שפת אמת על קדשים יב

כדאיתא לקמן (ל"ו ע"ב) במשנה נתן הראשונה כתיקונה ושני' חוץ לזמנה כיפר. וא"כ קשה האיך ילפינן כל זה מזריקה הלא בזריקה עצמו איכא מתנה שני' דאין מעכבת כפרה ונימא דגם בזה הוי פיגול וגם בהקטרה וגם בשפיכת שיריים. ואי לא הי' תנא שפיכת שיריים רק הקטרת אימורים בלבד הי' מיושב הכל. דדבר שאינו מתיר אין בו פיגול. ולכן מתנה שני' דאינו מתיר לית בה פיגול. רק הקטרת אימורים דמתיר אכילת הבשר הו"א דיש בו פיגול. וע"ז יליף מזריקה כמו זריקה מעכב כפרה כן כל המעכב כפרה וזריקה דמתן שני' בלא"ה כיון דלאו מתיר הוא אין בו פיגול. אבל לפי ברייתא זו דקתני יכול שפיכת שיריים כו' משמע דלולי הלימוד מזריקה הי' מפגל אפי' דבר שאינו מתיר. וא"כ קשה איך יליף זה מזריקה דבזריקה נמי יש בו מתן ב' דאינו מתיר ואינו מעכב כפרה. וצע"ג בזה. ואפשר משום דאסור לאכול הבשר קודם הקטרה וה"ה מסתמא קודם שפיכת שיריים להכי ס"ד דחשיב מכשירין

שם בגמ' מה זריקה שהוא עבודה כו'. וקשה דהא מרבינן נמי שחיטה שאינו עבודה ובתו"כ ליתא תיבת עבודה רק שמעכב כפרה ע"ש

ע"ב בגמ' אלא ל"ק כאן דאמר הריני שוחט ע"מ לקבל דמו למחר כאן דאמר הריני מקבל כו'. נראה דקאמר אלא משום דהשתא הדר בי' רבא ממה דקאמר מקודם כאן במחשבת שלא לשמה כאן במחשבת פיגול דהשתא תרווייהו מיתוקמי במחשבת פיגול. ונראה עוד דגם תרווייהו מיתוקמי במחשבת שלא לשמה ג"כ דהיכא דחשיב בשחיטה ע"מ לקבל שלא לשמה ג"כ כשר כמ"ש התוס' לעיל (ט' ע"ב) ד"ה מחשבין ובאמת צ"ע שם על התוס' שנדחקו לפרש הך דרבא ע"ש. דנראה פשוט כמ"ש דבמסקנא הדר בי' רבא

שם בגמ' טבילת אצבע מפגלת כו'. עיין במל"מ (פי"א מפסולי מוקדשין) הקשה על הרמב"ם דפוסק הולכה שלא ברגל לאו הולכה היא ואפי' עומד בצד המזבח וזורק דדרכה בכך א"כ למה פסק דטבילת אצבע מפגלת והניח בקושיא. ולע"ד לק"מ דכיון דעיקר המצוה כאן ע"י הולכה זו שלא ברגל פשיטא דהוי הולכה. משא"כ התם דכ' והקריבו ומשמע לחכמים דהיינו ברגל א"כ אפי' עומד בצד המזבח מ"מ המצוה הוא שישחוט להלן קצת כדי לקיים בי' הולכה. ולמה נקרא זה שדרכה בכך. אבל כאן מצות התורה היא שלא ברגל. וזה פשוט

שם בגמ' וכי הכל משלמים למדו אי מה שלמים כו'. נראה דהכי מצי להוכיח נמי מהא דבחטאות פנימיות יש פיגול בכל המתנות כדלקמן ריש פ' ב"ש. ובשלמים אין פיגול רק במתנה ראשונה. וע"כ לומר כדמסיק הגמ' בסוף דכל דבר המעכב בה מביאה לידי פיגול

דף יד ע"א בגמ' חטאת ופסח בבמה לא קרבו. הקשה בס' פ"מ הא ר"ש ס"ל דקרבו פסח בבמה גדולה והניח בצ"ע. ולע"ד נראה דפסח בבמה גדולה שייך בה שפיר פסול דחוץ למקומו ג"כ שחשב לזרוק הדם או להקטיר האימורים בבמה קטנה שלא במקום נוב וגבעון מפסיל שפיר מטעם חוץ למקומו. ונלמד שפיר חוץ למקומו משלא לשמו. רק בבמה קטנה קאמר שכן ישנו בבמה. וע"ז תירץ דפסח ליכא בבמה

שם בגמ' ואב"א היקשא הוא כו'. קשה לי כיון דנלמד חוץ לזמנו בק"ו משלא לשמו איך חוזר ומלמד על חוץ למקומו בהיקש. מיהו לקמן (ד' נ'.) אליבא דר"פ פשיטא דדבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש. רק למאן דפליג על ר"ע נשאר בתיקו ואתיא האי אב"א לר"פ

[ובהכי ניחא מאי דאמרי' שינויא קמא אע"ג דהך היקשא דחוץ למקומו לחוץ לזמנו אמרי' בכמה דוכתי כמ"ש התוס' במנחות (טצט.) משום דמ"ד דפליג אדר"פ ליכא למילף הכא בהיקשא כנ"ל

