שפת אמת על קדשים קיז

גם קודם קרימת פנים אין חוטים נמשכים. מיהו אכתי קשה דמשמע במתני' דאם שחטו עד שלא קרמו לא קידש בודאי אפי' לקולא דאין הלחם נפסל ביוצא. וגם לזרוק הדם שלא לשם תודה. וכיון דליכא לחם. דלכאורה לא גרע מיצא או נפרס לחמה דזורק הדם לשם שלמים כדלעיל (מ"ו.) ע"ש. אכן לקמן במשנה שחטה שלא לשמה נסתפק לומר דכה"ג פסול לגמרי כיון שלא הי' לחם בשעת שחיטה]. ולמ"ש עדיין מידי ספיקא לא נפקא שמא אין חוטין נמשכים וקדש הלחם. וא"כ צריכין לומר דקרימת פנים עם שיעור דאין חוטין נמשכין זמן אחד להם. וכן נראה ממ"ש התוס' דגם קרימת פנים דשבת כן הוא. וכ"מ במרדכי ספ"ג דפסחים] וזה תימא דלפי הסברא כשהעיסה עבה נמשך שיעור דאין חוטים נמשכין הרבה יותר מקרימת פנים. וצע"ג בזה. והרמב"ם השמיט זה הדין [דפורסה ואין חוטין נמשכין] לענין לחמי תודה

שם בגמ' אביי אמר דכו"ע לקרבן גדול כו'. כך הגירסא לפירש"י. ונראה דלאביי אפי' אמר בהדיא לא לקדשו מ' אא"כ יקדשו פ'. מ"מ למ"ד דמקדשין שלא מדעת קדשי מ' מתוך שמונים. וא"כ הוי מצי אביי למימר דבהכי פליגי אבל בסתם י"ל דלכו"ע לאחריות קמכוין. רק דמסתברא לאביי לומר דבסתמא לקרבן גדול נתכוין. אבל יש לקיים גירסת הספרים שלפנינו דלכו"ע לאחריות מכוין ופלוגתייהו בדפי' לא יקדשו כו' ובכ"ש מקדשין שלא מדעת פליגי ואביי קיצר בזה וסמך על המבין. והרמב"ם (פי"ב מפסוה"מ) פוסק כר' זירא. ונראה הטעם דלעיל (מ"ח.) משמע פשטא דגמ' כר' זירא

בתוס' ד"ה לקדשו כו' היינו היכא שיתברר כו'. כוונתם דדוקא אם תלה תנאו במידי דעתיד להתברר כגון אם יבוא חכם לכאן (בעירובין ל"ו:) לכן אפי' בא כיון דאפשר הי' שלא יבוא. וכמו כן בב' לוגין שאני עתיד להפריש אותן יהיו תרומה. ואפשר הי' שיפריש לוגין אחרים רק בסוף הפריש אלו הלוגין בזה אין ברירה. אבל הכא אינו מברר לבסוף כלל וכדמסקו התוס' דמרים לכהן מכל השמונים א"כ א"צ לברירה. אכן הרמב"ם כתב דמרים רק מן איזה מ' שירצה. ולדבריו צ"ע הא בדאורייתא אין ברירה (וכן הקשה הלח"מ (פ"ח מה' תו"מ) ועי' בבה"ז כאן מ"ש בכוונת הרמב"ם ודבריו אינם מובנים]

שם במשנה שחטה שלא לשמה לא קידש הלחם. יש לעיין אי התודה כשרה כיון דהוי בלא לחם. וכן בהך דלעיל דלחמה בחוץ דלא קידש. י"ל דגם התודה פסולה והגם דאיתא פ"ק דזבחים (ד'.) תודה ששחטה לשם שלמים כשרה ואע"ג דלית לה לחם. ודוחק לאוקמא התם בתודה דלית לה לחם כגון ולד תודה ותמורת תודה דהא סתמא אמרו. וכן הרמב"ם (פט"ו מפסוהמ"ק) העתיק בסתם תודה ששחטה לשם שלמים כשרה ועלתה לבעלים. מיהו י"ל התם הטעם כיון דשחטה לשם שלמים מאחר דתודה קריא רחמנא שלמים י"ל דחשיב לשמה. דהא ודאי אע"ג דשלא לשמה לא קידש הלחם מ"מ סתמא כשרה [וגם קידש הלחם] דלשמה קאי כדין כל הזבחים. א"כ י"ל דלשם שלמים לא הוי שלא לשמה כיון דגם תודה בכלל שלמים ושוב דינה כסתמא וקידש באמת הלחם. וכן נראה מוכרח דאלת"ה איך יצא ידי חובתו ועלתה לבעלים הא הוא חייב בתודה ולחמה א"ו דגם הלחם נתקדש בכה"ג. אבל בשלא לשמה ממש כגון לשם עולה וכה"ג י"ל כיון דלא קידש הלחם פסולה. ולעיל (מ"ו.) דאמרינן אם מששחטה נפרס לחמה או יצא לחמה כשרה וידי נדרו לא יצא. ואיתא שם הטעם משום דקריא רחמנא שלמים דכשרה בלא לחם עיי"ש. היינו אחר שנשחטה כדינא ונעשית תודה גלי קרא דתודה כשרה אפי' נפסל לחמה. אבל היכא דבשעת שחיטה לא נתקדש הלחם י"ל דלא חל שם תודה עלה כיון דאין תודה בלא לחם. והא דתנן סתמא כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין משמע אפי' תודה. הוא משום דכמה שלא לשמה איכא דכשרים בתודה כגון שלא לשם בעלים דבהא נראה ודאי דקידש הלחם. וגם עכ"פ לשם שלמים כשרים ולא הי' התנא יכול לכלול תודה בהדי חוץ מן הפסח והחטאת. ובכה"ג ודאי אין למדין מן הכללות. ומברייתא דלעיל יש קצת סיוע דפסולה דתני רישא עד שלא שחטה נפרס לחמה יביא לחם אחר. מששחטה נפרס לחמה הדם יזרק וידי נדרו לא יצא. ולמה לא כייל תרווייהו בחד בבא דהו"ל למיתני יביא לחם אחר ואם שחטה ולא הביא לחם אחר יזרק הדם כו'. א"כ משמע דאם בשעת שחיטה לא הי' לחם פסולה. וצ"ע בדין זה. שוב ראיתי דראי' זו יש לדחות דלרבותא נקט מששחטה נפרס דלא נימא כיון דשחיטה עושה זיקה אבד הלחם אבדה תודה כדמקשה הגמ' שם ע"ש. ועמ"ש לקמן (ע"ט:). והנה לכאורה לשון המשנה שחטה שלא לשמה לא קידש הלחם משמע אפי' בשינוי בעלים (דלא כמ"ש בסמוך] וי"ל משום דכתיב על זבח תודת שלמיו ממעט נמי לשם בעלים אחרים

