שפת אמת על קדשים קכו

להכי צריכין ב' קראי. אבל אילו של אהרן שפיר איכא למיגמר מעולת יולדת כנ"ל

שם בגמ' לבר פדא דמייתי ומתני. לולי פרש"י ותוס' הי' נראה לפרש דמביא נסכי כבש ונסכי איל ומתני ואידך יהי' לנדבה. ואע"ג דבמתניתן תנן מביא עליו נסכי איל. הפי' דצריך להביא נסכי איל מספיקא וממילא משתמע דמביא תרווייהו כיון דא"א בענין אחר. אכן רש"י ותוס' לא פירשו כן. ומ"מ מודין התוס' דהמנחה א"א להביא חדא רק מנחת כבש בפ"ע ואיל בפ"ע. ומוכח מדברי תוס' אלו דהא דמתנדב אדם מנחת נסכים היינו אפי' בלא יין עמ"ש בזבחים (פ"ד.) ולקמן (ק"ד:) ע"ש]

שם בגמ' לבר פדא קשיא. אפשר לומר דבחולין נשאר בתיקו אי לבר פדא הוי נמי ספק שמא ברי' הוא ע"ש. וא"כ הי' אפשר לפרש ג"כ דלבר פדא נמי או לאיל מרבה פלגס אע"ג דלאו איל הוא בעי נסכי איל. והספק הוא רק אי כבש הוא או ברי' הוא. ומאי דאמר מייתי ומתני היינו כשנדר כבש והביא פלגס דצריך להביא קרבן אחר עליו מתני שמא חובה שמא נדבה. ואה"נ דבנסכים לא מתני מידי. וא"ש נמי בזה קושית התוס' בד"ה דמייתי. רק לפי אותו צד דאיתא בחולין דברי' לא ס"ל כלל לבר פדא. א"כ ע"כ הספק היא אי כבש או איל לכן קשיא או למה לי. אבל תיובתא ליכא מה"ט דשמא ספיקא דבר פדא היא אי כבש או ברי' כמ"ש. ומ"מ לא בעי למיפשט שם האיבעיא מזה דשמא דריש בר פדא או לדרשא אחרינא

ובזה יש ליישב קצת מה דפסק הרמב"ם (פט"ז מה' מעה"ק) בעיא דחולין הנ"ל לחומרא. ותמהו עליו דהאיבעיא לבר פדא הוא וב"פ נשאר בקושיא. ולמ"ש י"ל דגם קושיא זו תלוי בבעיא הנ"ל. ושמא לבר פדא הוי ספק ברי' וליכא קושיא כמ"ש: דף צב ע"ב בגמ' ר"ש אמר החי טעון סמיכה באהרן ואין שעירי ע"ז טעונין סמיכה באהרן. לכאורה קשה למה לי קרא מהכ"ת נימא דסמיכות שעירי ע"ז באהרן. וי"ל דלאפוקי דלא נמעט מהפר דפר טעון סמיכה בזקנים ואין שעירי ע"ז בזקנים רק באהרן להכי כ' החי. וצ"ע באמת מה דריש ר"ש מהפר

שם בגמ' ולרבינא כו' קראי למה לי. וקשה דמהלכתא הו"א דשעיר הנעשה בפנים הוא דבעי סמיכה דומיא דשעירי ע"ז. ונראה דזה כוונת הגמ' במה דמסיק לא ידעינן הי נינהו. דפירש"י על שלמי צבור דחוק דהא ע"ז איכא ק"ו ולא צריך הלכה. הגם די"ל דהלכה אתי למעט אחריני. מ"מ יותר נכון לפרש על שעיר הנעשה בפנים. וכן משמעות הלשון וכן פרש"י כת"י]

שם בגמ' קרבנו ולא הבכור. יש לפרש משום דבכור קדוש מרחם לא מיקרי קרבנו. וכן מעשר כיון דקדוש מעצמו היוצא עשירי. אך פסח קשה איך אימעט מקרבנו ואפשר דקרבנו משמע מה שרק הוא מקריב אבל פסח דכולן חייבין בו לא חשיב קרבנו. או אפשר דכולן מיתורא דקרבנו אתיין. ויש לעיין באחד עשר של מעשר אי בעי סמיכה דלעיל בנסכים מצריכין קרא שלא יהא טפל חמור מן העיקר. ואפשר כיון דגלי קרא בנסכים ה"ה בסמיכה. עי' ברש"י עירובין (נ':) ובתוס' בבכורות (ס"א.) מבואר כן דבעי סמיכה]

שם בגמ' ומה שלמים שאינו בעמוד והביא כו' פסח שהוא בעמוד והביא לא כ"ש. לכאורה קשה דבכור ומעשר יוכיח דהוי ג"כ בעמוד והביא. והגם די"ל דאי לא הי' רק ב' קראי הוי ממעטין פסח ומעשר. ובכור לא הוי ידעינן. אך לפ"ז הו"ל לברייתא למנקט הסדר קרבנו ולא פסח בתחלה. ובתו"כ הגירסא אינו כמו בגמ' רק במעשר הק"ו מעמוד והביא וגבי פסח הק"ו משום דמרובה מצותה ע"ש בפ' ויקרא

