שפת אמת על קדשים קכא

פסח מצרים דכולו לאכילת אדם י"ל דא"צ קרא כיון דמקוים בי' בכל אשר תאוה נפשך. ולשיטת התוס' (לעיל ד"ה אינו) דס"ל דמדאורייתא אסור לקנות בהמה לבשר תאוה. א"ש דכיון דאין קרב למזבח הוי כמו בשר תאוה ואסור. אבל באמת דבריהם תמוהים דהספרי בא לרבות דיכולין ליקח שלמים [אע"ג דמקצתו למזבח ואין כולו לאכילה כנ"ל]. אבל בשר תאוה ודאי מותר ורק חכמים גזרו על בשר תאוה כמ"ש הרמב"ם והרע"ב (פ"א דמעשר שני) מן הירושלמי עיי"ש וצ"ע

ע"ב בגמ' זבחי שלמי צבור נמי כ' בהו וישם באגנות. פירש"י דעולה דטעונה מזרק ג"כ מוישם באגנות נפיק. ולשון הגמ' לא משמע הכי. ותו דרש"י עצמו פי' בחומש פ' פנחס בפסוק העשוי' בהר סיני. אתקיש ללמד דטעון כלי כמו שהי' בהר סיני. משמע דדורות משעה לא הוי ילפינן אי לאו דגלי קרא. או דצריך קרא דהעשוי' לעיכוב. וא"כ פי' הגמ' הכא דשלמי צבור נמי כתיב באגנות. וממילא כיון דגלי קרא דהעשוי' בה"ס דדורות ילפינן משעה או דמעכב כנ"ל ממילא מסתמא בשלמים נמי הכי הוא. תו יש לדקדק במ"ש רש"י כיון דשלמים טעונין כלי כ"ש שאר קרבנות. אין מובן מה כ"ש. ואי משום דשלמים קדשים קלים וכ"ש שאר קדשים] משמע דפשיטא להגמ' דאותן השלמים של ציבור שהיו הוראת שעה הי' דינם כשלמי יחיד דהוי קדשים קלים. ולכאורה אפשר דדינם כמו כבשי עצרת דהא לא מצינו שלמי צבור רק בעצרת והם קדשי קדשים. א"כ י"ל דאותן שלמי צבור נמי קדשי קדשים הם וא"כ אין ללמוד מהם לקדשים קלים. ואולי הי' להם איזה הוכחה דדינם כקדשים קלים. אך בזבחים (צ"ח) פי' רש"י דכיון דשלמים נמי כתיב בקרא דזאת התורה ממילא לעולה מיותר דמשלמים יכולין ללמוד כולן בהאי היקשא ע"ש

וצ"ל נמי דהא דמקשינן זבחי שלמי צבור נמי כתיב וישם באגנות. משום דהגמ' רוצה ליישב הברייתא לכו"ע. דהא למ"ד לא קרבו בני נח שלמים האי דכתיב זבחים שלמים לה' פרים היינו עולות כדאי' בזבחים (קט"ז.) ע"ש. ושלמים היינו בלי הפשט וניתוח (כדאי' במדרש בראשית פ' כ"ב]

בתוס' ד"ה והשתא נמי כו' ורע"ק סבר אפ"ה אין דנין אפשר כו' וא"ת כו'. מה דפשיטא לתוס' דרע"ק פליג על זה. א"י מנ"ל. די"ל דקיבל מר"א דהא שתיק לי'. וגם סתם מתני' דהכא דיליף מפסח מסתמא אתיא אליבא דרע"ק ג"כ. ומאי דמקשה הגמ' ורע"ק פסח דאינו בא אלא מן החולין מנא לי'. היינו בס"ד דרע"ק דבעי לאפלוגי אדר"א מנין הוי יליף דין זה. אבל באמת י"ל דהודה לר"א. מיהו אפי' לשיטת התוס' נ"ל קושיתם דדוקא הכא ס"ל אין דנין אפשר משא"א. אע"ג דאיכא היקשא ועבדת כו' דע"כ שיהיו כל עבודות פסח שוין לאו כללא היא. דהא אינם שוים דלא הי' קרב דם ואימורים למזבח אבל בההיא דמקיש לידה לנדה שפיר שוין לכל מילי כנ"ל

בד"ה ויקח את המאכלת כו' ותי' התוס' דחוק. ולע"ד נראה דהא תרי קראי כתיב ויקח כו' האש ואת המאכלת כו' ואח"כ כתיב ויקח המאכלת לשחוט כו'. א"כ אם אינו ענין לקדשים תנהו ענין לחולין לדרוש שיהי' תלוש. והכא דרשו מאכלת השני לקדשים דצריך כלי כנ"ל. והא דאמרי' בגמ' והתם עולה היא דכתיב ויעלהו לעולה. צ"ע אמאי לא הביאו רישא דקרא והעלהו שם לעולה

דף פג ע"א בגמ' קסבר וולדות קדשים בהוויתן הן קדושים אע"ג דהתוס' הביאו דאפי' למ"ד במעי אמן הן קדושין א"ש ההיא היקשא לענין דאין מקריבין השליל. מ"מ דייק הגמ' שפיר דקסבר בהוויתן קדושין מלשון ההיקש דאין שפיר ושליא קדוש בו. דאל"כ הו"ל למימר מוציא מכלל שליל כמו דאמרינן התם

שם בגמ' מה מילואים מותריהן בשריפה ואין מותר ב"ח בשריפה. פירש"י דלא הי' שם מותר כו'. וקצת קשה מנ"ל הא. וגם לפי"ז הו"ל להגמ' לאסוקי נמי דדנין אפשר משאי אפשר כדלעיל. דהא כיון דלא הוי מותר ב"ח שם הוי אי אפשר. ולולי פירש"י ז"ל הי' נראה כיון דכתיב ואם יותר מבשר המילואים ולא כתיב מהמילואים סתם משמע לאפוקי מותר ב"ח והי' שם באמת ג"כ מותר ומעטי' קרא להכי] ילפינן מיני' שפיר [וכן פי' רגמ"ה וברש"י כת"י דפוס וילנא]

שם בגמ' תנא משמי' דרע"ק זאת התורה כו' מנחה מה מנחה מקדשת בבלוע כו'. וצריכי למכתב במנחה ובחטאת. פי' כיון דממנחה ילפינן כולהו למה פרט הכתוב בחטאת אשר יגע בבשרה יקדש. קצת קשה למה לא דייק הגמ' לעיל בדר"א ג"כ הכי. כיון דיליף מחטאת לכולהו למה פרט הכתוב במנחה כל הנוגע כו'. ודברי התוס' בד"ה מה חטאת. שכתבו תרתי דריש מחטאת] תמוהים בעיני דרע"ק לא דריש כלל בלוע מחטאת

פרק תשיעי

ע"ב במשנה וכולן אינן באין אלא מן המובחר. למ"ש התוס' ד"ה מתניתין דסתם אין באין אפי' דיעבד משמע י"ל דה"נ עכ"פ מן המובחר מעכב **וי"ל הטעם דע"כ מבחר נדריכם אתי לעכב דלכתחלה מואנוהו נפקא. וכזה כ' בסוכה (י"ג.) בהשגות הראב"ד על בעה"מ דלר"י בלולב אגד מעכב מה"ט ע"ש. א"כ אין להוכיח מדלעיל (ס"ד.) בכחושה ושמינה ומהא דלקמן (פ"ד:) דאר"ל נעשה ככחוש בקדשים. דמשמע דאין מובחר מעכב. די"ל דס"ל כמ"ד ואנוהו הוי דומה לו כו' כדאי' בשבת (קל"ג:) אבל לתנא דמתני' דידן שפיר י"ל דמעכב מטעם הנ"ל:** אע"ג דכל ארצות כשרים משום דגם בהם יש מן המובחר. מיהו יותר נראה כיון דמסיק התנא כל ארצות כשרות הוי כמו ואם הביא כשר ויש לעיין אי גם השמן של העומר צריך להיות מן החדש ומן הארץ: שם בגמ' והכתיב חדשה. נראה משום דכתיב ג"כ קרבן ראשית וגם חדשה הוי עיכוב וזה כוונת התוס' דשינה בו לעכב ולהכי א"ש נמי למסקנא דחדשה למילתא אחריתי קאי א"כ מנ"ל שחיסר מצוה בהביא מישן רק משום דכתיב ראשית. ואין לומר משום דכתיב ב' פעמים חדשה דהא לקמן (פ"ד:) מצריך הא דכתיב ב"פ חדשה להיות חדשה מן החטים ומן השעורים ע"ש

דף פד ע"א בגמ' ריב"י אומר עומר בא מחו"ל משמע אפי' לכתחילה וקשה דהא כתיב וקצרתם את קצירה. ואפשר ג"כ הפי' שאין איסור חדש עד שיגדל התבואה בא"י ובא זמן קצירה. מיהו בלא"ה נראה דלכתחילה לכו"ע צריך להביא מן א"י מטעם כרמל

שם בגמ' רע"ק אומר מצינו יחיד שמביא חובתו מן החטים כו' מן השעורים. לכאורה צ"ל מן השעורים היינו מנחת סוטה. וקצת קשה שיהי' זה נקרא חובתו. וגם קשה עיקר הדרש דבשביל שיחיד מביא גם מן השעורים להכי ציבור ג"כ מביא. הא כמה מילי איכא ביחיד ולא בציבור **לגירסת התו"כ ניחא כמ"ש בהגהת זקני הג' מהרי"ד ז"ל ע"ש. וכן הוא בירושלמי פ"ב דסוטה ה"א ובחנם הגיהו הק"ע ופ"מ. אבל לגירסת גמרא דילן קשה:** ולכן הי' נראה לפרש דעל ביכורים קאי. דכשם שביכורי יחיד מן החטים ומן השעורים כמו כן ביכורים של ציבור הם מן החטים שתי הלחם ומן השעורים עומר. מיהו ק"ק לפי' זה הא ביכורי יחיד הם גם מכל ז' המינים וצ"ע

בתוס' ד"ה שומרי ספיחים. וא"ת היאך עומר בא מן המשומר כו'. ולע"ד הי' נראה דמשומר היא דוקא ששומר כל השדה. אבל כשיש לאדם ולחי' לאכול דאז רשאי גם הוא ליקח לביתו מעט. ואותו מעט שהוא רשאי ליקח לביתו למה לא יוכל לשמור אותו לעצמו גם בתוך השדה