שפת אמת על קדשים קיד

להתיר ולברר עון לא קרינן בהו ואכלו וגו' אשר כיפר בהם. א"כ גם הכא י"ל דנתכוין הגמ' לזה

דף עג ע"א ברש"י ד"ה יכול כו' קדשים קלים שלמים כנגד תודה. צ"ע הא שלמים כנגד שלמים נמי אין חולקין כמ"ש הרמב"ם (פ"י מה' מעה"ק) ואע"ג דליכא קרא ע"ז. מ"מ משמע דכל הקרבנות שוין למנחות בהאי דינא. והכ"מ שם כ' דכן הוא בתוספתא (פי"א דזבחים) ע"ש

בתוס' ד"ה זה גזל הגר. וקשה לפירושו וכו' מיהו צריך לדקדק וכו' ונראה דבזה מיושב שפיר פירש"י דהתם בזבחים. דבאמת עיקר הפרטים נאמרו מפני מחלוקתו של קרח. לכן עיקר הילפותא הכא לרבות הני מילי הוא מדכתיב לכל ולהכי גבי אשר ישיבו דאמרי' זה גזל הגר דלא כתיב כל ליתורא שפיר כתב רש"י דלא קשה דבהדיא כתיב בי' דבזה שוב י"ל דלא נכתב רק מפני מחלוקתו של קרח. והברייתא דלוי מפרש מה דכתיב אשר ישיבו דזה גזל הגר אבל לאו יתורא היא כנ"ל

ע"ב בגמ' ע"מ שיתכפר בהן ישראל כו'. לכאורה קשה פשיטא מאי קמ"ל **לפמ"ש התוס' בנזיר (ס"א.) דבנזירת ממעטינן מלעולה דאין מקבלין ממנו אפי' הפרישו לישראל י"ל דאיצטריך הכא לאשמעינן דשאר קרבנות מקבלין ולא גמרינן מנזירות. אך ז"א דהתוס' כתבו כן לריה"ג אבל לרע"ק דלא דריש לעולה פרט לנזירות שוב פשיטא וא"צ קרא:** וי"ל דבאמת יש להקשות על קושית הגמ'. דנהי דאם הביא שלמים מקריבין אותה עולה כדאמר ר"ה. מ"מ הכא תני שהתנדב להביא שלמים נותנים לו עצה שיתננו לישראל דבאופן אחר א"א להקריב שלמים. וא"כ י"ל דכן הוא באמת כוונת הגמ' דעצה קיהיב לי' התנא להקנותו לישראל או לכהן ויוכל לקיים נדרו

שם בגמ' מתיב ר"ש אלו מנחות כו' משמע בגמ' דלר"ה אפי' מנחות שהביא אין נקמצות. ונראה דכמו בשלמים נעשה עולה ה"ה בי: נעשה כמנחת נסכים דהא קיימ"ל דמתנדב אדם מנחת נסכים והיא כליל. וכ"כ רש"י בהדיא דלר"ה ה"ה מנחה כליל היא וכ"כ התוס' (לעיל ס"א:) ע"ש. אכן הרמב"ם (פ"ג מה' מעה"ק) הביא הך דר"ה דשלמים שלהם מקריבין עולה משום דלבו לשמים. וקצת קשה דלא הביא הך קרא דאשר יקריבו לעולה. ומשמע עכ"פ דס"ל דטעמא דקרא ג"כ משום דלבו לשמים. ופסק ג"כ שם דאין מקבלין מהם מנחה. ולא כתב דאם הביא מקריבין אותה כליל. ואפשר טעמו משום דלא מצינו כליל רק בנסכים ומעכו"ם אין מקבלין מנחת נסכים. ממילא כיון דלבו לשמים א"א כלל לקבל ממנו לא לקמוץ ולא להיות כליל. ויותר נראה דלמאי דמסקי' אר"י ל"ק הא ריה"ג הא רע"ק י"ל דר"ה דוקא בשלמים קאמר ולא במנחות כיון דאין מקריבין מנחות כלל. רק שלמים קאמר ר"ה מסברא דנעשה עולה. וכ"נ דעת הרמב"ם שהביא דינו של ר"ה דהכא מלבד מה שהביא דאין מקבלים מנחות ושלמים מעכו"ם. ע"כ דס"ל דעיקר חידושו של ר"ה היא דנעשה עולה משום דכוונתו לשמים. ודוקא בס"ד ס"ל להגמ' דה"ה מנחות ולא להמסקנא. ולפי המסקנא גם האי ברייתא דנתנן לכהן אוכלן הכהן איכא לאוקמא כריה"ג. ומ"מ הביא הרמב"ם הך דינא ע"מ שיתכפר בו כהן משום דנראה הדין אמת לכו"ע

שם בגמ' שנודרין נדרים ונדבות כישראל. צ"ע אי באמת גם נדר שייך בהו דאם אמר הרי עלי מחויב לקיים נדרו. וכן משמע קצת מהא דממעט אח"כ נזירות משמע דנדר שייך בהו. **עי' בירושלמי (פ"ט דנזיר) דאין עכו"ם בבל יחל ופליגי בהא אמוראי שם. ובתוס' בע"ז (ה') בזה המל"מ (פ"י מה' מלכים) ע"ש:** ובזה הי' מיושב קושי' התוס' דלמה לי איש איש תיפוק לי' מדכתיב גבי בע"מ ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה כו'. ולהנ"ל י"ל דמרבה משמע דמחויב לקיים נדרו והגרע"ק תמה עליהם מסברא. וכבר האריך האי קרא לומר דשייך בהם נדרים. מיהו קשה דמנ"ל הא באמת דהאי קרא בהקרבת קרבן הוא דכתיב אבל שיהי' עליו חיוב בל יחל או מצוה דכל היוצא מפיו יעשה מאיזה טעם נימא הכי. לכן קרוב יותר לומר דלישנא בעלמא נקט הש"ס נדרים ונדבות לומר דבין הביאן בנדר או בנדבה מקבלין מהם אבל לא שיהי' עליו דין נדר. ולקמן בנזירות ממעט דאפי' רוצה לנהוג נזירות אין בזה כלום. ואין מקבלין ממנו קרבנות דנזירות

שם בגמ' והאי פרט לנזירות מהכא נפקא וכו'. לכאורה נראה דלאו דוקא נקטו הקושיא על ריה"ג. דלרע"ק קשה טפי כיון דממעט כל הקרבנות למה לי קרא בנזירות בנ"י למעט עכו"ם. ויש ליישב קצת דלרע"ק דכל הקרבנות אין נוהג בהן חוץ מעולה. גם המקשה הי' יודע דקרא דבנ"י אתי למעט שאין נוהג בהן איסור נזירות דממאי דלא מייתו קרבן אין ראי' שאין בהן דין נזירות דהא כל קרבן לא מייתו. רק לריה"ג דכל הקרבנות מקריבין רק נזירות אין מביאין א"כ מסתמא משום דלאו בני נזירות הם. א"כ ה"ה לדין נזירות דאין נוהג בהן. וע"ז תירצו דאעפ"כ הו"א דדין נזירות שייך בהו כנ"ל. ולכאורה קשה על התי' דגמ' דהא סגי בקרא דבנ"י דכיון דאין בו דין נזירות ממילא ליכא קרבן ולמה לי קרא לעולה פרט לנזירות **כן הקשה בק"א בתו"כ פ' אמור ותי' דאתא קרא למעט דאפי' הפרישו לצורך נזיר ישראל אין מקבלין ע"ש ונעלם ממנו במחכ"ת דברי התוס' בנזיר (ס"א:) שכתבו כן אכן בירושלמי (פ"ט דנזיר) איתא דבכה"ג אינו אלא כפורע חובו דנזיר ע"ש ובשירי קרבן:** וי"ל דאי לאו דכתיב לעולה הו"א דלכך כתיב בנ"י בנזירות משום דבעכו"ם ליכא הקרבנות הכתובין בפרשה אבל דין נזירות איכא. אבל השתא דממעט קרבן נזירות מלעולה א"כ ע"כ ממעט בנ"י כל דין נזירות כנ"ל קצת

שם בגמ' אב"א רע"ק עולה וכל חבירתה לכאורה קשה לרע"ק למה לי האזרח למעט עכו"ם מנסכים. ונ"ל דבאמת עיקר קרא דהאזרח יעשה ככה אתי לרבות נסכים בנדבה כדאי' לקמן (ק"ד.) דהפי' כל האזרח הוא אפי' שלא הביא קרבן יעשה ככה מנחת נסכים. רק ממילא אימעט עכו"ם ולאו יתורא הוא: שם בגמ' אר"ש וכו' נאמר כמנחתו וכו'. יש לעיין לר"ש מנ"ל הא דעבודתו כשרה בו דמסיק הגמ' לקמן דבא לרבות אפי' עון דבזדון. ואפשר באמת ר"ש חולק על זה דאינו מכפר בעצמו עון דבזדון. או דס"ל דאין צריך קרא על זה דאין סברא לחלק בין שגגה לזדון. ותמהני על הרמב"ם שהשמיט זה הדין כיון דקיי"ל כחכמים דפליגי אר"ש והצריכו קרא לרבות דמכפר בעצמו אפי' בזדון. הו"ל להרמב"ם להביא זה הדין בזדון אע"ג דהביא (בפ"ד מה' כה"מ) הך דכהן מביא חטאתו מ"מ בזדון רבותא אחרת היא כדמסיק הגמ' והו"ל לבאר בפירוש דגם במזיד מביא] וצ"ע

דף עד ע"א בגמ' אף כאן בכליל תקטר כו'. אין מובן דהלא כתיב וכ"מ כהן כליל תהי'. והראב"ד בתו"כ פי' דכליל תהי' הו"א שנשרף בחוץ ורק הקומץ בהקטרה וכן פי' הק"א] וזה דוחק. ויותר נראה לפרש דכליל תקטר הפי' להקטיר ביחד כל המנחה. ולא להקטיר הקומץ בפ"ע והשיריים בפ"ע (דאי מכליל תהי' הו"א להקטיר השיריים בפ"ע אחר הקטרת הקומץ]

בתוס' ד"ה אי דלמטה כו' וקשה א"כ הוי נפסל ביוצא. איני מבין דבריהם כיון דהמצוה כך היא מה לי דנפסל הלא כבר קמץ הקומץ והקטירו. וגם מה שסיימו התוס' דהיא בעזרה מקום דפרים נשרפין צ"ל דט"ס הוא בתוס'. וצ"ל דפרים שנפסלו נשרפין דהיינו שלא כמצותן. דהנשרפין כמצותן הוא מחוץ למחנה. עי' מ"ש בצ"ק דהתוס' אזלי