שפת אמת על קדשים קטו

לשיטתם ביבמות (ק') דהכא נמי הוי כמו פסולו בבעלים] וגם היא גופא, קשיא כיון דהתוס' ס"ל דהוי כמו שנפסלו א"כ מאי קשיא להו דנפסלו ביוצא. גם מ"ש על פר"ת ולא יתכן אין מובן דהכא לא אמרו דנשרפין בבית הדשן רק מתפזרין ומה בכך דצונן הוא (וכן תי' בבה"ז. מיהו למ"ש התוס' הנ"ל ביבמות דהוי כקדשים שנפסלו דמצותן בשריפה א"ש]

ע"כ בגמ' ומאי בזו לאפוקי מדשמואל כו' ומזלפו ע"ג האישים. קצת קשה דהא ודאי שמואל לא פליג אמתניתין. רק דשמואל ס"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין שרי ומודה דלר"י דדבר שאין מתכוין אסור אינו מזלפו ע"ג האישים כדאי' בזבחים (צ"א:) ע"ש. א"כ מנ"ל לאפוקי מדשמואל דילמא מתני' כר"י אתיא. וצ"ל דלאו דוקא קאמר לאפוקי מדשמואל רק הכוונה לאפוקי ממ"ד מזלפו לאישים. ומשום דלא נמצא מפורש דלר"ש מזלפו לאישים רק בשמואל דקאמר הכי נקט לאפוקי מדשמואל. אבל לדינא באמת אין ראי' מכאן לדחות הך דשמואל. והנה הרמב"ם (פט"ז מה' מעה"ק) פסק דלא כשמואל וכתב שם הכ"מ דסמך אסוגיא דהכא וצ"ע כנ"ל

שם בגמ' מסייע לי' לשמואל דאמר המתנדב שמן קומצו ושיריו נאכלין כו'. גם בכאן קשה לי מנ"ל ממתני' כשמואל דילמא מתני' אתיא כר"ש בזבחים שם דאין מתנדבין שמן (משו"ה לא מצי תני במתני' נדבת שמן] ולעולם אליבא דר"ט דמתנדבין שמן כולו לגבוה. (דמ"ש רש"י דבזה דקתני במתני' אתי לאפוקי שמן. אין מובן דהא אתי לאפוקי נסכים מאידך דשמואל]

שם בגמ' ומאי בזו לאפוקי ממ"ד שתי הלחם הבאות בפ"ע כו'. קצת קשה כיון דגם לחם בפ"ע נכלל בהך מתני' א"כ האיכא נמי ביכורים דהכל לכהנים. דבלא"ה הו"א דמתני' בקרבן מיירי וביכורים לאו קרבן הוא רק מתנה לכהן אבל שתי הלחם בעצמם נמי לאו קרבן נינהו רק תנופה כביכורים. ואולי משום דביכורים צריכין קרבן א"כ יש בהו חלק לגבוה ג"כ. ודוחק הוא דהא לחם הפנים ג"כ תני במתני' אע"ג דבזיכין לגבוה וצ"ע

ברש"י ד"ה כי קמיבעיא לי' כו' אימורים מזבח של כהן כו'. תמוה דכך לי אימורי זבח של ישראל כמו של כהן דכל דכליל תהי' הוא בלא תאכל. ונראה דט"ס הוא ברש"י ותיבות אלו מזבח של כהן הוא גליון מאיזה תלמיד טועה

בתוס' ד"ה קומצו ושיריו נאכלין כו' יין צלול היא ואי אפשר לקמוץ. איני מבין דבריהם דהא מפורש בזבחים (צ"א:) החילוק. דמתנדבין שמן נלמד מקרבן מנחה לכן דינו כמנחה בקמיצה אבל יין נלמד מאזרח דכתיב בנסכים. [כדאי' לקמן (ק"ד.) והגם דבתו"כ יליף גם הא דמתנדבין יין מקרבן וכמ"ש התוי"ט לקמן (פי"ב). מ"מ בגמ' לא מייתי הך דרשא רק גבי שמן. אבל יין ילפינן מאזרח] ע"ש משו"ה דינו כנסכים אבל טעם התוס' אינו מובן דיכולין להקדישו ולקמצו

במשנה והחלות בוללן. כתב הרע"ב במנחת מאפה. והתיו"ט עמד בזה דפלוגתא דרבי וחכמים הוא גם במחבת ובמרחשת כדפי' רש"י. ולכאורה הי' שיטת הרע"ב נכונה. כיון דמפורש בקרא במחבת סולת בלולה א"כ י"ל דרבי חולק דוקא במאפה תנור דכ' חלות בלולות. וחכמים מדמי מאפה למחבת. אבל במחבת י"ל דכ"ע מודים דבולל סולת. אך לשון הברייתא דבתו"כ ובגמ' משמע כרש"י דפליגי גם במחבת. ונראה דלהכי פי' הרע"ב סיפא במאפה משום סיום לשון המשנה והשאר נאכל לכהנים משמע דמיירי במאפה. דאי במחבת ובמרחשת אכתי איכא יציקה על הפתיתין ולמה אינו יוצק אז כל השמן הנשאר א"ו במאפה מיירי דא"צ יציקה נ"ל

דף עה ע"א בגמ' יכול שאני מרבה אף שתי הלחם ולחם הפנים לפתיתה. צ"ע לחם הפנים מהיכי תיתי לרבות הא לא איקרי מנחה (וכמ"ש התיו"ט לעיל (פ"ה מ"ג). ולמ"ש לעיל (נ"ט.) לתרץ קושי' התיו"ט הנ"ל א"ש כאן וכ"מ ברש"י פ' אמור דהבא מן התבואה נקרא מנחה ע"ש]