דף עט ע"א בגמ' ואל יוכיח חוץ לזמנו שיש בו כרת. נראה הטעם כיון שמרצה לפיגולו לענין כרת [וכן פירש"י כת"י אבל פרש"י דידן אין מובן משא"כ חוץ למקומו

שם בגמ' ועוד נדוננו משלא לשמו דפסול ואין בו כרת. הך פסול צ"ל דלא עלה לבעלים לשם חובה דהא שלא לשמו כשר. ואפשר לפמ"ש לעיל להסתפק דשחיטה שלא לשם לחם פסול לגמרי כיון דלא קידש הלחם וליכא תודה בלי לחם. י"ל דלזה נתכוין ר"י. מיהו אין זה מספיק כיון דבלי חסרון דלחם הי' כשר לא שייך לומר דדומה להנך פסולי דשלא בזמנו ושלא במקומו

ובעיקר ילפותא דהכא תמהני דהא בשלא לשמו [יש] טעם אחר דלא קידש הלחם הואיל וקדושת הלחם תלי בהא שישחטנו לשם הלחם כדתנא בברייתא דלעיל (ע"ח:) מדכתיב על זבח. והי' נראה להוכיח מזה דר"י ס"ל דאפי' בשינוי בעלים כגון ששחט לשם תודת חבירו ג"כ לא קידש הלחם ובהא ליכא קרא] וצ"ע בזה לדינא דהיא גופא מנלן בפרט כיון דהתודה כשרה רק שלא עלתה לבעלים ואם נימא כמ"ש לעיל דממעט גם שינוי בעלים מדכתיב ע"ז תודת שלמיו. שוב הדרא קושיא הנ"ל לדוכתא דלא דמי לפסולי דשלא בזמנו ושלא במקומו]. והנה בריש זבחים (ז'.) פליגי אמוראי בתודה ששחט לשם תודת חבירו דאיכא למ"ד דעלתה לבעלים ולדידי' ודאי קידש הלחם. רק אפי' למ"ד דלא עלתה מ"מ למה לא יתקדש הלחם כיון שהקרבן כשר. ואי נודה לזה הדין דגם בשינוי בעלים לא קידש הלחם. אפשר לפרש הגמ' דזבחים הנ"ל כפשטא דפליגי בתודה ששחטה לשם תודת חבירו אי כשרה או פסולה. היינו דלגמרי פסולה הואיל ולא קידש הלחם וליכא תודה בלא לחם. ולא נצטרך לדחוק ולומר דפסולה היינו דלא עלתה לבעלים כפירש"י ותוס' שם. וממילא לפרש"י ותוס' שם נפשט הספק שלנו ומוכח דאפי' לא נתקדש הלחם התודה כשרה וצ"ע לדינא בכ"ז

שם בגמ' אתמר כו' מדהדר בי' ר"א לגבי ר"י כו'. מפשט הסוגיא כאן משמע דהלכה כר"י ואליבא דר"י. אבל הרמב"ם (פי"ב מפסוהמ"ק) פסק בחוץ למקומו דקידש הלחם. והטעם נראה דס"ל להלכה כסתם מתני' דהכא כר"מ דר"א ור"י בבעל מום פליגי. וכסתם מתני' דזבחים (פ"ד.) דגם חוץ למקומו אם עלה לא ירד. וצ"ע כיון דסתם גמ' כאן משמע דרבה ורבא תרווייהו ס"ל כר"י דפלוגתייהו דר"א ור"י בחוץ למקומו הוא. וצ"ע על הכ"מ שלא העיר מזה כלום. ומ"ש התוס' תימא כו' אין מובן לי מה זה תימא הלא ר"מ פליג גם במתניתין דהכא וסובר דר"א ור"י לא פליגי בחוץ למקומו פשוט דגם סתם מתניתין דהתם ר"מ הוא כסתם דהכא אבל רבה ורבא ס"ל כר"י דברייתא הכא דר"א ור"י פליגי בחוץ למקומו והדר בי' ר"א לגבי דר"י

שם במשנה הנסכים כו' יקריבו עמו. כתב הרע"ב דוקא נסכים של צבור. והתוי"ט תמה על