שפת אמת על קדשים קיט

השני' תמות בתודה יהי' שני' בלא לחם ובתודה אי כפר בולדה שניהם טעונים לחם. א"ו דס"ל לשמואל א"א מתכפר בשבח הקדש

ע"ב בגמ' אילימא משום דר' כהנא. הלשון אילימא לא א"ש דלמסקנא נמי הכי הוא. ואולי ט"ס היא ואגב גררא דלעיל (ט"ו.) דשם איתא כל לשון זה ושם במסקנא אמרו טעם אחר ע"ש. וטעו הסופרים לגרוס גם הכא אילימא ע"ש

שם בגמ' תודה שנתערבה בתמורתה ומתה א' מהן חברתה אין לה תקנה. מכאן יש לתמוה על הרמב"ם שכ' (פי"ב מפסוהמ"ק) דלפני כפרה גם התמורה טעון לחם דהכא כיון דמתה יביא לחם לחברתה ממ"נ. וגם בלא"ה עיקר הדין שכ' הרמב"ם שם וגם בפיהמ"ש כאן דתמורה ג"כ לפני כפרה טעונה לחם. א"י מנ"ל ומ"ט הלא לפי מסקנת הגמ' לעיל האי ל"ש אלא לאחר כפרה קאי רק אולד תודת חובה ומשום דמתכפר בשבח הקדש. אבל בתמורה ודאי נראה דאינו מתכפר ידי נדרו. א"כ למה טעונה לחם כיון דגזירת הכתוב הוא דתמורה א"צ לחם. איברא דגם רש"י כתב בתחלת הסוגיא דלפני כפרה ולדה וחליפה ותמורתה טעונין לחם. מ"מ י"ל דרק בס"ד כתב כן אבל לפי מסקנת הסוגיא לעיל לא משמע הכי. ואפשר לומר דהרמב"ם מחלק דדוקא באם עדיין עיקר התודה עומדת ליקרב כדדייק הלשון והרי שניהם עומדות אז גם כשמקריב התמורה טעונה לחם. אבל במתה עיקר התודה פקע חיוב לחם מן התמורה וצ"ע בזה. מיהו יש לקיים האי דינא בתודה שנתערבה בתמורת תודה אחרת שכבר הקריב אותה התודה. ותמורתה נשארת ונתערבה בתודה זו. אך הלשון בתמורתה לא משמע כן. גם מ"ש הרמב"ם שם דהביאם קודם כפרה שניהם טעונים לחם. תמוה מדאמרינן לעיל בסמוך בכיפר באמצעית דראשונה ושלישית א"צ לחם. וכבר כתבתי לעיל בזה דצ"ל כוונת הרמב"ם שניהם טעונין פי' איזה מהן שיקריב ראשון. הגם כי דוחק הוא ע"כ דחיק ומוקי אנפשי'

שם בגמ' א"ל לוי לרבי וליתי בהמה ולחם כו'. ותמוה טובא ס"ד דלוי. וגם מה זה הלשון שהשיב רבי וכי מפרישין תחלה למותרות. בפשיטות תמוה טפי מה ענין מותרות שייך בזה. לכן נראה דלוי קיצר בלשונו בהא דקאמר בהמה ולחם. וכוונתו היה שיפריש מעות שיהיה בו כדי מותר ויקח מזה המעות בהמה ולחם. ומהמותר יקח עוד בהמה וא"כ העצה נכונה. רק גם ע"ז השיב רבי דלכתחילה א"י להקצות מעות ע"ד שיהי' בו מותר כדי להקריב בהמה בלא לחם זה אסור לכתחילה

דף פא ע"א בגמ' משום דממעט באכילה דארבעים נראה הפי' משום דהא דקדשי מ' מתוך שמונים. הוא משום דנתכוין דארבעים יהיו לאחריות וכדפירש"י לעיל (ע"ח:) ותוס' כאן. א"כ כבר חל קדושת תודה עליהם אפי' אי הך דקיימא תמורה הוי מ"מ תו אין יכול לאכול הלחם בלא פדיון. וכמו דאין תקנה להך תודה דקיימא כמו כן לא יהי' תקנה לזה הלחם. וכמ"ש תוס' לעיל סוד"ה וכי מכניסין. דמשום גזירה אין פודין כשהי' בפנים. וא"כ צ"ל דקושית המקשן הי' כדי שיהי' תקנה לבהמה מוטב לעשות תקנה זו אפי' לא יהי' תקנה ללחם. וע"ז השיב התרצן דלכתחלה אין לנו לגרום הפסד ללחם בשביל להיות תקנה להבהמה. דאיהי כבר נפסדה ולמה נגרום לכתחילה שלא יהי' תקנה ללחם נ"ל

