שפת אמת על קדשים קכב

וכשיכלה ביתר השדה נחי' יפקיר גם את זה. אבל כל כמה דאיכא עוד בשדה רשאי לשמור לעצמו זה המעט. וכן משמעות לשון הרמב"ם (פ"ד מה' שמיטה) דדוקא להסגיר שדהו וכרמו אסור. והשימור הי' שלא יתקלקלו ע"י דריסת אנשים ובהמה. עוד י"ל למ"ש רש"י דהשימור הי' משום חיות ובהמות. א"כ י"ל דנהי דצריך להיות מופקר גם לחי' ובהמה היינו כשנגמר וראוי לאדם. אבל כשיהי' הפקר לחי' ובהמה קודם הגמר א"כ לא יבוא לעולם לאכילת אדם. ולכן יכולין לשמרו עד שיהי' נגמר התבואה

בד"ה רחמנא אמר כו'. משמע למסקנת התוס' וסוגיא דהתם דכל מנחות אסור להביא בשביעית וצריכין להביא מנחת נסכים ושאר מנחות מן הישן (]וכן איתא בתוספתא דמכילתין סוף פ"ח] וצ"ע על הרמב"ם שלא כתב מזה. וצ"ל דסמך על מ"ש בה' בכורות (פ"ה ה' ט') דפטורה מבכורה ממילא ה"ה מנחות. והטעם שכ' הרמב"ם שם משום לאכלה ולא לסחורה י"ל גם במנחות כיון דבידו ליתן להקריב לאיזה משמר שירצה ע"ש בכ"מ] ובתו"כ דריש בהדיא לאכלה ולא להביא ממנה מנחות ע"ש

ע"ב בגמ' ר"ל אמר קידש נעשה ככחוש בקדשים. לפ"ז נראה דלר"ל אם אין לו רק תמרים שבהרים ופירות שבעמקים מביא. ומחויב להביא אפי' לכתחילה. כיון דלית לי' מיעוט בבכורים והא דאין מביאין רק מטעם דמצוה להביא מן המובחר. אם אין לו מובחר אין לו לבטל מצות בכורים

בתוס' ד"ה כאן בספינה כו' תמהו על פרש"י מכמה מקומות דעציץ של חרס נמי בעי נקיבה. ולע"ד נראה דדוקא בספינה העומדת במים ס"ל לרש"י דשל חרס דהמים מחלחל בחרס א"צ נקיבה. אבל בעציץ מודה רש"י דאפי' חרס בעי נקיבה כנ"ל פשוט. ולהכי לא משני בעציץ נמי כאן של עץ כו' דבעציץ אין נ"מ בין חרס לעץ רק בספינה. עוד י"ל דהא כתבו התוס' בגיטין שם דהא דפליגי התם בכתבו על עלה של עציץ נקוב דגוזרין שמא יקטום היינו דוקא במחובר לקרקע. אבל בנייר גדול וקצץ מקצת לא מיקרי מחוסר קציצה. א"כ י"ל דנהי דס"ל לרש"י הכא דחרס לא בעי נקיבה. משום דגם זה נקרא מארצך כיון שהחרס היא עפר. אבל לעולם מחובר לקרקע לא מיקרי ולכן נקט התם דוקא נקוב ודוק. וכן יש ליישב קושי' שני' מהכשר זרעים דבעי נקוב להיות מחובר לקרקע. אבל בלי נקב אע"ג דמארצך הוא מ"מ אינו מחובר לקרקע ומקבל הכשר טומאה כנ"ל. מיהו מרש"י שבגיטין שהביאו התוס' לא משמע הכי

דף פה ע"א במשנה ולא מבית האילן פירש"י דהצל מעכב החמה ואין התבואה גדלה יפה ולקמן במתני' גבי שמן אהא דתנן ולא מן הנזרע ביניהם פירש"י דהזרעים מכחישין כח הקרקע. והכא לא פי' כן. צ"ל דהזרעים מושכין הכח יותר מן האילנות ואין האילן מכחיש כח הקרקע להזרעים. וי"ל עוד דהכא כולל אפי' אילנות שאין עושין פירות והם אין מכחישין הקרקע כ"כ ומ"מ אסור מטעם הנל **אבל יש לתמוה ע"ז מהא דאי' בב"ב (כ"ז:) דהצל רע לבית השלחין ולא לבית הבעל א"כ הכא דאין מביאין מבית השלחין מה בכך דאיכא צל. וברש"י כת"י פי' גם כאן משום דהאילנות מכחישין הקרקע וכן פי' הרע"ב

** ע"ב בגמ' הא לא קשיא כאן בעבודה כו' צ"ע הלשון הא לא קשיא הא זה כוונת המקשן דאמר ולטעמיך. והו"ל לסיים אלא לאו הא בעבודה כו' ה"נ הא בעבודה כמסקנת הש"ס בכל מקום. ואולי יש איזה ט"ס כאן

שם בגמ' נר חצי' וזורע חצי'. נראה דכל זה הי' הכנה להיות הקרקע מוכן תמיד למנחות. אבל זריעה דחצי' בשנה ראשונה אינו למנחות. וכן משמע בפי' בלשון הרמב"ם (פ"ז מה' איסורי מזבח) ע"ש. ולהכי הוקשה לרש"י כיון דאין זה [שזרע בשנה ראשונה] כשר למנחות. מוטב שיהי' כל השדה ניר ובשני' יתכשר כל הקרקע. ותי' דיש קרקע שאין בה כח להיזרע כולה נ"ל

