שפת אמת על קדשים קכה

בחיבורו (סוף ה' תמידין ומוספין) משמע כן דכ' סתם אם נתערבו עד שלא בלל כו'. ולא חילק כלל בין נסכי כבש או איל ע"ש. ואפשר דהרמב"ם פי' כן ליישב קושי' התוס' ד"ה בללן. דתיקום מתני' ככו"ע אפי' לר"י דחרב שנתערב בבלול פסול. דהכא בשוין מיירי

שם בגמ' הכבש הבא עם העומר כו' לא הי' נסכיו כפולין. התוי"ט האריך בכאן להשיג על המהרש"ל ז"ל בדברים שאינם נכונים לע"ד. דפשיטא דנסוך לא שייך רק ביין וכל ראיות התוי"ט אינם מוכרחים. ומ"ש להוכיח מונסכיה שכ' בששי דחג. אינו מובן כלל דא"כ למה בשאר הימים כ' ונסכה. מיהו אפי' לפי' הפשוט אין לשבש נוסח התפלה דונסכיהם הוא היין. וכיון דלא רצו לפרש שיעור היין חזרו לומר ויין כנסכו וזה פשוט ואיני מבין כלל שיטת התוי"ט דהא המנחה צריכה שמן ואיך שייך לומר ומנחתם ונסכיהם פי' השמן דהא השמן הוא מן המנחה עצמה

שם בגמ' אמר אביי ה"ק מערבין יין אם נתערב סולתן. נראה דאביי פי' כן גם בכוונת ר' יוחנן דאמר אם נתערבו פי' הסולת והשמן. והנה צריכין לבאר פי' הבבא אבל אין מערבין נסכי כבשים בפרים. והי' נראה לפרש משום דבהם כשנתערב קודם בלילה פסולין. וכשנתערבו אחר בלילה אפשר דאין זה חשיב תערובות גמור להיות מותר לערב היין. כיון דכ"א בפ"ע עומד מאחר שנבלל כ"א בפ"ע. ולכן סתם התנא דבהו א"א לעולם לערב היין לכתחלה. אך ק"ק לפ"ז כבר מוכח מרישא כל הדין דסיפא דעד שלא בלל פסול. ועיקר קושי' הגמ' והא מדקתני סיפא כו' שנדחקו בתוס' בזה. נראה לפרש דהוי קשיא להו סיפא דסיפא עד שלא בלל פסול הא למה לי דכבר מוכח מרישא. וגם הרמב"ם (פ"י מה' תו"מ) כתב בהדיא דאפי' נתערב אחר בלילה כבשים בכבשים מערבין היין לכתחילה. ובכבשים בפרים לעולם אין מערבין אפי' הקטיר כבר. וצ"ל דהוא איסור בפ"ע דנסכים שאין יינם שוה אסור לערב וצ"ע הטעם. (וגם לפ"ז למה מערבין נסכי פרים בנסכי אילים]

שם בגמ' אלא אמר אביי ה"ק היכא דהוקטר סולתן כו'. לכאורה תמוה כיון דגם לתי' זה צריכין לדחוק דהא דתני בברייתא אבל יין מערבין לאו כללא היא ומיירי בכבר הוקטר. א"כ למה לי לחדש מלתא חדתא. דבפשיטות י"ל כדמעיקרא אבל יין מערבין בנתערב סולתן ושמנן. והי' נראה לפרש דס"ל לאביי דבהקטיר מערבין יין אפי' משל כבשים ואילים. דהכי משמעות הברייתא בד"א דאין מערבין כבשים באילים סולת אבל יין מערבין. ובכה"ג דוקא אחר הקטרה אבל אחר שנתערב וקודם הקטרה אין מערבין נסכי פרים בכבשים. ולהכי צריך לחדש דין דהקטרה. ולכן נ"ל דהגירסא ברש"י בלא הקטיר שמנן. והכ"מ (סוף ה' תו"מ) הגי' ברש"י דבשלא ט"ס וצ"ל אפי' נתערב. וזה דוחק דכבר כתב רש"י דין זה לעיל בד"ה אמר אביי. דאפי' נתערב אין מערבין כבשים באילים. רק נראה דהכא קמפרש דמיירי בשלא הקטיר אבל בהקטיר אפי' כבשים ואילים מערבין היין. מיהו מדברי הרמב"ם (ה' תו"מ פ"י) משמע דאפי' הקטיר אין מערבין היין דכבשים באילים ופרים. וכ"כ בפי' המשנה להדיא וצ"ע גם על הכ"מ צ"ע שלא הבין כן ברמב"ם ע"ש

שם בגמ' רבא אמר בשלמא הני עולות נינהו כו'. לכאורה הי' נראה דלא פליגי לדינא דכיון דחזינן דאפי' אשם שאינו בא בנדבה מ"מ כשר שלא לשמו והוי אשם רק שלא עלה לשם חובה. א"כ מזה יש ללמוד דבכל קרבן שהקריב שלא לשמו עדיין שם קרבן הראשון עליו. א"כ בתמיד צריך ב' נזירין ובכבש הבא עם עומר מנחה כפולה. רק דרבא חידש דא"צ לומר דר"י חדא מינייהו נקט. אלא דראיות ר"י היא מאשם וממילא ה"ה בכולהו. אכן הרמב"ם (פט"ו מפסוהמ"ק) הביא לדינא דדוקא באשם. אבל בהנך נעשין נדבה ע"ש. וצ"ל הטעם כיון דמוכח מקרא דמוצא שפתיך דאם לאו נדבה יהי' כדאי' ריש מכילתין. ממילא כל שבא בנדבה נעשה נדבה זולת אשם דא"א להיות בנדבה תורת אשם עליו

בתוס' ד"ה שאם אי אתה אומר תימא כו' כיון דבעי לחם כו'. קושיא זו רק למ"ד לחם מעכב הכבשים. (דלמ"ד דכבשים קרבין גם אם אין לחם. ה"נ הוי כאין לחם ויוכל להקריב הכבשים. כיון דכבר נשחטו וא"י להביא עוד עמהם לחם]. אך יש לתמוה ביותר דהא איתא התם בברייתא דה"ה בשחט ב' כבשים לפני זמנם ג"כ הדם יזרק וכן פסק הרמב"ם (במקום הנ"ל). וזה תמוה דליכא שלמי צבור לפני זמנם. וע"ז לא שייך תירוץ התוס' כלל והיא תמיהא נשגבה באמת. ואולי י"ל כיון דאמרי' התם דמקיש שלמי ציבור לשלמי יחיד א"כ גזה"כ הוא דשם כבשי עצרת עליהם אפי' אם יש בהם פסול

דף צ ע"א במשנה מדת הלח ברוציהן קודש. וכ' בתוי"ט משום גזירה שלא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול. ובאמת הרמב"ם (בפ"ב מה' מעה"ק) כתב כן אע"ג דבגמ' קאי לטעמא דלח נעכר. מ"מ י"ל להרמב"ם דלת"ק נמי צריכין להאי גזירה. אך מה שהעתיק התוי"ט פרש"י ליתא דדברי רש"י קאי לר"י משום דנעכר אבל לת"ק החילוק פשוט דכלי יבש שלא נתקדש בחוץ לא שייך גזירה כלל

שם בגמ' וכי נעקר מאי הוי גברא למאי דצריך מקדש כו'. וקשה למה מקשה דוקא על ר"י הלא גם לת"ק ור"ע דנמשחו מבחוץ ג"כ קשה גברא למאי דצריך מכוין ולא על שבחוץ. והי' נראה לומר דלמ"ד דנמשחו מבחוץ ע"כ מקדש שלא מדעת. דלעולם אין דעת הבעלים לקדש מה שבחוץ וע"כ המשיחה הי' שמה שיגע מבחוץ יתקדש אפי' שלא מדעת. רק לר"י דאמר משום דנעקר מפלפל בגמ' אי קאי גם למ"ד דאין מקדשין שלא מדעת. אכן הרמב"ם (פ"א מה' כה"מ) פוסק דנמשחו מבחוץ ואעפ"כ פוסק (פ"ב מה' מעה"ק) דאין מקדשין שלא מדעת. ובירולין משום גזירה מתקדשי. וצ"ל לדבריו דקושי' הגמ' לכו"ע קאי ולאו דוקא נקט נעקר מה הוי וע"ש במל"מ]. אך צ"ע למה נמשחו באמת מבחוץ כיון דאין דעת הבעלים לכך וגם ענין הגזירה קשה בזה דכמו למ"ד לא נתקדשו מבחוץ ליכא גזירה. א"כ ה"ה אי לא יתקדשו מבחוץ מטעם דאין דעת הבעלים לכך נמי ליכא גזירה דלעולם אין דעת הבעלים להתקדש מבחוץ וצ"ע בזה. ולכאורה הי' נראה דלפ"ז בכלי שרת דאין מקדשין שלא מדעת היינו מן התורה אבל מדרבנן מקדשין משום האי גזירה. אכן הרמב"ם (בפ"ג מה' פסוהמ"ק) סתם ופסק דאין מקדשין אלא מדעת. (ובפ"ב ממעשה הקרבנות) גבי בירוצין הביא האי טעמא שמא יאמרו. וצ"ל דס"ל דדוקא הכא גזרו וצ"ע הטעם

ע"ב בתוס' ד"ה אפי' מנחה. תימא דבריש המזבח מקדש כו'. וי"ל דשאני התם דמרבינן כל הקרבנות דלא ירדו א"כ עולה דהתם כולל כל הקרבנות וה"ה מנחה בכלל. אבל הכא הפי' עולה בלבד וגם שלמים ותודה צריכין לרבות מזבח. ואפשר נכלל זה בתי' התוס'

דף צא ע"ב בגמ' האחד זה אחד עשר של מעשר. נראה דלפ"ז גם ולד מעשר דינא הכי. ולעיל דמרבינן ולדות קדשים הו"א דמיירי רק בולדות שלמים אבל ולד מעשר אין טפל חמור מן העיקר. להכי מרבי הכא אחד עשר של מעשר וה"ה ולד מעשר. רק דמדרבנן אין ולד מעשר קרב למזבח כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' תמורה) להכי נקט י"א של מעשר

שם בגמ' ומ"ש מעולת יולדת. קצת קשה הא חזינן דלא ילפינן זה מזה דהא עולת מצורע ועולת יולדת צריך ב' קראי ובשלמא יולדת ממצורע א"ש דלא ילפינן דמצורע מידוש הוא דאשמו וחטאתו נמי בעי נסכים. אבל עולת מצורע נילף מיולדת. ומיהו י"ל דאי לא הוי קרא לעולת מצורע בפ"ע. הוי מוקמינן לכבש לעולת מצורע ויולדת לא ידעינן