שפת אמת על קדשים קכד

שיהא דם צפור ניכר. וכן בחצי לוג לסוטה שלא יהא יותר מחצי כדי שיהא ניכר דם צפור וכן בחצי לוג לסוטה שלא יהא יותר מחצי כדי שיהא ניכר דיו הנמחק מהכתב. מיהו הרמב"ם בפיהמ"ש כתב שלא יהא פחות מרביעית

שם במשנה ובלוג הי' מודד לכל המנחות אפי' מנחה של ס' עשרון כו'. משמע דלא הי' מודד במדה גדולה רק בלוג. ולא נתבאר הטעם דלעיל גבי עשרון מייתי קרא שלא ימדוד בשל שלשה לפר כו' והכא מנלן. ואין לומר דמהך קרא דלמנחה ולוג שמן דרשי להו. דהא לקמן בגמ' דרשי' האי קרא לדרשא אחרינא וצ"ע

ולראב"י דאמר אפי' מנחה של ס' עשרון אינו נותן רק לוג. יש לעיין מנ"ל דיכול להרבות בכלי א' יותר מעשרון. בשלמא לת"ק י"ל דא"צ ריבוי דמהכ"ת לא יוכל להרבות כיון דנותן שמן כפי החשבון לוג לעשרון. ומצינו נמי מנחת נסכים דהי' טפי מעשרון אבל לראב"י דכשמרבה בסולת הוי כמו חריבה מנלן דיכול לשנות ולהוסיף. וי"ל דמהך דרשא למנחה ולוג דמיותר להכי מזה עצמו מוכח דיכולין להרבות בסולת ושמן (סגי) [רק[ לוג אחת כנ"ל. בתו"כ פ' ויקרא פרשה ט' והביאה שלא יביאנה חצאים כו' אלא בכלי אחד ע"ש. א"כ מוכח מקרא דנודר כמה עשרונים מצוה להביאן בכלי אחד]

בתוס' ד"ה בירוצי מדות כו' קשיא והא אין להם פדיון. אפשר לומר למה דאמרי' לקמן (צ'.) דאין כ"ש מקדשין שלא מדעת רק משום גזירה שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. א"כ י"ל דרבנן לא גזרו רק שיצטרך פדיון וסגי בהכי. והגם דבגמ' לקמן אמרי' הכי למ"ד הטעם דלח נעקר. אך ברמב"ם (פ"ב מה' מעה"ק) משמע דגם לדידן בעי האי טעמא. ושוב ראיתי במל"מ אריכות בזה

בד"ה רביעית כו' וקשה לפי' זה דהכא במתני' תנן רביעית למצורע וחצי לוג לסוטה. ויש ליישב דדוקא לרבנן דפליגי אדרשא דבעי' שיהי' דם צפור ניכרת בו שפיר דין מי מצורע כמי סוטה. אבל תנא דהכא מצי סבר כר' ישמעאל דצריך שיהי' דם צפור ניכר א"כ שוב אין ללמוד שיעור מי מצורע ממי סוטה וזה פשוט

ע"ב בגמ' מים קדושים כתיב. קצת קשה כיון דבאמת הי' נמדד בכלי קודש א"כ מנ"ל בספרי למידרש מים קדושים מים שנתקדשו בכיור למה לא כפשוטו דצריך להתקדש בכלי קודש

שם בגמ' נר שכבתה מדשן הפתילה כו'. מכאן קשיא על מ"ש הב"י בריש ה' חנוכה דבכל יום נשאר השמן שבנרות מלאין. דהא הכא מוכח דבכה"ג צריכין להסיר השמן וליתן שמן אחר. וע"כ דבהפך הי' הנס לא בהנרות. אך באמת י"ל דדוקא נר שכבתה מדשן השמן אבל כשהי' דולק הי' נשאר דולק כך כל השמונה ימים. וכ"כ בס' זית רענן על הילקוט (פ' בהעלותך) דכשהי' דולק אסור הי' לכבות. מיהו לקמן (פ"ט.) גבי מלמטה למעלה שיערו כ' רש"י דהנשאר היו משליכין לחוץ משמע דרשאין לכבותה וצ"ע

שם בגמ' נר של מקדש של פרקים כו' כי כתיב ככר ומקשה אמנורה ונרותי'. משמע דפשיטא לי' להגמ' דאי בא מן הככר בא נמי מקשה דמסיק עלה כתנאי. וקצת קשה מנ"ל הא הלא הוי ס"ד דגם מלקחי' ומחתותי' באין מן הככר לולי המיעוט דאותה. והני ודאי לא שייך בהו מקשה. א"כ עתה דממעטין אותם. ונרות מרבינן מדכתיב כל הכלים האלה מ"מ מנלן דצריך מקשה וצ"ע. והרמב"ם (פ"ג מה' בית הבחירה) מביא דרשא אחרינא דנרות הם מקשה וכ' בכ"מ דהיא מברייתא דמלאכת המשכן ע"ש. ומהתימא על בעל אור החיים בפ' תרומה שכ' דלכו"ע אין הנרות מקשה אפי' למ"ד דבאין מן הככר ע"ש. והוא תמוה מסוגיא דכאן. וצ"ע על הרמב"ם שהשמיט הא דאמרי' דהוי ש"פ. כיון דפוסק דנרות מן הככר וגם מקשה. א"כ הול"ל שהם של פרקים כסוגיא דגמ' דהכא: שם בגמ' סד"א כיון דאשחורי משחר התורה חסה על ממונן של ישראל. משמע מכאן דכשהי' משחיר הרבה צריכין לעשות מנורה חדשה דאלת"ה מאי חסרון איכא וצ"ע