שם בגמ' רב, חלקי' כו' ועבדה על חד תרין. ולכאורה לא הרויח כלום כיון דזרע חצי' ואילו הי' זורע כולה הי' ג"כ עושה כל כך. וצ"ל משום דהרויח הזרע. או דעיקר הרבותא דזבנא לסמידא. אכן יותר נראה דכל השדות הדרך להניח בורה שנה א'. רק דזה הדרך לעשות חצי' ניר וחצי' זרוע נכון יותר. ועבדת על חד תרין מאותן שמבירין כל השדה וזורעין כולה בשנה שני'. ונראה דמכאן הוציא הרמב"ם מ"ש (בפ"ז מה' אסוה"מ) דלמנחות עושין כן ולא הביא כלל לניר שנה ולזרוע שנה שני'. משום דמסקנת הגמ' דזה נכון יותר לניר חצי' ולזרוע חצי' כנ"ל

שם בגמ' בעי ר"י ברוב חטה או ברוב סאה. פשוט נראה לפרש דודאי סולת שהתליע רוב השק פסול הכל דכח הרקבה שלט בכל השק. אבל בחטה מיבעיא לי' אי נימא ג"כ דרוב שק חטים שנתלע יהי' כולו פסול או כיון דכל חטה היא בפ"ע אין השאר נפסל. רק החטים שנתלעו רובן כל חטה ששלט ברובה תולעת נפסלת. אך הרמב"ם (פ"ו מה' אסוה"מ הי"א) יש לו פי' אחר ע"ש וצ"ע

שם בגמ' בעי רבא הקדישן כו'. נראה דל"ד הקדישן ה"ה הקריבן ג"כ בכלל בעיא זו. וכ"כ המל"מ פ"ו מאסוה"מ]. רק נקט לחומרא דאפשר גם על ההקדש לוקה. ויש לעיין בעוף מחוסר אבר אי ג"כ בכלל בעיא זו. דלכאורה טפי יש לחייב בעוף דהוא כעין זבח. ותמהני על הרמב"ם שכ' (בפ"ג דאסוה"מ) על מחוסר אבר ושאר פסולין ויראה לי דאין לוקין לפי שלא נתפרשה אזהרתן ע"ש. והלא הני מומין דמנחות ודאי ליכא אזהרה ומ"מ נשאר בתיקו אי לוקין עליו וצ"ע בזה

שם במשנה אין מביאין מן הגרגרין שנשרו במים. עי' בתיו"ט שהבין מ"ש ברש"י שנפלו דהיא מלתא בפ"ע. וליתא דברש"י כתוב שנפלו ונשרו במים. ונראה דרש"י כתב כן ליישב (מה דתני ולא מן הכבושים] דכבושים היינו נשרו ולהכי מחלק דנשרו היינו שמעצמם נפלו ונשרו במים. וכבושין בכוונה

דף פו ע"א במשנה שלשה זיתים הן כו' כותש ונותן לתוך הסל פירש"י כדי שיזוב הצלול כו' והפסולת והשמרים נשארין בסל וכן פי' הרע"ב ומסתנן ויוצא. וקשה קצת על פירש"י בחומש פ' תצוה דמשמעות לשונו דהשמן של מנורה היא טפה ראשונה שאין בה פסולת. משמע דלא בעי סינון כלל. ומה שהקשו תוס' על פירש"י דלא יתחייבו בפאה כמו תאנה דאין לקיטתה כאחת. יש לחלק דתאנה לית לה כלל זמן קצוב. אבל בזיתים כל הג' זמנים מיוחדים לזיתים. וכמו אילן העושה פירות ב"פ בשנה אטו משום זה לא יתחשב לקיטתו כאחד

שם במשנה אף כל המנחות הי' בדין שיטענו זך מה מנורה שאינה לאכילה כו'. וקשה למה לי הק"ו בלא"ה כיון דכ' במנחות נמי כתית א"כ לולי המיעוט דכתית למאור בודאי הי' טעון כתית. (והא דאמרי' בגמ' דכתית דכתי' במנחות אצטריך להכשיר כתית. היינו משום דכתי' כתית למאור והוי ס"ד לפסול כתית במנחות. אבל לולי המיעוט דכתית למאור לא הוי צריך קרא להכי]. ודוחק לחלק בין זך לכתית **שם. ולכאורה משמע כן מפרש"י שם. א"כ צ"ל דהא דתנן הכא דגם ונראה בגור ארי' פ' תצוה מבואר דתרי מילי נינהו זך פי' מגרגרו בראש הזית וכתית אתא למעט טחון. וכ"מ בפי' הר"ע מברטנורא מהזיתי' שבראש הגג. ושבי הבד. הראשון כשר למנורה דיעבד דוקא. אבל לקיים זך בעי מה שמגרגר בראש הזית. אכן במזרחי שם כ' לשון הגמ' אין זך אלא נקי ופרש"י נקי כגון אותו שיוצא בלא טעינה כו'. וכן הוא ברש"י כת"י. ולפ"ז זך וכתית חדא היא דכיון שאינו טעון וטחון זך קרינא בי':** דצריך הק"ו לעכב דבמנורה כתיב ב"פ זך לעכב והי' למדין מק"ו דבמנחות נמי מעכב להכי כתיב למאור למעט דבמנחות לא מעכב. מיהו קצת קשה לפ"ז נימא דבאמת לכתחלה מצוה במנחות נמי כתית רק דלא מעכב ממיעוטא דלמאור. ובגמ' לא משמע הכי דקאמר מפני