] בתוס' ד"ה תוך עזרה וצריך לדקדק לר"י איך משכחת בפסולים אם ירדו לא יעלו ואין מובן למה לא הקשו בפשיטות איך משכחת פסולים דלעולם הוי כעלו. ויש ליישב דאפשר לומר כמו כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת כמו כן הא דעלו לא ירדו היינו דוקא שעלו מדעת להקריבם אבל בנודע לו אחר שחיטה דפסולין ואין בדעתו להקטיר לא שייך בי' אם עלו לא ירדו ולהכי הקשו מירדו לא עלו כיון דכבר עלו כדי להקטיר וירידה לית כאן דכל העזרה מקודשת א"כ למה לא יעלו

בא"ד וי"ל דמשכחת דירדו ללשכה. הא דלא תירצו דירדו לחוץ לעזרה משום דנפסלו ביוצא. ופשיטא להו דאפי' אם הי' הדין דאפי' ירדו יחזרו ויעלו מ"מ אם נתוסף אח"כ פסול אחר וודאי לא יעלו. ובאמת אין זה מוכרח דאפשר לומר דאם הי' הדין דמזבח מקדש פסולים אפי' ירדו א"כ אפי' נתוסף עוד פסול אחר מה לי פסול א' או ב' כבר קידשן המזבח. מיהו תוס' לא ס"ל כן. ויש לדקדק למה פשיטא להו דלשכה לא הוי כעזרה לענין זה כיון דע"כ מיירי בפתוחות לקודש דאל"ה נפסל ביוצא. וא"כ י"ל כיון דתוכן קודש יש להם דין עזרה ממש. מיהו לכמה דברים מצינו דלשכה אפי' פתוחה לקודש לא הוי כעזרה ממש ע"ש לקמן (ד' נ"ו.) ותו דהכא אפי' אולם לא הוי כרצפה דעזרה

בא"ד וצ"ע דלקמן כו'. הבה"ז מגי' דקושיא זו צריך להיות קודם התירוץ דדף. ודבריו נכונים. ובס' פ"מ רצה ליישב הגירסא ומבאר דבריהם דקשיא להו איך מסופק הגמ' בק"ק ששחטן בדרום וירדו דיהי' הדין יעלו. א"כ איך משכחת פסול שחיטה בדרום הא לעולם כבר עלו ואפי' ירדו על הדף הא הדין דיחזרו ויעלו ע"ש שהאריך. ולא עיין בתוס' לקמן (ק"כ.) דמפרשו דבעיא דגמ' דיחזרו ויעלו היינו דוקא במשלה בהם האור דבלא"ה מפורש במשנה וכולן שירדו לא יעלו ע"ש. וא"כ משכחת שפיר פסול דרום בלא משלה בהם האור

ע"ב בגמ' א"ל אביי והא שחיטה דא"א לבטלה וכשרה בזר. תמהני אמאי לא משני הגמ' בפשיטות כדמרבינן לקמן (דף ל"ב.) וביומא (ד' כ"ז.) דרק מקבלה ואילך מצות כהונה. וא"כ הולכה דבתר קבלה היא שפיר פסולה בזר. אע"ג דאפשר לבטלה ולא שחיטה. וצ"ע

שם בגמ' והרי הולכת אברים לכבש כו' ופסולה בזר וכ"כ הרמב"ם (פ"א מה' פסוה"מ ה' כ"ב). והמל"מ מקשה מכאן עמ"ש הרמב"ם (שם ה' כ"ז) דאם זרק או הוליך זר הדם נפסל הזבח משמע דבהולכת אברים לא נפסל והכא אמרי' דפסולה בזר ע"ש. וא"י מאי קשי' לי' דודאי הזבח לא נפסל אפי' לא הקטיר האברים כלל ואה"נ דהאברים נפסלים מלהקריב כל שהוליכן זר. וע"ז אמרי' כאן דפסולה בזר

שם בגמ' הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה. צ"ע טעמא מאי הא לא כ' בתורה רק והקריבו ומה לי ברגל או שלא ברגל

דף טו ע"א בגמ' הב"ע שיצא לחוץ. לכאורה סוגיא זו אתיא כרבא לקמן דגם לחכמים הולכה לחוץ אין מחשבה פוסלת. אכן אביי מביא ברייתא דר"א דמכשיר היינו ביצא לחוץ ולחכמים גם בזה פוסל זר והגם דרש"י פי' אי תניא תניא דר"א ס"ל כת"ק. אך הרמב"ם פוסק דלחכמים גם בזה פסול וקשה מסוגיא דהכא וכן הניח בקושיא במל"מ (פ' י"ג מפסוה"מ) מהא דאמרי' לא דקאי זר בראי ע"ש. אכן נראה דלק"מ דהתם דהוי הולכה גמורה ברגל שפיר ס"ל לחכמים דמחשבה פוסלת בכל הולכות אפי' בהולכה לחוץ. משא"כ הכא דהולכה שלא ברגל לאו הולכה הוי והי' הסברא דכמאן דליתא ואפשר לתקוני רק בס"ד דס"ל דלא אפשר לתקוני ע"כ הטעם דס"ל דכל מה שצריך להוליך ונעשה בפסול תו לית לי' תקנתא דבמה שיחזירנו לחוץ אין בזה תועלת כיון שקצת המצוה נעשה פ"א בפסול אין לו תקנה א"כ היינו דוקא בהוליך לצד המזבח דהוא מן המצוה. אבל מה שהוליך לחוץ שאינו מן המצוה וגם אינו הולכה דשלא ברגל הוא ודאי יש לו תקנה. משא"כ בהוליך ברגל דהולכה היא שפיר פוסל במחשבה אפי' לצד חוץ כנ"ל: