שפת אמת על קדשים קיח

הרמב"ם דפוסק כחכמים לעיל (ט"ו:) שאין הנסכים מתפגלין אפי' בבאים עם הזבח וכאן פוסק דשחיטת הזבח מקדש. ותי' דטעמא דחכמים לעיל משום דיכול להביא נסכים אח"כ ובנסכי צבור יכולין ג"כ לשנות לזבח משו"ה אין מתפגלין ע"ש. ואכתי קשה לשון הגמ' לעיל שם דר"מ ס"ל דשחיטה קבעה כלחמי תודה א"כ משמע דחכמים ס"ל דשחיטה לא קבעה. ונראה להוסיף ביאור לתי' התוי"ט דכיון דחזינן דבציבור יכולין לשנותו משום דלב ב"ד מתנה. א"כ משמע דה"ה יחיד אי מתנה בפי' שאם יפסל הזבח יהי' לזבח אחר מהני. והיינו דוקא בנסכים משום דמביא זבחו היום ונסכים אח"כ. אבל בתודה דע"כ צריך לחם נקבע ממש ולא מהני בי' תנאי. וא"כ ר"מ ס"ל דשחיטה קבעה ממש כמו תודה ולא מהני בי' תנאי וע"ז פליגי חכמים

ע"ב בגמ' והאר"ח שמן שהפרישו לשם מנחה זה כו'. קצת קשה דיש לחלק דשמן דגופא דמנחה היא נעשה זיקה טפי מנסכים לגבי זבח. וטפי הו"ל להגמ' להביא מדרבה דזו תודה וזו לחמה אבדה תודה אבד הלחם. עי' פסחים (י"ג:). והנה למסקנא אפי' בצבור לא אמרי' בשמן לב ב"ד מתנה עליהם. ותמהני על הרמב"ם שהשמיט הדין הזה לגמרי דשמן שהפרישה למנחה זו אין לו תקנה אפי' בצבור

שם בגמ' גזירה שמא יאמרו כו' פירש"י בלא תנאי ובלא נפסל הזבח. ולכאורה שפת יתר הוא דאפי' נפסל כיון דליכא תנאי אסור לשנותו. אכן נראה דקשיא לרש"י דמה תקלה יהי' מזה. הא לעולם כשנפסל הי' תנאי ב"ד. ולהכי מפרש דשמא כשלא יפסל הזבח נמי יאמרו דמוציאין כו'. אכן הרמב"ם והרע"ב כתבו דדוקא גבי קרבן צבור הי' תנאי ב"ד וא"כ א"ש בלא"ה דיאמרו גם בקרבן יחיד מותר לשנותו. ויש להביא ראי' לשיטת הרמב"ם מהא דאמר רבה זו תודה וזו לחמה אבדה תודה אבד הלחם. ולא אמרינן בי' תנאי ב"ד משום דבקרבן יחיד לא הי' תנאי ב"ד. ובזה נראה לפרש כוונת התוס' לעיל (מ"ו: ד"ה אבדו כבשים) דלא אבד הלחם וכ' דל"ד לזו תודה וזו לחמה. וכוונתם משום לב ב"ד מתנה עליהם. מיהו למסקנת הגמ' דדוקא שהי' הזבח זבוח באותו שעה. א"כ התם בזו תודה מיירי רבה דלא הי' עדיין תודה אחרת. וגם בכבשים לא נתיישב בזה כיון דכבשים אחרים לא הי' אז לא אמרינן לב ב"ד מתנה וצ"ע. ויש ליישב ולחלק ואין להאריך

שם בגמ' אבל לפני כפרה טעונין לחם. ומסקינן דמיירי בולד תודת חובה. ונראה דגם כשמקריב אח"כ השני' היינו האם נמי טעונה לחם. דהא כבר הפריש לה לחם. רק דהולד ג"כ צריך לחם כשמקריבה מקודם. כיון דיוצא גם בזה ידי נדרו. ואם תאבד אח"כ האם או תמות יהי' פטור לכן חל גם על הולד שם עיקר התודה שנדר. אבל האם עכ"פ נמי צריכה לחם. וכ"כ הרמב"ם (בפי"ב מפסוהמ"ק) דשניהם צריכין לחם. וז"ל ולד תודה ותמורת תודה ותודה שהפרישה ונאבדה כו' אם הביאן עד שלא כיפר שניהם צריכין לחם. מיהו לקמן מבואר דאם נתכפר באמצעית שניהם אין טעונין לחם ע"ש. והרמב"ם עצמו הביא זה הדין (שם ה"ט) והדברים סותרים זה את זה. וע"כ נראה יותר לדחוק דמ"ש הרמב"ם שניהם טעונין לחם פי' א' משניהם. א"כ אפשר אפי' קרב הולד בראשונה ואח"כ האם אין האם צריך לחם. וצ"ע בכוונתו דאי הצ' שניהם דוקא ומיירי רק כשמקריב הולד בראשונה לא הו"ל לסתום אלא לחלק בין הקריב האם מקודם או הולד

דף פ ע"א בגמ' אדם מתכפר בשבח הקדש. צ"ע הטעם כיון דדבר שבחובה צריכין להביא מן החולין א"כ למה מתכפר בולד שהוא מן ההקדש. ולכן הי' נלע"ד דמיירי דוקא בהקדישה מעוברת דא"כ הקדיש ב' הבהמות על נדרו שנדר ולכן כל אחת מהם עולה לו לנדרו אבל התוס' כתבו דאפי' הקדישה ואח"כ נתעברה מתכפר בולדה ונראה הטעם כיון דהשבח בא מן ההקדש שלו להכי מתכפר בו וצ"ע

