שפת אמת על קדשים קכג

החסרין משמע דליכא מצוה כלל בכתית רק מטעם מן המובחר אבל לא להיות מצוה לכתחילה בכתית וצ"ע. ובעיקר הק"ו יש להקשות דאיכא למפרך מה למנורה דהיא בפנים בהיכל אבל מנחות הם בחוץ

ע"כ בגמ' מאי שוין למנחות. פשט הסוגיא נראה דלכתחילה מצד מצוה מן המובחר יש לקחת הטוב טוב ביותר לפי הנך מדרגות דחשיב במשנה. וכ"כ הרמב"ם (בפ"ז מה' אסוה"מ). וגדולה מזו משמע ברמב"ם שם דרישא דמתני' ראשון שבראשון אין למעלה ממנו קאי ג"כ על מנחות. וכן משמע באמת דכל המשנה למנחות קאי ויש לכתחילה ליקח ראשון שבראשון. אך ק"ק לפ"ז למה שני שבראשון וראשון שבשני שוין כיון דחזינן דלמנורה שני שבראשון פסול וראשון שבשני כשר א"כ זה עדיף טפי. וי"ל קצת דלענין מן המובחר יש חשיבות בשני שבראשון יותר רק מצד כתית יש קפידא לגבי מנורה. אכן מדברי התוס' נראה שהבינו פי' אחר בסוגיא וכמו כן לשון רש"י צ"ע ליישב

שם בגמ' מחוץ לפרוכת כו'. עי' בתוס' פי' ר"ת משום דעמוד אש הי' מאיר להם מה שבטפיח כו' ולפ"ז אפשר לפרש כפשוטו. וכי לאורה הוא צריך דהי' אפשר לומר דהוא דרך כבוד להיות אור בחדר כמו בהיכל מלכי בשר ודם. רק עיקר הוכחה היא כיון דעמוד האש מאיר להם בכל החדרים בלילה כמו החמה ביום. א"כ מ"ש בערב להדליק יותר מביום כיון דבמדבר הי' מאיר להם בלילה כמו ביום ממש וא"כ אינה לאורה

דף פז ע"א בגמ' אמר רבינא כרוך ותני. לפירש"י קשה הפסק הבבא דיין ישן בינתיים. ויותר נראה לפרש כרוך ותני דמעושן ומבושל הוא פירוש על מתוק שנתמתק ע"י עישון ובישול. אבל מתוק בפ"ע דהיינו אליסטיון כשר. ואפשר כן היא ג"כ כוונת התוס' בזה

פרק עשירי

שם במשנה לא הי' מודד בשלשה לפר. קצת קשה הא למה לי כיון דהקדים שלא הי' רק עשרון וחצי עשרון. ואפשר הי' לפרש דבמדת עשרון עצמו מיירי דהי' הרבה מדות של עשרון ולא הי' צריך לשפוך ביחד מג' עשרונים לפר רק במדה אחת זו אחר זו. אך לשון בשל שלשה ובשל שנים דמתני' לא משמע הכי. ויש לעיין אי הבלילה הי' ג"כ כל עשרון בפ"ע או הבלילה הי' ביחד אחר שמדד ג' עשרונים נתן בהם שמן ובוללן יחד וכן מסתבר

ע"ב בגמ' מחוק שבו הי' מודד לחביתי כ"ג פירש"י שלא הי' יכול להיות גדוש. ולכאורה הי' מסתבר לפרש הכי דבאמת דרך כבוד יותר למדוד עם גודש בעין יפה. רק בחביתי כ"ג לא הי' אפשר גדוש. אך לפ"ז לא יתכן מה דמסיק הגמ' דחצי עשרון לר"מ ועשרון לרבנן הי' מחוק. כיון דיותר הי' נכון להיות גדוש. א"כ מוכרחין לומר דאדרבא לעולם צריך להיות מחוק כדי שכל המדה יהי' בתוך מחיצות הכלי בפנים. רק לר"מ דגזה"כ לשנות בין עשרון דמנחות לעשרון דחביתין וצריכין לעשות א' גדוש. ושל חביתין א"א להיות גדוש הצריכו לעשות עשרון דשאר מנחות גדוש

שם בגמ' ורמינהו מביא עשרון שלם וחוצהו. לכאורה אין מובן ס"ד דהמקשן כיון דתני בהדיא וחוצהו. ויתכן לפי' הרמב"ם (פי"ג מה' מעה"ק) דהחלות היו מחלקן לב' חצאים י"ב חצאים בבוקר י"ב חצאים בערב. א"כ לס"ד דגמ' וחוצהו קאי על החלות. וחידש התרצן דגם הקמח היו מחלקין ג"כ כדפסק שם הרמב"ם באמת דב' חלוקות הוי ע"ש

שם בגמ' במה מחלקן לחלות ביד או בכלי כו'. מכאן סייעתא גדולה לשיטת הרמב"ם הנ"ל דהחלות עצמן היו צריכין לחלק לב' חלקים שוין ולהכי מיבעיא לי' במה מחלקן. וגם הא דמשני דטורטני יכניס לשון קללה ג"כ בלחם אחר אפי' מיירי קרא. אבל לפי' הראב"ד קשה כיון דששה חלות נעשו מחצי עשרון וששה מחצי. א"כ נחלקו שפיר. ואי דגוף הששה חלות צריכין לחלק אותן שוה בשוה הו"ל למיבעיא בכל מנחות שהיו עשוין עשר חלות במה מחלקן [עי' ברש"י כת"י מ"ש לחלק בין שאר מנחות לחביתי כ"ג]

שם בגמ' והאר"י לדברי האומר טפחיים קופל נמצא שלחן מקדש כו'. צ"ע מה קושיא דילמא למידי דחזי לי' קאמר דמקדש אי הובא הלחם לחלל זה הוקדש. וצ"ל דעדיפא מיני' משני דגם קמצים מקדש ליפסל. ובפי' מקדש לפסול כתב רש"י לפסול ביוצא. והתוס' הקשו ע"ז דהא המנחה כבר נתקדשה. וא"י כוונתם דנראה דלצדדים קאמר מקדש ליקרב וודאי מיירי אחר קמיצה מכלי שרת. ומקדש לפסול היינו המנחה או קצת ממנה קודם שנתקדשה בכלי אי הובא על השלחן נתקדש לפסול ביוצא או בלינה. וזה פשוט

דף פח ע"א בגמ' א"ל והלא חצי לוג הי' שם ואפשר לשער בחצי לוג כו'. לכאורה משמע דהכי הי' עושין. והרמב"ם (במעשה הקרבנות פי"ג) לא הביא בחביתין רק רביעית לכל חלה. ובאמת בזה עצמו יש לתמוה כיון דנתנו רביעית לכל חלה כדאמרי' לקמן א"כ למה להו כלל הך מדה דלוג ומחצה. וצ"ל בדוחק דצריך להיות כל השמן הראוי לכל המחצה חביתין דבוקר נמדד כולו ביחד. וכבר כתב בזה במל"מ שם. ועכ"פ קשה למה השמיט הרמב"ם זאת ע"ש שהניח בקושיא. אכן נלע"ד דס"ל להרמב"ם דבאמת לדידן א"צ כלל למדוד בלוג ומחצה. רק ר"ש דס"ל הכי דצריך להיות נמדד ביחד לוג ומחצה. ע"ז אמרו לו פי' לדידך נמי אפשר לשער בלוג וחצי לוג. אבל לדידן א"צ כלל מדה לחביתין רק רביעית לכל חלה. וכן משמעות הלשון אפשר הי' לשער משמע דבאמת לא עבדו הכי. ונראה עוד ראי' לזה מדמפלפל הברייתא לקמן דחצי הלוג למה נתקדש ולא אמרו כלום מהך מדה דלוג וחצי לחביתין דסתמא רבי כחכמים דהכא ס"ל. א"ו דלחכמים לא הי' נמדד כלל רק רביעית

ובהכי מיושב נמי מה דנדחקו בתוס' (בד"ה אף) ליישב שיטת החכמים במה שמשיב להם ר"ש לדבריכם לוג וחצי לוג לא יעשו כו'. ולמ"ש א"ש דמודין חכמים להך כללא דכלי שמשמש למדה זו אין משמשין מדה אחרת. וקיבלו תשובת ר"ש בזה. ומ"מ בעיקר הדין בשיטתן עומדין דלחביתין לא נמדד כלל בלוג ומחצה רק רביעית. ורביעית היא מדה המיוחדת לכל חלה. ובמה שכתבתי מיושב ג"כ דברי רש"י שכ' ד"ה אלא דר"א בר' צדוק לית לי' זה הכלל. ולכאורה תמוה מאי בעי בזה הא חכמים נמי לית להו האי כללא. ולמ"ש מיושב דחכמים נמי ס"ל האי כללא. רק ראב"צ בע"כ פליג בזה כנ"ל

שם במשנה רביעית מה הי' משמשת כו' וקשה למאי דאמרי' בגמ' דעיקר קידוש כלי הי' לצורך חביתין. א"כ למה שביק מתני' עיקר השימוש דחביתין ונקט הני. ואפשר דאם לא הי' בו שימוש רק לחביתין לא הי' נעשין משל ציבור רק משל כ"ג. רק משום דנצרך גם להני שימושים הי' משל ציבור. והנה מלשון המשנה רביעית מים למצורע משמע דצריך להיות נמדד בכלי המקדש. וכ"כ הרמב"ם (בפ"א מה' כלי המקדש) דלמצורע וסוטה נמדד המים בכלי קודש. אכן (בפי"א מה' טומאת צרעת) לא כתב מזה רק מביא כלי חרס סתם. ובה' סוטה (פ"ג) ביאר בהדיא דנמדד בכלי קודש ובמצורע סתם הדברים. וגם באמת חידוש גדול לומר דהביא מים שנמדד בכלי קודש לכל בתים שהי' בכל ערי ישראל דגם נגעי בתים צריך טהרת הצפור והמים וצ"ע

והנה לכאורה נראה דעיקר הקפידא שלא יהי' יותר כדי