שם בגמ' דילמא אם שיירו אינו משויר וה"ט דר"י דאדם מתכפר בשבח הקדש פרש"י וה"נ מתכפר באיזו תודה שירצה אבל להביא שניהם ולחמם לא. ולפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם דפוסק (פי"ב מפסוהמ"ק) בולד תודת חובה שניהם טעונים לחם. וטעמו נכון כמ"ש לעיל כיון דמביא הולד ומצי מתכפר בי' טעון לחם. והאם שמביא אח"כ ודאי טעונה לחם דהיא עיקר נדרו וא"כ קשה הכא. אכן נראה דהרמב"ם הבין דהגמ' הכא לא מקשי דיביא תודת חובה שיאמר הרי עלי נדדתי' אח"כ בסמוך דהתורה אמרה טוב אשר לא תדור אלא כוונת הגמ' כאן שיביא בתורת נדבה לפי ס"ד דגמ' דטעמי' דר"י משום דסבר שיירו משויר. א"כ מצי להקדיש הולד בפ"ע והוי שני תודות נדבה. ואם הנשארת תודה היא ולא תמורה אינו מקדיש הולד בפ"ע והוי רק ולד תודה. וע"ז דחה הגמ' דסבר שיירו אינו משויר ואינו יכול להקדישו בפ"ע. והא דרצה בולדה מתכפר היא משום דמתכפר בולד בשבח הקדש. וזה רק בתודת חובה ולא בתודת נדבה כמבואר לעיל בגמ' וברמב"ם שם. ולמ"ש לעיל לפרש דברי הרמב"ם דרק א' משניהם טעון לחם לק"מ]. אך יש לתמוה על הרמב"ם (דבפ"ד מפסוהמ"ק ה"ו) משמע דפוסק שיירו משויר. ומ"מ הביא (פי"ב) שם האי דינא דתודה שנתערבה בתמורתה ומתה אין לה תקנה והכא מסקינן דאם שיירו משויר יש לה תקנה. שוב ראיתי בלח"מ (שם בפ"ד) דמסופק בדעת הרמב"ם אי ס"ל שיירו משויר ע"ש

שם במשנה הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין. פירש"י דממילא מתחייב בלחם. ואיני מבין דלמה לי האי טעמא בלא"ה סתם תודה כולל בהמה ולחם. דלחם נמי נקרא תודה. ודוקא אם פי' בהדיא לחמה מן המעשר צריכין להאי טעמא דממילא מתחייב בלחם. וכן בפי' בהדיא הרי עלי תודה בלא לחם אבל תודה כולל גם הלחם כנ"ל. ע"ב במשנה תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא משמע לכאורה דאם לא פי' על הלחם כלום ואמר רק תודה מן המעשר יכול להביא גם הלחם מן המעשר. ודיוקא דסיפא משמע איפכא דתני תודה ולחמה מן המעשר יביא משמע הא אמר סתם תודה מן המעשר צריך להביא הלחם מן החולין. דאין לומר דבפי' לחמה מן המעשר יביא דוקא מן המעשר דהא מסקינן בגמ' דרצה מן החולין יביא ותע"ב כדפירש"י ותוס' וצ"ע לדינא. ומסברא נראה דדיוקא דרישא דוקא. דאי נימא דבלא פי' על הלחם כיון דנתחייב בלחם חשיב דבר שבחובה. לכן אפי' אי התודה מן המעשר מ"מ הלחם צריך להיות מן החולין. א"כ מה בכך שהוסיף לומר לחמה מן המעשר הלא כבר נתחייב בלחם כשחייב עצמו בתודה. א"ו כיון דגוף התודה מן המעשר גם לחם דידה מן המעשר. אך בתו"כ (פ' צו) מפורש דאפי' אמר תודה מן המעשר אם לא אמר בפי' ולחמה מן המעשר צריך להביא הלחם מן החולין ודריש לה מקראי ע"ש בפ' תודה

] שם בגמ' ת"ש הרי עלי תודה בלא לחם כו' טעמא דאמר תודה כו'. ותמוה טובא כמ"ש התוס' דודאי אי אמר לחם בלא תודה מודה ר"ה. ומיהו לחזקי' דמוקי האי ברייתא כב"ש. אפשר דא"ש דכמו נזיר מן הגרוגרות דמפרש דדעתו לא הי' על נזירות דיין. אעפ"כ הואיל ויצא מפיו שם נזיר אין יכול לחזור לב"ש. וטעמם משום דס"ל דאין שאלה לנדר דהקדש כדאי' בנזיר (ט'.) ע"ש]. וא"כ ה"נ כיון דאמר לחמי תודה עלי לר"ה כבר נתחייב גם בתודה. אך לעיל בסמוך אמרינן בפשיטות דבאומר לחם לפטור תודתו של פלוני מודה ר"ה. א"כ י"ל דל"ד לנזיר דשם נזיר לא שייך רק מיין וא"י עוד לחזור. אבל בלחם דשייך לתודת חבירו מודין ב"ש. וא"כ הדרא תמיהת התוס' לדוכתי' ונראה מתוך הדוחק לפרש דכוונת המקשן הי' משום כיון דכולל ב' הדינים תודה בלי לחם וזבח בלא נסכים. משמע דכמו אם אמר נסכים עלי א"צ להביא זבח. ה"ה האומר לחם עלי א"צ להביא תודה והתרצן השיב דהא כדאיתא והא כדאיתא

שם בגמ' ר"י אמר אפי' תימא ב"ה באומר אילו הייתי יודע כו'. י"ל דחזקי' פליג ע"ז דאפי' באומר אילו הייתי יודע פליגי ב"ה דהוי דברים שבלב. ואפשר דלדינא מודה חזקי' לדר"י רק משמע לי' דהמשנה והברייתא] מיירי בכל גווני וכדאיתא באידך ברייתא ולכן מוקי כב"ש. וכן משמע קצת מלשון ר"י אפ"י תימא ב"ה באומר כו'. ואי חזקי' פליג ע"ז הו"ל למימר אפי' תימא ב"ה וע"כ לא אמרו ב"ה רק בסתמא אבל באומר אילו הייתי יודע כו' מודין לב"ש. והנה הרמב"ם (בפט"ז זה' מעה"ק) העתיק סתם כלשון המשנה ולא