שפת אמת על קדשים יא

ס"ל להרמב"ם דגם אינו נכנס לדיר להתעשר. והגם דהי' מקום לחלק דכיון דהא דמחוסר זמן אין נכנס לדיר להתעשר יליף בגמ' מתחת תחת ותחת אמו מיירי רק בז' ימים א"כ י"ל דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר. מ"מ הא הגמ' הכא חלה הך דנכנס להתעשר בדר' אפוטרוקי אבל למ"ד דאסור להקדיש בלילה גם להתעשר אינו נכנס דגז"ש דתחת תחת הוא בכלל ללמוד דכל הפוסל לקדשים פסול למעשר כנ"ל. אך קצת קשה דסתמא דגמ' הכא ובחולין (פ"א) מייתי הך דר' אפוטרוקי משמע דהלכה כן וצ"ע. ושוב מצאתי בס' מנחת חינוך פ' אמור שמתרץ שי' הרמב"ם משום דס"ל להרמב"ם (בפ"ג ממחו"כ) דלילה מחוסר זמן הוא דפוסק כחזקי' בכריתות (ח') ע"ש. והשתא לפ"ז א"ש טפי דבאמת תנאי פליגי שם בכריתות אי לילה מחוסר זמן. ותליא פלוגתא זו בדרשא דתו"כ הנ"ל. דמלקרבן מרבינן איסור הקדש מחוסר זמן א"כ בלילה נמי אסור. ולדרשא דר' אפוטרוקי לילה מותר ופוסק הרמב"ם כחזקי' וא"ש

שם בתוס' ד"ה יום להרצאה תימא תיפוק לי מביום צותו והי' אפשר ליישב דאי לא הי' כ' רק ז' ימים יהי' תחת אמו ה"א דרק להקרבה אסור מחוסר זמן ולא להקדיש להכי כ' תרווייהו דנדע דז' ימים להקדיש ויום השמיני להקרבה. אך התוס' מיאנו בזה דבלא"ה ידעי' איסור הקדש כדאמרי' ביומא דמלקרבן נפקא לן איסור הקדש. אכן לפמ"ש לעיל בגמ' דר' אפוטרוקי פליג על האי דרשא דת"כ שפיר י"ל דעיקר קרא אתי' לר' אפוטרוקי לאסור להקדיש מחוסר זמן

בא"ד וי"ל כו' והשתא קמ"ל דהוי מחוסר זמן ותרד כו' בס' טה"ק מביא מלשון רש"י בשבת (קל"ו) דס"ל דלילה באמת לאו מחוסר זמן הוא אפי' להקרבה רק מטעם ביום צותו פסול להקרבה דמה"ט מותר לאכול הולד בליל שמיני דנפק מכלל נפל. א"כ הדרא קו' התוס' לדוכתי'. ותו יש לתמוה על התוס' למה מתיר הגמ' שם לאכול בליל שמיני ע"ש שהאריך. וגם בגליון הש"ס בשבת הניח בצ"ע על רש"י מדברי תוס' הללו ע"ש. ולפע"ד נראה שאין לעשות מחלוקת בין רש"י ותוס' בזה. ומודה רש"י דפסול להקרבה מטעם מחוסר זמן ג"כ ותרד ג"כ כמ"ש התוס' רק כונת רש"י שם דכיון דראוי להקדישו בלילה א"כ נפק מכלל נפל והי' ראוי ג"כ להקריב. אבל כיון דכ' ביום צותו א"כ עדיין לא הגיע זמן הקרבה בולד זה חשיב שוב מחוסר זמן לגבי' כיון דמשעה שנולד לא הגיע זמן הקרבה עד יום השמיני. הגם דהוא מטעם דלילה לאו זמן הקרבה סוף סוף חשיב שוב מחוסר זמן כנ"ל פשוט וברור

שם בתוס' ד"ה קדושה ואינה קריבה לא דמי לרגלה של זו עולה דתמכר לצורכי עולה דהתם אינה דחוי' כיון דבידו להקדישה. משמע דאם שותף אמר רגלה של זו עולה לא תמכר לצורכי עולה דדחוי' היא אבל צ"ע למה נדחקו בזה. בלא"ה נראה דברגל שאין הנשמה תלוי' בו לא חשיב כלל רק קדושת דמים. ולהכי לא שייך בי' דיחוי ואפי' שותף. שאמר כן. משא"כ בהקדיש חצי בהמה דחל קדושת הגוף ונדחה כנ"ל פשוט

שם בתוס' ד"ה ש"מ ב"ח נדחין וא"ת כו' והאר"י חדא זימנא. כוונתם דבפלוגתא דיומא בשני שעירים. קאמר ר"י ב"ח נדחין א"כ תו לענין דדיחוי מעיקרא נמי הוי דיחוי שפיר מתני' הוא בפסחים וליכא דפליג עלה אי ב"ח נדחין. ותירצו כיון דהתם דיחוי בידים הוא א"כ הוצרך לומר דאפי' בלא דיחוי בידים נמי אפי' דיחוי מעיקרא הוי דיחוי כנ"ל פשוט ובס' טה"ק נדחק בזה בחנם

