שפת אמת על קדשים קכז

שם בגמ' אזיל ר"א ולא אמרה משמי' דר"ל כו'. נראה דר"א מעצמו נמי חידש האי דרשא דאל"ה בודאי הי' אומר בשם אומרו. ומ"מ איקפד עליו ר"ל. ולכן אקשי לי' כו' והראה לו אע"ג דגם הוא דרש כן מ"מ הוא לא נתכוין לדרוש דוקא ידו דסמיכה. ור"ל נתכוין שפיר וא"כ הו"ל לומר בשם אומרו כנ"ל

שם בגמ' אקשי לי' עשרים וארבע ידיו ע"ש. צ"ע היכן מצינו כ"ד ידיו בתורה. והנה מידיו תביאנה אפשר ליישב דהנה יש להסתפק בסמיכה דצריך ב' ידיו אם אין לו רק יד אחת אי פטור מסמיכה די"ל דבעי קרא כדכתיב מיהו י"ל כיון דבאמת לא כתיב שתי ידיו רק בנין אב דידו פי' שתים. א"כ י"ל הפי' הוא ידו כל כחו והם ב'. אבל באין לו רק א' שפיר מתקיים בי' ידו ומחויב לסמוך. אבל היכא דמפרש ידיו תביאנה י"ל באין לו רק יד א' פטור מתנופה להכי כתיב ידיו. ולכן לא סגי לי' לאקשויי מידיו תביאנה ומייתי לי' עוד ידיו רב לו וכו'

שם בגמ' בסמיכה נמי כתיב ויסמוך את ידיו עליו. קצת קשה די"ל דשאני התם דנאמר לו וסמכת את ידך עליו דהיינו יד אחת. א"כ צריך קרא לפרש ידיו שהוסיף **עי' בכלי יקר שם. ובפ' ויקרא שהקשה העולה דמשמע ידו אחת. וכתי' וסמך אהרן את שתי ידיו. והשיג על הרמב"ן ע"ש. ותמוה מאוד מסוגיא דהכא דמסקי' ידו דסמיכה בשתי ידיו הוא. וגם בתרגום יונתן אי' יד ימיני' והוא נגד המשנה כאן וצ"ע:** בעין יפה יותר ממה שנצטוה כדפירש"י שם בחומש פ' פנחס

שם במשנה חומר בתנופה כו'. קצת קשה . דלא חשיב נמי דסומא אינו סומך ומניף. [גם י"ל למ"ש לעיל דאם אין לו אלא יד א' סומך ואינו מניף הו"ל למיתני חומר בסמיכה מבתנופה בכה"ג וצ"ע]

בתוס' ד"ה אתיא סמיכה כו' תימא א"כ נבעי' מנוקים וצ"ע: מכל מום. וי"ל קצת דהא דבעי בסנהדרין מנוקים מכל מום משום דכתיב אתך בדומין לך הוי כמו היקשא ודבר הלמד בהיקש אין חוזר ולומד בג"ש. ואע"ג דהמלמד חולין למ"ד דבתר למד אזלינן (בזבחים נ'). אבל סומא יליף שפיר כיון דכתיב גבי האי קרבן אם מעיני העדה נעשתה לשגגה א"כ הוי כמו דכתיב בגופי' כנ"ל

בד"ה ידו הקשו דהא בלא"ה סמיכה מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות. ונראה ליישב כיון דגוף הקרבן נמי זמן גרמא ואעפ"כ נשים מביאין קרבנות כאנשים וגם זבה ויולדת מפורש בקרא דמביאין א"כ הו"א דה"ה סמיכה נוהג בנשים

דף צד ע"א בגמ' תנופה ולא תנופות. קצת קשה דנימא מה"ט דקרבן דאית בי' תנופה לא יוכלו להביא רבים אם א"י להניף בב"א כיון דבעי תנופה בכל החוברים. רק כמה שיוכלו להניף בבת אחת זה אצל זה יכולין להביא. כיון דאיכא ק"ו מסמיכה שפיר י"ל דב' או ג' שיכולין להניף בב"א נוכל לקיים הק"ו להיות תנופה ג"כ בכל החוברים וצ"ע

פרק אחד עשר

במשנה שתי הלחם. עי' תוי"ט שמביא דברי התוס' דדייקו דלחם לשון זכר ונקבה דכ' ולא יחסר לחמו. ותמה עליהם דהתם על האדם קאי כמו שנאמר למען יחסרו לחם ומים. ולדעתי יפה כוונו התוס' דאי לא יחסר לחמו קאי על האדם הול"ל לא יחסר לחם כמו התם לחם ומים. אלא הפי' הלחם לא יחסר דבזה מיירי הפסוק שם דהלחם שבבטנו מתחסר ע"ש. וא"כ הול"ל ולא תחסור לחמו א"ו דלחם לשון זכר ודוק כי ברור הוא

שם במשנה ונאפית שתים שתים. צ"ע אי דוקא שתים. או אפי' כולהו רק לאפוקי אחת. כדדרשינן ושמת אותם שיהי' עכ"פ ב' ביחד. מיהו הרמב"ם בפיהמ"ש כ' דהלכה בידם כך א"כ אפשר דוקא שתים ותו לא. (וכ"מ בפי' הר"ש בתו"כ פ' אמור ע"ש]

