שפת אמת על קדשים קטז

נתבאר בגמ' אי במנחת שעורין הי' ג"כ שיפה ובעיטה. ולמ"ד שיפה ובעיטה בחטין י"ל דקאי גם על מנחת סולת. וגם מנחת העומר דחטה לאו דוקא ה"ה שעורין. אבל למ"ד בבצק צ"ל דכל המנחות הנאפות קאמר

שם בגמ' בעי ר"י אמטוי ואתויי חד כו'. אי נימא אמטוי חד ואתויי חד צריכין לפרש שף אחת פי' אמטויי ואחר הבעיטה שף היינו אתויי. ולפ"ז אפשר לומר דמודה ר"י דשיפה סגי באמטויי לבד או באתויי לבד. דהא לא מפורש דצריך להיות מוליך ומביא והכל בכלל שיפה. רק בזה מסופק ר"י אי מוליך ומביא יחשב לשנים או לחד. אבל הבאה או הולכה גרידא מיחשב שפיר שיפה כנ"ל. אך ברמב"ם לא משמע כן ע"ש

שם בגמ' דאפרשינהו בלישה. לכאורה הלשון תמוה דעיקר התירוץ הוא דמלבד הד' חלות אפה עוד ד' קטנות לתרומה. א"כ הול"ל ד' דקאמר שמואל חוץ מן התרומה. ומה זה דמשני דאפרשינהו בלישה הלא גם המ' חלות מפריש בלישה. ולכן הי' נראה דס"ל להגמ' דא' מן כל קרבן צריך להיות מן עשרה דוקא ככל מעשר דהוא א' מעשרה. ולהכי מוקי לה דקודם אפי' הי' מ' והפריש אז התרומה. ואח"כ חיבר התשעה ואפאן אחת וכן בכל הד' מינים. וכן מצאתי בפי' הר"ן והרא"ש בנדרים. אך משמעות הרמב"ם (פ"ט מה' מעה"ק) אינו כן וצ"ע לדינא

ע"ב בגמ' אר"ה מנחת מאפה שאפה חלה א' יצא כו' ההיא פליגי. תמהני למאי דמסקינן לעיל דחלות דתרומה הי' לבד הארבע. א"כ שפיר הוי מצות לשון רבים דעכ"פ יש שנים בכל מין גדול וקטן. אבל במאפה קמ"ל ר"ה דאפי' אחת ממש יצא כיון דכתיב מצת חסר ומנ"ל דפליג אדשמואל. והרמב"ם (בפי"ג מה' מעה"ק) השמיט האי דינא דר"ה רק הביא סתם ריבוי בחלות או חסר כשר. וצ"ע דהו"ל לפרושי דסגי בחלה א'. דלולי הדרש דמצת חסר הו"ל למילף מלחמי תודה דצריך עכ"פ להיות ב' חלות דמה"ט קאמר ר"ה הטעם דמצת חסר כתיב. לכן נראה דהרמב"ם הבין פי' הגמ' דעיקר הקושיא היא דלמה לי' לר"ה הטעם דמצת חסר הלא כל הדין דבעי עשרה חלות נלמד מתודה ושם סגי ד' חלות א"כ נהי דשם צריך שנים בכל מין היינו מכח התרומה. אבל מצות עשרה רק לכתחלה. א"כ בשאר מנחות פשיטא דסגי בא' משו"ה אמרי' דפליג אדשמואל. וממילא לדידן דהלכה כשמואל פשיטא דסגי אפי' חלה א' במאפה ודוק

שם בגמ' לחם הפנים כיון כו' מישן קאתי. צ"ע אי באין מן החדש בשבת שסמוך לקציר חטים אי יצטרך להיות מנופה ביותר ומיותר מסאה ג"כ. ולמה סתם התנא ותני דלחה"פ עשרון לסאה ובי"א נפה ואפשר דמצוה להביא מן הישן דהם מובחרים ביותר. אך לא הובא דין זה בגמ' ורמב"ם וצ"ע

שם בגמ' כל המנחות שריבה במדת עשרונים כו'. לפי' התוס' אפשר דדוקא במנחת נסכים פסול משום דכ' ככה. ומדברי הרמב"ם (פי"ב ממעה"ק) משמע דבמנחת חובה מיירי ע"ש ובכ"מ שם. אבל בנדבה כיון דיכול לנדב הרבה עשרונות בכלי א' י"ל דה"ה עשרון ומחצה ג"כ (ולקמן (ק"ג.) דתנן במתני' האומר הרי עלי עשרון ומחצה יביא שנים ע"ש מ"ש בזה] וצ"ע

שם בגמ' ריבה במדת סאין כו'. אפשר דקמ"ל דהו"א כיון דהלכה שיהי' מכך וכך סאין א"כ הקמח היא סולת לפי מדה זו. וכשמרבה בסאין הוי יותר סולת ולהוי כמו ריבה במדת עשרונן. קמ"ל דלא דמ"מ נקרא סולת גם עם הסובין רק דזה הוי מן המובחר טפי אבל מדת העשרונים אינו דוקא על הסולת שבו רק על כל הקמח כמו שהוא