בא"ד ומיהו קשה מאכל חלב והמיר דתו. בס' בה"ז מתרץ דהא אמרי' לקמן בגמ' צריכותא משום דבידו לחזור ולפע"ד מ"מ הקשו תוס' שפיר דלמה הוצרך בגמ' לומר בדרך צריכותא דב' מימרות דר"י בלא"ה בס"ד הו"ל להקשות אהך דהמיר דתו מה קמ"ל ר"י מתני' הוא ולתרץ משום דבידו ובס' טה"ק כ' הוכחה ממאי דאמרי' לרב גבי ב' שעירים דהוכיח מבע"מ עובר ע"כ דאינו מחלק בין דחי' בידים ע"ש. נראה דפשיטא לבעל המחבר הנ"ל דמום עובר לא חשיב דחי' בידים וזה אינו דפשיטא דאפי' הקדיש בע"מ עובר ואח"כ עבר מומו דכשר הוא. אע"ג דבשעה שהקדיש דחי' בידים

בד"ה וש"מ יש דיחוי בדמים כו' משכחת לה בקיבל הדם לתוך מים כו' ובפ' התערובות כו' ע"ש. וקשה הא התם הוי ממש בידו לקבל שאר הדם עד שיתרבה הדם על המים ותוס' עצמם מסקי דבדיחוי מעיקרא ובידו לא הוי דיחוי ולכן הי' נראה דהתם נראה ונדחה קרינן לה כיון דקודם הקבלה הי' ראוי לקבל כראוי ולזרוק. ולולי דבריהם ז"ל הי' נלע"ד דבכה"ג שקיבל הדם תוך כלי שיש בו מים פסול בלאו דיחוי רק משום דהוי כנשפך על הרצפה ואספו דלקמן פ"ב דפסול דצריך לקבל דם מהפר וה"נ כיון דבשעת יציאת הדם מהפר נתבטל במים אע"ג דמתכשר אח"כ בטל הקבלה ראשונה [אע"ג שהי' הדם באויר הכלי הא הוי אויר שאין סופו לנוח ולאו כמונח דמי כדאי' לקמן ד' כ"ה:] ולכן אמרו בגמ' דם שנפל לתוך המים וכן העתיק הרמב"ם אבל בקיבל תוך המים בלא"ה פסול וא"כ לא משכחת תו דיחוי מעיקרא

ע"ב בסוה"ד וקשה לי ע"ז מה פריך לעיל כו' והלא בידו להשהותו כו'. בס' פמ"א דחה זה וכ' שהוא גליון וטעות דהא ר"י ס"ל דאפי' היכי דהוי בידו נמי חשיב דיחוי ע"ש שהאריך ולא דק בתוס' שכ' מקודם זה דדוקא מה שאין בידו לגמרי דצריך לקנות מהשותף וכמו"כ דצריך להפקיר נכסיו בזה הוי דיחוי אבל במה שבידו לגמרי כגון המרת דת מודה ר"י דלא חשיב דיחוי ומכש"כ הכא דביד להשהותו לאחר חצות. וההיתר בא ממילא פשיטא דלא הוי דיחו והקשו תוס' שפיר

ע"ב בגמ' והורו ב"ד שחלב מותר כו'. צ"ע למה השמיט הרמב"ם זה הדין דהוא רבותא גדולה דמסברא ה"א דלא הוי דיחוי כלל דמפני טעות הב"ד לא הקריבוהו אבל באמת עומד הי' להקריבו וקמי שמיא גליא ואע"ג דהרמב"ם ס"ל דאין בע"ח נדחין מ"מ נ"מ לענין הדם אי אחר קבלת הדם הורה ב"ד דחלב מותר וחזרו בהם שפיר נ"מ דתו לא יזרקנו. והנה רש"י כ' הטעם משום דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור א"כ לית הלכתא הכי דאנן קי"ל דיחיד חייב בהוראת ב"ד. אבל באמת תמהני על פירש"י הא בלא"ה הי' נדחה כיון שהב"ד פוסקין דאין זה חלב האיך נקריב החטאת ולמה הוצרך רש"י לטעם זה

שם בתוס' ד"ה וש"מ כו' וא"ת מה דיליף ר"י מום בם לא ירצה הא כו' הלא כה"ג דממילא אפי' כל דיחוי לא חשיב דיחוי אין דבריהם מובנים לי דהא ר"י יליף בנראה ונדחה דכה"ג אפי' נדחה בדבר החוזר ממילא נמי הוי דיחוי ודוקא במום גלי קרא דבחוזר ממילא לא הוי דיחוי אפי' הקדישו קודם למומו. אבל בעלמא בנראה ונדחה הוי דיחוי בכל גווני וצ"ע

דף יג ע"א בגמ' ומחשבת פיגול לא פסלה והתניא כו' לכאורה קשה דשבקי מתני' ומותיב מברייתא דהא מפורש במתני' לקמן (כ"ט ע"ב) השוחט ומקבל וזורק לאכול חוץ לזמנה פיגול. וצ"ל כיון דברייתא ראשונה הוא בתו"כ פ' ויקרא וברייתא זו נמי בתו"כ לפ' צו' ניחא להו לאקשויי תו"כ אהדדי

שם בגמ' יכול שאני מרבה אף שפיכת שיריים והקטרת אימורים. צ"ע כיון דהאכל יאכל בדברים המביאים לידי אכילה מיירי ושפיכת שיריים אינו מתיר לאכילה למה ס"ד שיהי' בו פיגול. ובאמת בתו"כ עצמו כ' סתם האכל יאכל לרבות שחיטה וקבלה. אבל לפי פי' הגמ' דבדברים המביאים לידי אכילה הכתוב מדבר קשה. תו קשה מה דמסיים הברייתא מה זריקה דבר המעכב כפרה ומה"ט ממעט שפיכת שיריים והקטרת אימורים. ומה"ט נמי קי"ל ואין פיגול רק כמתנה ראשונה