דף פט ע"א בגמ' ההיא למתנדב מנחה שלא יפחות מדבר הטעון לוג. נראה כיון דדרשינן ולוג שמן להכי דרשינן ה"נ מנחה ולוג שאין מנחה רק כזו שצריכה לוג ולוג בעשרון הוא. אך התינח לחכמים. אבל למ"ד אפי' מנחה דס' עשרון אין לה רק לוג. א"כ נימא נמי דאפי' פחותה מעשרון צריכה לוג ולעולם יוכל לנדב אפי' פחות מעשרון. ומלשון רש"י משמע דהדרש הוא מן עשרון למנחה דמנחה צריכה עשרון. אבל מלשון הגמ' משמע דהדרש ממנחה ולוג כו'. וי"ל דבאמת לחכמים הדרש הוא ממנחה ולוג כמו שכתבתי אבל לר' נחמי' וראב"י דלוג אתי למידרש דאפי' ס' עשרון סגי בלוג. דרשו האי דרשא מתיבת למנחה בלבד פי' עשרון לנונחה. ותו דרשו למנחה ולוג. וזה כוונת הגמ' תרתי שמעת מינה

שם בגמ' הין תריסר לוגי דכתיב זה כו'. קצת קשה הא לוג עצמו לא ידענא שיעורי' רק קבלה היתה בידם שיעור לוג. כמו כן הין י"ל דקבלה הי' בידם. ומאי מנלן דקאמר על הין טפי מלוג

שם בגמ' התורה חסה על ממונן של ישראל. פירש"י ] שהנשאר היו שופכין לחוץ. וקשה דבס' זית רענן פ' בהעלותך מביא בשם ברייתא דאסור לכבות שום נר מנורה כל זמן שדולק א"כ לא היו שופכין. ובגמ' יש לפרש שזה עצמו שהי' דולק בחנם על היום הוי ההפסד. אבל על פירש"י קשה. וגם יש לעיין לשיטת הרמב"ם דביום נמי מדליקה מה הפסד יש בזה. וע"ז תירץ בני מ' משה בצלאל נ"י דכיון דמדליקה שנית אחר שנכבה צריך לחזור וליתן כמדתה כמסקנת הגמ' דלעיל. א"כ הוי שפיר הפסד. ונכון הוא

בתוס' ד"ה חד ריבוי כו' תימא כו'. ולע"ד נראה די"ל דהתם כיון דמזוזות תרתי משמע. א"כ מזוזות אחריתי ע"כ ריבוי אחר ריבוי הוא דא"א לרבות יותר מתרתי דהא אין בפתח רק ב' מזוזות. משא"כ הכא דחד בשמן מרבה לוג. ואידך בשמן מרבה טפי מלוג להכי לא חשיב לי' ריבוי אחר ריבוי. וי"ל עוד דהתם דריש מזוזות מלא לריבוי דהול"ל מזזת. וזה מצאתי גם בס' קרבן אהרן אבל מ"ש מקודם נכון יותר

שם במשנה מערבין נסכי כו'. מסקנת הגמ' דעל היין קאי. לכאורה צ"ע למה למדו הקרבת מנחת נסכים מהקטרת אברים שכ"א יהי' לבדו והיין מותר לערב. וצ"ל משום דהיין אזיל לשיתין ל"ד להקטרה. ומיהו סיפא דמתני' אבל אין מערבין נסכי כבשים כו' אין מובן הטעם כיון דביין מיירי. וכבר נדחק בזה הכ"מ הובא בתיו"ט. וגם סיפא דסיפא ואם בללן אלו בפ"ע אין מובן כלל דרישא ביין איירי וסיפא במנחה. לכן הי' אפשר לפרש דהכל אחד דברישא מערבין היין הואיל וכבר נתערבו המנחות. אבל אין מערבין של פרים וכבשים. משום דבזה לא שייך שנתערבו המנחות דהא בעירוב המנחות פסולין כיון דזה חסירה וזה יתירה. ומסיים ואם בללן אלו בפ"ע ונתערבו דכשר שפיר כה"ג מערבין גם יין דפר וכבש דלא כמ"ש הכ"מ ודוק

מיהו באמת נראה עיקר כשיטת הכ"מ שהביא התוי"ט דפי' הך בבא אפי' בנסכי כבשים עם כבשים מ"מ בנתערבו עד שלא בללן פסול. והשיג עליו דנהי דלכתחילה צריכין להקטיר בזה אחר זה מ"מ דיעבד כשר. ולעד"נ מלשון פי' המשניות להרמב"ם משמע בהדיא כן דב' בבות דרישא ביין מיירי אם כבר נתערבו סלתן ושמנן כמסקנת הגמ'. וב' בבות דסיפא בסולת ושמן איירי. ובהו לא מחלק כלל בין נסכי כבש לאיל וסתמא קתני. והטעם נראה דנהי דאם הוקטרו ב' חלבים ביחד כשר. מ"מ בנתערב קודם הבלילה דא"א להבדילן ולהקטיר כ"א בפ"ע. י"ל דפסול אפי' בדיעבד כעין דאמרי' כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת אבל אין ראוי לבילה פסול ה"ה באין ראוי להקטירם בפ"ע כנ"ל. וגם לשון הרמב"ם