ע"ב במשנה מנחת כהן משיח לא הי' מקפלה. ומסיק בגמ' דמקפלה לשנים ופירש"י משום דהוי רק חצי עשרון. משמע דס"ל כשיטת הרמב"ם (פי"ג מה' מעה"ק) דהי' מחלק הי"ב חלות לחצאין מחציתן בבוקר ומחציתן בערב. אבל הראב"ד שם חולק עליו דששה חלות מביא בבוקר וששה בערב. וא"כ קשה מ"ט לחלק בין מנחת כהן משיח לשאר מנחת כהנים. ומצאתי בפי' הראב"ד בתו"כ (פ' צו שם) הטעם דבכל המנחות דרשינן פתות שנים פתים שנים. אבל בחביתין כתיב תופיני מנחת פתים משום הכי מקפלה רק לשתים והוא נכון

שם בגמ' הי' עומד ומקריב מנחות. פירש"י מנחת העומר. ותמוה דבעומר ליכא פתיתה (דהא נקמצת בלא אפי'] אבל הא ל"ק דשמא מיירי במנחת סולת דליכא פתיתה כמ"ש רש"י בפי' החומש ובמזרחי שם דדוקא האפויות בעי פתיתה]. די"ל דמשמע לר"י דעיקר הברייתא דקתני דמברך המוציא הא קמ"ל דשייך בפתיתין המוציא אבל לפירש"י קשה. ומ"ש רש"י בסמוך דאפי' מנחת העומר פותת תמוה וצ"ע]

שם בגמ' בבא מלחם גדול. לפירש"י העיקר חסר מן הספר דמיירי שעדיין הלחם לפנינו. ולע"ד י"ל כפשוטו דכל שהי' גדול חל שם לחם עליו ולהכי מברך המוציא. אבל במנחות דעומדין לפתיתה וא"י לאכול כלל קודם פתיתה דומה לאופה מתחלת פתיתין קטנים ואין עליהם שם לחם. והנה לכאורה למסקנא דר"ש דלא בעי פירורין כזית] נמי נ"מ בבא מלחם גדול דבהא אפי' ליכא על הפתיתין תוריתא דנהמא מברך המוציא אך הרמב"ם (בה' ברכות פ"ג) לא הביא כלל החילוק בין בא מלחם גדול אי לא

בתוס' ד"ה חביצה כו' והא בסמוך מייתי עלה ליקט מכולן ושם ליכא שום טיגון. מיהו רש"י פי' בברכות (ל"ז:) דגם שם במנחות מיירי. ומה שהקשו תוס' לקמן דמנחות אסור לעשות חמץ. י"ל דמ"מ צריך להשמיענו דהוי לחם חמץ להתחייב עליו האוכלו כרת. ומיהו קצת קשה במנחות למה יוצא ידי מצה הא אינו משומר לשם מצה. ואפשר דמנחה בע"פ כיון דעומד לאכילה שומרה מיד לשם מצה ג"כ. והא דאינה נאכלת בכל מושבות [כמ"ש הר"י והרשב"א בברכות] אפשר דהאי תנא ס"ל דיוצאין בשל בכורים ומעשר שני ג"כ. ומה שהקשו עוד דבברכות משמע דבאין פרוסות קיימות אין מברכין המוציא אפי' יש פרורין כזית. איני מבין דבריהם דהא רש"י פי' בברכות שם פרוסות קיימות שלא נמחו בבישולן. א"כ שפיר מיירי הכא ג"כ בפרוסות קיימות שלא נשתנו הפירורים בבישול מכמו שהיו תחלה. וזה חשיב פרוסות קיימות ותו לא מידי. וא"כ גם מה שהוסיפו להקשות מדר"י דמחזירן לסלתן דודאי אין פרוסות קיימות. אינו מוכרח דכל שלא נשתנו מצד הבישול חשיב פרוסות קיימות

בא"ד ומפרש ר"ת כו'. נראה דכוונתם דאפי' לחם אפוי בתנור כשנעשה ממנו אח"כ פירורין ואכלן כמו שהן פליגי בהו נמי ר"י ור"ש וכמ"ש התוס' בברכות (ל"ט. ד"ה פת צנומה) דבעי ג"כ תואר לחם]. ומה דנקטו שנדבק בדבש משום דחביצה כן היא וכן המנהג לאכול פרורין ע"י איזה דבק. אבל אה"נ באכלן בעינייהו פליגי דאל"כ הדרא קושיא מהא דמייתי מליקט מכולן כזית לדוכתי' [אכן הרי"ו והרא"ש שם לא כתבו כן. וע"ש במעדני יו"ט שהקשה עליהם כנ"ל. וכן בפנ"י]

דף עו ע"א במשנה שיפה ובעיטה בחיטין פירש"י כדי שישרו קליפתן. נראה לפרש דע"י השיפה ובעיטה מתרכך החטה ולכן בשעת טחינה תוסר הקליפה בנקל. דרחוק לומר דנשרית הקליפה מיד דא"כ תפול ותתפזר הקמח קודם הטחינה. וגם מהו שיעור ג' מאות הלא אם נשרית הקליפה בפחות נמי סגי. רק הפי' כמ"ש דעי"ז תעבור הקליפה בשעת טחינה וכן י"ל ברמב"ם פ"ז מה' אסוה"מ] אך בפי' המשנה פי' לנקות הפסולת שנדבק בחטה והנה לא