיפסל מטעם זר לא אתיא כדבי ר' ישמעאל. ובאמת יש לתמוה דלדידהו למה יפסול מחוסר בגדים. ומתוך הדוחק נראה דאה"נ דמודים דבי ר"י דמוינזרו נלמד זר רק משום דלוי אמר זר מנלן מוינזרו משמע דבלא"ה לא הוי זר מחלל עבודה. ע"ז אמרו דבלא"ה הוי זר מחלל עבודה מק"ו. אבל מודים דאצטריך למילף מוינזרו כי היכי דליפסלו מחוסר בגדים ושלא רחוץ. תדע דלא מקשה הגמ' לדבי ר"י וינזרו מה עביד להו. ובאמת מה דפשיטא לתוס' דמחוסר בגדים פסול מטעם זרות לא משמע כן מפי' המשניות להרמב"ם רק דאין בגדיהם אין כהונתם משמע דמחללי עבודה דכהונתן פי' עבודתן. והא דבעלמא אמרי' בגמ' דמה"ט הוי להו זרים היינו לחייבם מיתה כזר. אבל לענין מיחל עבודה אין צריך לטעם זר. תדע דהגמ' לקמן (ד' י"ז:) לא מסיק דהוי להו זרים. רק לענין מיתה מסיים הגמ' [בסנהדרין פ"ג] דהוי זרים. מיהו עכ"פ דברי תוס' צ"ע

בא"ד ואפי' למ"ד התם דמחלל עבודה משום דאיתקש לשתויי יין כו' ויש להקשות ע"ז דהא הגמ' מסיק שם בסנהדרין דהלכה גמירי רק דאתא יחזקאל ואסמכי' אקרא. ונראה דבאמת למסקנא לק"מ דאין דנין ק"ו מהלכה. רק קושית התוס' הוא בס"ד דגמ' התם דאסיק בקושיא הא דא"ר אשי פרועי ראש דלא אחיל עבודה לא גזרו בי'. והוי ס"ל דהיקש ממש הוי ע"ש. וע"ז קשיא להו דנילף זר מק"ו. וע"ז תירצו דהוא רק מטעם זר. אכן עיקר קושית התוס' משתויי יין י"ל דמה לשתויי יין דאסור להורות

ד טז ע"א בגמ' טמא יוכיח פירש"י דבהמה אין מקבלת טומאה מחיים. וקשה דמ"מ מקבל טומאה הבשר ושייך בי' קצת קרב כמקריב ועל מה הצד פרכינן פירכא כל דהו. ונראה דבאמת גם בזר שייך קצת קרב כמקריב דהא חולין בעזרה פסול וצריכין מקודם להקדישו והוי קצת קרב כמקריב דבעי קדושה על הקרב ועל המקריב. רק דבעל מום הוי לגמרי קרב כמקריב. וא"ש טמא יוכיח דהוא ג"כ כזר דלא הוי לגמרי קרב כמקריב

שם בגמ' אלא מוזר לא יקרב. קשה לי א"כ דשנה עליו הכתוב והקריבו מוכיח דזר אסור וגם כתי' וזר לא יקרב א"כ הוי עיכובא. ותו ל"ל כלל הק"ו מבעל מום וראיתי בס' טה"ק שכ' דזה לא הוי שינה עה"כ דלא יקרב ללאו אתיא. ואכתי קשה דסגי בזה ולמה לי והקריבו הכהנים והוי שינה לעכב. ואפשר לומר דוהקריב צריך כדי לידע דמקבלה ואילך מצות כהונה ולכן לא הוי שינה עה"כ לעכב

שם בגמ' ק"ו מיושב. בס' פ"מ הניח בצ"ע דרש"י ותוס' לקמן (כ"ג:) כתבו דפסול יושב רק מטעם זר .