שם במשנה ובטפוס כו'. דברי התוס' בכאן לא הבנתי לא הקושיא ולא התירוץ. וכבר כתבתי בגמ' בזה דפשוט דכוונת התוס' רק על הטפוס שבתוך התנור זה הי' הלחם על הדפוס. אבל הדפוס הראשון והאחרון בודאי הי' הלחם תוך הדפוס. דאל"כ איך אמרו בגמ' דאי אפה לה נפחה מה לי שנופח מבחוץ כיון דהדפוס ינתן תוך הלחם. א"ו דדפוס שמבחוץ הי' הלחם תוך הדפוס א"כ הר"ב ותוס' דבר אחד אמרו. וכוונת התוס' יו"ט בתירוצו אין מובן לי כלל. ואם גם כוונתו כמ"ש א"כ דעת התוס' ג"כ הכי. וצ"ע

בתוס' ד"ה ובדפיס כו' דאפי לה נפחה משמע שהלחם חוץ לדפוס כו'. נראה דמ"מ מודין התוס' דהדפוס שהי' קודם האפי' ואחר האפי' הי' הלחם בפנים דהדפוס. דאל"ה אכתי קשה מה דאמר דנפחא מה בכך מ"מ כמו שהי' תוך התנור בדפוס והנפח מבחוץ כן תינתן בדפוס הראשון. א"ו דדוקא הדפוס שבתנור הי' תוך הלחם אבל לא הדפוסים החיצונים. ולכן תמהני על התיו"ט שתמה על הרע"ב ע"ש. ודברי הרע"ב כנים שדפוס התנור שפיר הי' בתוך הלחם ודפוס שקודם אפי' הי' הלחם תוך הדפוס. מיהו עיקר פי' התוס' אינו מוכרח לע"ד די"ל דכל הדפוסים הי' הלחם מבפנים, ומ"מ כיון דאפי' צריך להתנפח הניחו קצת מקום ריוח בדפוס שבתנור שיתנפח שם העיסה. ולכן הדפוס של התנור ושל אחר אפי' הי' רחבים מדפוס הראשון כנ"ל פשוט וכ"כ בקרבן אהרן בפי' התו"כ פ' אמור. ועי' בצ"ק]

ע"ב בגמ' כמין ספינה רוקדת. מדברי התוס' נראה שהבינו דהא דתנן לקמן כופל טפחיים ומחצה מכאן כו' הוא אחר שכלה כל השיפוע נעשה למעלה טפחיים ומחצה כמין תיבה פרוצה לכו"ע. וזה תמוה דא"כ אין זה כספינה רוקדת. בפרט למה שסיימו שהי' כל השיפוע שתות טפח אין זה קרוי ספינה רוקדת. וגם שפיר היו הסניפים מעמידין הלחם וגם שפיר נקרא כוורת ומרובעת. אבל העיקר נראה וכן משמעות רש"י לקמן דהך כופל היא השיפוע שעי"ז נעשה ספינה רוקדת ופי' המשנה שמקודם הי' אורך החלה עשרה ככל חלה פשוטה. ואח"כ עשו אותה כספינה רוקדת עד שלבסוף נשאר אורך החלה למעלה מדופן לדופן ה' טפחים. וטפחיים ומחצה מכאן ומכאן נתמעט ע"י התעקמות הדפנות. ואין פי' טפחיים ומחצה האלכסון שהוא הי' יותר רק שגובה החלה עד ראש הדופן מן השלחן או מן הקנים הי' טפחיים ומחצה כצ"ל פשוט

דף צה ע"א בגמ' תניא כמ"ד ספינה רוקדת. והרמב"ם (פ"ה מה' תו"מ) נראה שפוסק כתיבה פרוצה ותמוה. ותי' הכ"מ דחוק. ויותר י"ל דהך תניא אין הכוונה כמו בעלמא תניא כוותי' דמר. רק משום דדחיק מעיקרא ליישב הברייתא דכוורת ומרובעת הי' בפירושה וזה הי' כדי דלא תקשה אמ"ד ספינה רוקדת. להכי מביא תניא כמ"ד ספינה רוקדת ושוב ברייתא קמייתא כפשטא רק דתנאי היא. וממילא אין הכרח הלכה כמאן. ובחר הרמב"ם כמ"ד תיבה פרוצה. משום דלמ"ד ספינה רוקדת דחקו בגמ' לעיל ליישב וכמ"ש הלח"מ ע"ש

ע"ב במשנה לישתן ועריכתן מבחוץ ואפייתן בפנים. כ' הרמב"ם ורע"ב דלא אתפריש הטעם בגמ'. והתוי"ט הוקשה לו דהא תי' בגמ' ע"ז דמדת יבש לא נתקדש ותנור מקדש ע"ש. ולא ק"מ דהא למסקנא דכיון דדוחה שבת בע"כ ס"ל דתנור נמי לא מקדש. א"כ הא דנאפה בפנים אינו מטעם קודש וא"כ הדרא קושיין לדוכתי' מ"ש לישה לאפי' וזה פשוט ובע"כ לומר שהי' קבלה בידם. ואולי מלשון לחם פנים לפני תמיד למדו דכל שבא עליו שם לחם יהי' בפנים דהיינו