בתוס' ד"ה איכא למיפרך. תימא נילף מהיקשא כו' ע"ש. ויש ליישב דע"כ האי היקשא דזאת התורה לא קאי לענין סמיכה דקרבנות ציבור א"צ סמיכה (כן י"ל לפי' הקונטרס שהביאו התוס' לעיל (פ"ב:) ובזבחים (צ"ז:) דשלמים דהאי קרא בכבשי עצרת קאי שהם של צבור. אבל למ"ש התוס' שם ליכא הוכחה דמיירי בציבור א"כ שפיר הקשו כאן]

בד"ה שכן וכ"ת חטאת ואשם כו' מה לכולהו דמתן דמים מרובה. לכאורה קשה לפ"ז הו"ל לגמ' לומר מיד האי פירכא דגם שלמים ב' שהן ד' ובכור ומעשר ופסח מתנה א' וי"ל דאין זה פירכא גמורה כיון דבכולהו אם נתן מתנה א' כיפר. רק על מה הצד פרכינן פירכא כל דהו כדאי' בחולין (קט"ו:) ע"ש]. ומחטאת ואשם גרידא לא מצי למילף דהם מכפרים והם קדשי קדשים רק במה הצד ומהני פירכא כל דהו

דף צג ע"א במשנה הכל סומכין. בתוס' הביאו מגמ' דערכין לאתויי יורש. ותמהו דיורש בהדיא תני לי' רישא יורש סומך. ואפשר לומר דהנה יש לעיין ביורשין בשותפות ב' או ג' אחים אי כולן סומכין. דלעיל ילפינן סמיכה ביורש משום דמימר ותמורה ליתא בשותפין. א"כ י"ל דאין יורשים שותפים סומכין. מיהו י"ל דתליא בדון מינה ומינה. ולמ"ד דון מינה ואוקי באתרא ה"נ כיון דדין סמיכה בכל החוברין לכן כדמרבינן יורש שוב אוקי באתרא דאפי' הרבה יורשין סומכין. וי"ל דזה מרבה הכל סומכין

עוד י"ל דלאתויי יורש דהכא אתי לאתויי דאפי' כבר סמך האב ואח"כ מת. או יורש את אמו אע"ג דהקרבן לא הי' עליו חיוב סמיכה. מ"מ עתה דהוא יורשו נעשית שלו וחייב לסמוך

בתוס' ד"ה מיבעיא לי'. תימא דבפ' כו' גבי המול ימול וי"ל דהמול ימול שהוא רצון הכתוב בזה שייך דברה תורה כלשון בנ"א. וכן נתון תתן הענק תעניק. אבל תמורה דהוא איסור לא שייך בי' המר ימיר לומר דברה תורה כלשון בנ"א רק לרבות אתי. (והא דמצינו בסנהדרין (נ"ו.) ובזבחים (ק"ח:) דאמרי' ד"ת כלב"א במילי דאיסורא. התם כתי' איש איש י"ל גם בזה ד"ת כלב"א. אבל המר ימיר שהוא מעשה האיסור שפיר י"ל כנ"ל. דאי לאו דאצטריך לא כפל הכתוב מידי דאיסורא]

בד"ה לפי כו' ועוד קשה הא דתנן בתמורה כו' תיפוק לי' דילפינן תחילת הקדש מסוף הקדש דסמיכה בבעלים. נראה דתיבת בבעלים ט"ס הוא רק למעט בכור מתמורה כמו דאימעוט מסמיכה. מיהו הלשון תיפוק לי' תמוה בעיני דאי נילף מסמיכה אפי' בעלים דבכור נמי לא יוכלו להמיר. ובאמת קיי"ל התם דבעלים ממירין בבכור. ומכ"ש כהן שנולד לו בכור ממיר בו. וא"כ לא הו"ל למימר תיפוק לי' רק להקשות בעיקר הדין למעט תמורה בבכור אפי' מבעלים כנ"ל

ע"ב בגמ' דנין מידי דאית בי' סמיכה בגופי' כו' ותמוה מאוד הך דיליף מעולת ראי' כיון דלא כ' שם סמיכה כלל [אע"ג דבעי סמיכה מ"מ האיך ילפינן ומאי גז"ש איכא] **לדעת הרמב"ם (פ"א מה' חגיגה) דעולת ראי' יכול להיות גם מן העוף אין זה מספיק דהא עוף לא בעי סמיכה. אבל דבריו תמוהין כמ"ש בכ"מ שם:** ואולי דריש מדכתיב איש כמתנת ידו היינו קרבן שסומך עליו ידו

שם בגמ' דתניא ולא מן הצדדין. קצת קשה כיון דפלוגתא דתנאי היא אי על בסמוך ואנן קיי"ל על בסמוך. א"כ י"ל דלדידן מן הצדדין נמי . קרוי על ראש קרבנו וצ"ע

שם בגמ' זה בנה אב בכל מקום שנאמר ידו הרי כאן שנים. וכן מוכח בקרא דכאשר ירים משה ידו ואח"כ מסיים תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד. הרי דידו פי' שתי ידיו. מיהו למסקנא מוכח דדוקא ידו דסמיכה קאמר: