שפת אמת על קדשים קכ

פי' באומר אילו הייתי יודע כו' ובפי"ז שם כ' תודה בלא לחם אם אמר אילו הייתי יודע כו'. וצ"ל דהא דמקשי' בגמ' ואמאי נדר ופתחו עמו קאי דוקא אברייתא דפי' בלא לחם אבל באומר סתם תודה מן החולין לכו"ע א"י לחזור ולומר ולחמה מן המעשר. וכן משמע מדברי התוס' ד"ה תודה מן החולין ע"ש שכ' דאפי' לב"ה דחשבינן לי' נדרו ופתחו עמו ל"ד להכא. אך בלא"ה א"י מה קשיא להו דנראה דמתני' איירי כשעומד בדבריו ואינו חוזר מן התודה רק שהלחם רוצה להביא מן המעשר וזה א"א ולהכי לא מקשה הגמ' נדרו ופתחו עמו על המשנה רק על הברייתא דקאמר כופין אותו כו' משמע דהוא רוצה לחזור וע"ז מקשה נדרו ופתחו עמו כנ"ל פשוט

שם בגמ' אמר אביי שמור הבא תודה ושמעת הבא לחמה. ורבא אמר שמור הביא תודה ולחמה. נראה דבהא פליגי דלאביי הגם דמחויב להביא לחם מ"מ אין זה בכלל נדרו. ואינו עובר בבל יחל כשהביא תודתו בלא לחם כיון דהוא לא נדר לחם. ורבא ס"ל כיון דהדין הוא דצריך להביא לחם הוי ממש כפי' בנדרו לחם ועובר נמי בבל יחל כנ"ל

שם בגמ' לא יביא מחטי מעשר שני. פירש"י בהמה לתודה ולא משמע הכי דאי ליקח בהמה בחילוף החטים מיירי. א"כ בחטין הלקוחין ממעות מעשר שני דפליגי בי' מ"ט דמדמי לי' לשלמים. הא שלמים נמי מצי ליקח מחטים אלו דמ"ש שלמים או תודה. ולכן משמע דמיירי רק להביא לחם מגוף החטים. אבל לקנות לחם או בהמה בעד החטים ודאי שרי. וכן משמע להדיא ברמב"ם (בפי' המשניות ובה' מעה"ק פט"ז). אך מדברי הרמב"ם בפי' המשניות נראה שהבין פי' אחר בסוגיא דהכא. דמה שלמים אין גופן מעשר הפי' הוא דתודה קרי הכא שלמים והכוונה כמו דהבהמה גופא דבא מן המעשר היינו ממעות כמו כן הלחם שלה עיי"ש. ואולי גירסא אחרת הי' לו דלפי גירסא דידן דגמר לה משלמים לא משמע הכי. ולפי לשון הרמב"ם הי' נראה דדוקא באמר תודה ולחמה מן המעשר דהכוונה הי' שיהי' שניהם ממעשר בחד גוונא. אבל הנודר לחם לתודתו של פלוני מן המעשר אפשר דרשאי להביא גם מן החטים. וצ"ע

דף פב ע"א בגמ' הלוקח חיה כו' למימרא דקני שלמים. לס"ד דגמ' נראה דכיון דנתפס בשלמים צריכין למכור החי' והעור לקנות מהם שלמים. ומלשון רש"י נראה דהחי' נאכלת כך. וזה תמוה. ודאי למסקנא דהוי כשור לחרישה. י"ל כיון דלא מתפסי בשלמים כלל רשאי לאכול בשר החי' רק העור לא יצא לחולין. אבל בס"ד הי' הפי' דאפי' העור לא יצא וה"ה וכ"ש גוף החי'. שוב ראיתי גם בר"ש (פ"א ממעשר שני) משמע כן להדיא דבר"ד דגמ' נמכר החי' והעור לצורך שלמים. ונראה לפרש דעיקר חידושא דמתני' דהחי' שקנה לשלמים אע"ג דמהני התפסתו וצריך לקנות מדמי החי' קרבן שלמים. מ"מ העור לא יצא לחולין. משום דדוקא מידי דראוי לאכלו כמו יין אגב קנקנו או חי' לבשר תאוה יצא לחולין גם הטפל כיון דכך היא המצוה בצאן וביין ובשכר. אבל הכא דעדיין לא עשה כלום וצריכין למכור החי' בזה לא יצא העור לחולין. וע"ז דייק הגמ' דקנה עכ"פ דמי שלמים. דאי התפסה לא מועיל כלום א"כ הוא חי' של מעשר וראוי לאכלו כמו שהוא ולמה לא יצא העור לחולין. ומשני דהפי' אינו בתורת יציאת העור. ומקשה מ"ט דבשלמא אי התפסה מהני א"ש כיון דאכתי לא קיים המצוה דא"י לאכלו עד שימכרנו. אבל אי לא מהני להוי כקונה לבשר תאוה. ומשני דהוי כקנה שור לחרישה כיון דיכול לאכלו מ"מ לא קנאו לאכילה. וה"ה הכא דהוא לא קנה לבשר תאוה רק לשלמים כנ"ל. ותמהני דרש"י לא הבין כן. ופי' דכל כוונת הגמ' הוא על העור. זה דוחק. ותו אמאי מקשה השתא מ"ט ולא קשיא לי' אגופא דמתני' מ"ט. ולמ"ש א"ש הכל

שם בגמ' בהמה לבשר תאוה כו' פרש"י ותוס' כתבו דנלמד בספרי כו'. ואינו מוכרח דעיקר דרשא דספרי היא דשלמים יכול להביא ולא עולות. אבל להיות חיוב להביא שלמים אין נראה מדרשא דספרי דא"כ מה"ט לא יקנה חי' ג"כ. ובתוס' דחקו ליישב זה אבל ברמב"ם בפיהמ"ש (פ"א דמע"ש מ"ד) מבואר בשם הירושלמי דהי' תקנת חכמים ואה"נ דמה"ת יכול לקנות בהמה לבשר תאוה ע"ש ובר"ש

שם במשנה כ"ד שבחובה אינו בא אלא מן החולין מסופקני במנחת נדבה אי באה מן המעשר. די"ל כיון דאין הזר יכול לאכלן הוי כמו עולות דממעטין בספרי משום דצריך להיות מידי דאכילה של שמחה ונהי דהכהן אוכלו מ"מ הבעלים א"י לאוכלו. ואחד רצה להביא ראי' מהא דצריכין קרא לקמן למעט חטאת דא"י להביאו מן המעשר אע"ג דג"כ אין נאכל רק לכהן. אבל זה אינו ראי' דחטאת של כהן שפיר ראוי לו לאכול וצריך מיעוט להכי דאפי' כהן א"י להביא חטאתו מן המעשר]. אבל מנחה דכהן פשיטא דא"י להביא ממעשר כיון דמ"כ כליל הוא וגם ישראל] י"ל דא"י להביא מטעם הנ"ל. אך מדברי התוס' ד"ה להקיש דכיילו מנחה בקושייתם משמע דס"ל דמנחת נדבה יכולין להביא וצ"ע. אכן בזבחים (נ'.) תוס' ד"ה אם. מבואר דמנחת נדבה באה מן החולין והניחו בצ"ע מנ"ל ע"ש. ובמ"ש בחי' שם לתמוה עליהם מדברי התוס' כאן]

ומה שהקשו התוס' מעופות. לא הבנתי אי עולת העוף הא כליל הוא ואינו לאכילה. ואי חטאת הרי נאכל לכהנים. ואפי' אי הכהן עצמו חייב להביא חטאת עוף מ"מ הא חטאת ממעטינן לקמן מדכתיב אשר לו והאי דרשא לכו"ע היא וגם חטאת העוף דרשי' מדכתיב כמשפט כדאי' בחולין (כ"ב.) וכמ"ש התוס' לעיל (ב'.) דאתיא אליבא דר"א דהכא ע"שץ] אכן עיקר תמיהתם. נ"ל דהא מפורש בגמ' לעיל דתודה דבא מן המעשר יליף משלמים ושלמים ילפינן מדכ' שם שם כנ"ל. א"כ כל הבא מן המעשר ילפינן רק משלמים וכיון דבשלמים נתמעטו שלמי חובה א"כ כל שבחובה נמי כשלמים וזה פשוט. אך יותר מזה יש לעיין דרש"י פי' לעיל דתודה יליף משלמים שנקרא שלמים דכ' תודת שלמיו. א"כ נראה לפ"ז דמנחות באמת א"י להביא מן המעשר אפי' נדבות. ודוקא לחמי תודה י"ל משום דהוי בכלל תודה. אבל יש לתמוה ע"ד רש"י בזה דא"כ מה מקשה הגמ' ופסח גופי' מנ"ל הא י"ל פסח אפי' הי' בא בנדבה לא הי' בא מן המעשר דמנ"ל כיון דאינו בכלל שלמים ורציתי ליישב ולומר כוונת הגמ' דנילף אפכא להקיש פסח לבקר וצאן דבא מן המעשר ה"ה פסח. אך לפ"ז קשה מה דמקשה בתרביצא וכי דבר הלמד בהיקש כו'. הלא הא דפסח אינו בא מן המעשר אינו נלמד בהיקש כלל רק דההיקש מגלה שלא נדרוש להקיש פסח לצאן ובקר וממילא אין פסח בא ממעשר דמנלן כנ"ל. וממילא שוב שפיר מקשינן בקר וצאן לפסח. עוד קשה לפירש"י דהרי לקמן בגמ' מקשי' וחטאת גופי' מנלן משמע דכל הקרבנות ילפינן משלמים אי ליכא מיעוטא. ובאמת צ"ע איך ילפינן. ואפשר מהיקשא דזאת התורה. מיהו הא כתיב ג"כ לעולה בהאי קרא דזאת התורה ועולה לכו"ע לא אתיא ממעשר

שם במשנה ונסכים בכ"מ לא יבואו כו'. פי' אפי' רוצה להתנדב מנחת נסכים א"י להביא אלא מן החולין משום דהוא כליל כדרשא דספרי וכ"כ התוס' והרע"ב. ופרש"י כאן תמוה [וברש"י כת"י פי' כנ"ל בתוס'] והרמב"ם בפיהמ"ש ובפט"ו ממעה"ק] מביא טעם אחר ע"ש

שם בגמ' מה לפסח מצרים שאין טעון מתן דמים ואימורים למזבח. תמהני כלפי לייא דכיון דנאכל כולו לבעלים טפי מסתבר דיכול להביאו ממעשר כמו בשר תאוה ורש"י פי' משום דאינו דומיא דשלמים. ועדיין תמהני דלמה לי ילפותא דשלמים. ודאי שלמים צריכין לרבויי דהו"א כיון דאימורים קריבים למזבח א"כ אינו כולו לאכילה. אבל