שם במשנה העומר הי' מנופה בי"ג נפה פירש"י הל"מ. ולפי"ז הי' נראה דס"ל דר"ש לא פליג בעומר רק בשאר מנחות (וברש"י כת"י בש"ס ווילנא פי' דר"ש פליג רק בלחה"פ]. אבל הרע"ב פי' דפליג בכולן וגם לת"ק אינה הלכה למ"מ רק מדרבנן להידור מצוה וכן מסתבר

שם בגמ' עליונה קולטת סובין תחתונה קולטת סולת. לפירש"י הי' ראשונה גסה וכל הנשארות דקות. ומדויק דרק ראשונה קולטת סובין. ולתוס' אדרבא כולן גסות רק התחתונה דקה. ומדויק דרק תחתונה קולטת סולת. וברמב"ם לא הוזכר מזה כלום

שם בגמ' ת"ר ולקחת סולת כו'. הרמב"ם השמיט האי ברייתא לגמרי. ואפשר שהבין דברייתא זו אתיא כר"ש ולהכי מייתי לה הגמ' על ר"ש. דלדידן דצריך י"ג או י"ב או י"א נפה. א"כ כולן נלקחין חטין שיהי' מנופה בכך וכך נפות כפי המצוה ולהכי לא הביאו הרמב"ם. ומ"מ צ"ע לדחות מסברא ברייתא השנוי' בתו"כ וע"ש בפי' הראב"ד]

פרק שמיני

דף עד ע"א בגמ' אמר שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתות ומסיק דמקרא יליף לה. וצ"ע אי לפחות אין פוחתין ג"כ יותר משתות. ואפשר דלפחות אין רשאין כלל. דא"י לשנות רק מה שנמצא בכתוב דהוסיפו שתות כן יכולין לעולם להוסיף. בסמ"ע (סי' רל"א ס"ק כ"ח) כ' דלפחות רשאין כמה שירצו. ע"ש מילתא בטעמא]. אבל להוסיף פחות משתות משמע דיכולין. דלשון אין מוסיפין יותר משתות משמע הא פחות מוסיפין וצ"ע בכל זה

ע"ב במשנה שיהיו כל הקרבנות שוין. נראה הפי' שיהי' מכל מין עשר חלות וכן פירש"י כת"י בש"ס ווילנא והרע"ב במשניות] ולשון רש"י שיהיו שוין בהפרשת תרומה אין מובן לי

שם בגמ' ונילף מתרומת מדין. לכאורה קשה כיון דקרא בא לפרש ולא לסתום. ומתרומת מדין לא נדע אי א' מנ' דהי' ללוים או א' מה' מאות שהי' לכהן. ונראה כיון דכתיב הכא תרומה לה' ובתרומת מדין לכהן א' מה' מאות כתיב ג"כ תרומת ה'. לכן פשוט טפי למילף מתרומת כהן (וכן פירש"י כת"י בש"ס ווילנא] אך רש"י פי' א' מנ' וצ"ע. שוב ראיתי ביומא (כ"ד.) דרש"י פי' מתרומת מדין א' מה' מאות ובתוס' פי' אחד מנ' וע"ש הטעם]

דף עח ע"ב בגמ' חוץ לחומת בית פאגי. הרמב"ם בפיהמ"ש פי' חוץ להר הבית וכ"מ מפירש"י. ותמהני דא"כ מנ"ל לר"י דפסול כיון דלית לי' על בסמוך (מה בכך שהיא חוץ להר הבית] ולכן נראה יותר כפי' הרע"ב דהיינו חוץ לירושלים כיון דתודה נאכל בכל העיר צריך להיות הלחם תוך ירושלים נ"ל. (וכן פירש"י ג"כ להדיא בפסחים (ס"ג:) וכן כאן ברש"י כת"י. וכ"מ ברש"י סוטה (מ"ה ובסנהדרין (י"ד.). וכפי' זה משמע בב"מ (צ'.) ובפסחים (צ"א.) דבית פאגי נקרא לפנים מחומת ירושלים ע"ש]

שם בגמ' או לא' מבני חבורה. כתבו התוס' דהיינו דוקא בפסח אבל בתמיד פשיטא דלא מיחייב משום א' מישראל. וצ"ע בזה דהא לר"ל ודאי גם בתמיד שייך איסור זה כיון דיש חמץ בעזרה לא' מישראל נקרא שוחט על החמץ א"כ רחוק שיחלקו ר"י ור"ל בפי' המשנה אי קאי גם על התמיד. ולמה רחוק דבר זה להתוס' שיהא האיסור כל שנמצא חמץ לא' מישראל ואי משום דא"י לידע ואם יש לא' בסוף העולם] נהוי ככל שוגג או אונס

שם בגמ' אין חוטין נמשכין ממנה. לכאורה נראה דאפי' לא קרמו פני' כל שפורסה ואין חוטין נמשכין נקרא לחם. אבל מבחוץ דא"י לידע אי חוטים נמשכים דאסור לשברה דאם נפרס א' מן החלות צריך להביא לחם אחר כדאי' לעיל (מ"ו.) וע"ש ברש"י]. לכן יהיב התנא סימנא דקרמו פני' דאז ודאי אין חוטין נמשכין. אבל אה"נ דלפעמים