שם בגמ' זו תודה וזו לחמה כו' אבדה תודה אינו מביא תודה אחרת. לכאורה מיירי רק לענין אי מחויב להביא תודה דכיון דאבדה התודה תו א"צ להביא תודה אחרת. וכן פרש"י אבל באמת מבואר בפסחים (י"ג) דכוונת רבה דהלחם נפסל לצרפו בתודה אחרת כיון דנזקק לתודה זו. אבל אבד הלחם יכולין להביא לחם אחר לתודה זו דהלחם בטל לתודה והתודה אינה בטלה להלחם ע"ש. (וכן פירש"י שם]. וכן כוונת התוס' לעיל (מ"ו: ד"ה אבדו כבשים) דקשיא להו כיון דהונפו ביחד להוי כזו תודה וזו לחמה דלא נוכל לצרף לחם אלו לכבשים אחרים ע"ש. ואפשר לומר דדוקא בנדבה דאמר הרי זו. אבל אם אמר הרי עלי ואח"כ הפריש ואמר זו לתודתי וזו לחמה כיון דאחריותו עליו ממילא הפרשת הלחם לא הוי לתודה זו לבד רק לתודת נדרו ויכול להביא זה הלחם עם תודה אחרת. ובזה יש לפרש מ"ש התוס' הנ"ל באבדו כבשים מביא כבשים אחרים דל"ד לזו תודה וזו לחמה. משום דהתם אין הציבור נפטרים באיבוד הכבשים וצריכים להביא בע"כ כבשים אחרים לכך כשר הלחם לכבשים וצ"ע לדינא. אך כאן פירש"י דאע"ג דלחמה קיים א"צ להביא תודה אחרת וגם זה הדין אמת. ונראה דזה תלוי בזה. דאי הוי מצי להביא הלחם לתודה אחרת. הי' מחויב להביא תודה כדי שלא יעבור על בל יחל ובל תאחר בזה הלחם. מאחר שיש לו תקנה ע"י הבאת תודה אחרת. רק כיון דא"י להביאו לתודה אחרת ממילא א"צ להביא לגמרי. מיהו אכתי יש להקשות כיון דמבואר שם בפסחים דיכול לפדות החלות א"כ יהי' מחויב לפדותן ולהקדישן אח"כ עם תודה אחרת דכל טצדקי דיכול לעשות לקיים נדבתו למה לא יעשה. וא"כ מנ"ל לרש"י דין זה. וגם הרמב"ם לא כתב אי מחויב להביא תודה אחרת או לא. ואדרבא לכאורה הי' נראה לפרש כן הסוגיא דפסחים שם דמקשה ונפרקינהו. ופירש"י כדי שלא להפסיד קדשים. וזה דוחק קצת דלא שייך בזה הפסד קדשים כיון דאי יפרקינהו נמי יהיו חולין. ואי דיהי' המעות קודש הלא יכול לחלל על ש"פ ויהי' דבר מועט. ולמ"ש א"ש הפירוש בקושית הגמ' דיהי' מחויב לפדותן כדי להביאם אח"כ עם תודה אחרת. מיהו אין בי כח לחלוק על רש"י ז"ל. ולכן נראה לי טעם רש"י בזה. כיון דאמר וזו לחמה הפי' שיהי' לחם של תודה זו. א"כ אפי' אם יביא הלחם לתודה אחרת לא יקיים נדבתו ולכן פטור לגמרי להביא תודה אחרת אפי' ע"י פדיון

בתוס' ד"ה מאי קמ"ל וכו' ותימא דבתמורה וכו'. אפשר ליישב דאע"ג דבאמת אית לי' לר"י אדם מתכפר בשבח הקדש. מ"מ דייק הגמ' שפיר בתמורה. כיון דר"א לא ידע דר"י ס"ל אדם מתכפר בשבח הקדש. ומ"מ שמע ממנו הדין דרצה בה מתכפר. א"כ ע"כ אמר ר"א הטעם לזה משום דשיירו משויר ואין זה סותר לזה. ונ"ל דנ"מ במלתא. דאילו מטעם אדם מתכפר בשבח הקדש בלבד. נהי דרצה מתכפר בולדה מ"מ יהי' הדין דהאם תמות כדין חטאת שכפרה בעלי'. אבל לה"ט דשיירו משויר והוי כמו הפריש ב' חטאות לאחריות. לכן מתכפר בולדה והאם תרעה כיון דהם כמו ב' קרבנות וראיתי בלח"מ (פ"ד מפסוהמ"ק) שכ' פי' אחד בדברי הרמב"ם דס"ל שיירו אינו משויר ומ"מ מתכפר בולדה והאם תרעה מטעם דאדם מתכפר בשבח הקדש. ואינו נראה לע"ד דכה"ג האם תמות. דהא ל"ד למפריש ב' חטאות לאחריות כיון דעובר ירך אמו הוא. א"ו דס"ל להרמב"ם שיירו משויר כפי' השני שכ' הלח"מ ע"ש כנ"ל ברור

ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו תוס' אח"כ אהא דמסיק הגמ' הכא דשמואל אמר כל שבחטאת מתה לאפוקי מדר"י דס"ל אדם מתכפר בשבח הקדש. וקשיא להו מאי ראי' משמואל הלא אפי' ס"ל מתכפר כו' גם בחטאת מתכפר בולדה. ולמ"ש א"ש דנהי דמתכפר בולדה מ"מ עכ"פ האם תמות וכל שבחטאת