שפת אמת על קדשים קיג

שליש וכר' יהודא. ומיושב בזה ג"כ לקמן דמסיק ס"ל כר"ע בחדא ופליג בחדא וקשה ג"כ כמ"ש התוס' שם דא"כ י"ל נמי בשיטת ר"ש ופליג עלי' בחדא. ולמ"ש א"ש דרע"ק מיירי בהדיא לאדם שפיר י"ל דר"מ פליג בחדא דדוקא בלא הביא שליש. אבל ר"ש דמיירי לבהמה אי ר"מ פליג גם בבהמה בהביא שליש ומיירי קודם הבאת שליש א"כ מאן חכמים דפליגי עלי' דלבהמה קודם שליש לכו"ע לא הוי קצירה כמ"ש. וא"ש הכל בפשיטות. ודברי התוס' צע"ג

בתוס' ד"ה אימר כו' הקשו על פירש"י בפסחים דפי' קוצר לשחת לאדם ומאכיל לבהמה אפי' חטים גמורים והכא מפורש דשחת לאדם לא ע"ש. ותמהני ע"ז דהוסיפו בלשון דהא אין מפורש שם ברש"י דלשחת מיירי לאדם. וי"ל דמודה רש"י דקוצר לשחת מיירי ג"כ לבהמה רק ס"ל לרש"י דמאכיל לבהמה מילתא בפ"ע היא דקמ"ל התנא דחדש יכול להאכיל לבהמתו. והוכרח רש"י לפרש כן משום דהי' קשה לו דקוצר לשחת י"ל פי' דקוצר לאוצר ויאכילום לבהמתו כמה ימים אחר הקרבת העומר ומנ"ל דחדש מותר בהנאה. א"ו דמאכיל לבהמתו קמ"ל דמצד איסור חדש רשאי להניח להאכיל לבהמתו א"כ ה"ה אפי' חטים גמורים. כנ"ל ברור בכונת רש"י. וצ"ע על התוס' בזה. ומ"מ עדיין קשה לרש"י מנ"ל לסוגיא דגמ' הכא דקוצר לשחת דוקא לבהמה בפרט קשה מאי דרש"י בעצמו פי' הכא במתני' דקוצר להאכיל לבהמה

דף עב ע"א בגמ' מנין שאם נקצר ביום כשר כו'. נראה הפי' ביום תנופת עומר דאי ביום הקודם כבר למדו דאפי' מן העומרים מביא רק דהו"א כיון דמצוה בלילה שיהי' תמימות לכן אם לא נקצר קודם היום הי' פסול קמ"ל. ומיושב קושי' התוס' ד"ה אף דלילה ביום לא ע"ש

שם בגמ' ואי ס"ד נקצר ביום כשר אמאי דוחה את השבת. יש לתמוה כיון דמפיק מקרא דקציר מצוה דוחה שבת א"כ מה בכך דכשר מ"מ מצות קצירה דוחה שבת. ומ"ש התוס' דמסתבר דצריך להיות דומיא דתמיד מנ"ל הא. ותו קשה מסוגיא דריש פ"ב דמכות דדייק רבא דכיון דמצא חריש אינו חורש לאו מצוה היא דאלת"ה חרישה נמי מצוה היא ולא דחי שבת. ולפי הסוגיא דהכא אין ראי' כלל דמ"מ חרישה לא הוי מצוה שיפסול העומר ע"י אם יחרוש קודם שבת ולא דמי כלל לקצירה. ולכן אפשר דע"ז סמך הרמב"ם דרבא לית לי' שיטת הגמ' כאן וס"ל דאפי' אי נקצר ביום כשר מ"מ דוחה שבת מהאי קרא דחריש וקציר

ע"ב בגמ' אלא פשיטא לטחינה והרקדה ודכותה גבי עומר לקצירה. ק"ק למה הוצרך לסיים ודכותי' גבי עומר. בלא"ה מטחינה והרקדה דשתי הלחם מוכח דל"ל לרבי כר"ע דמכשירין אינן דוחין דהא טחינה והרקדה ודאי אפשר לעשותן מקודם שבת. והנה מסקנת הסוגיא דלר"ע דמכשירין שאפשר לעשותן מע"ש אין דוחין שבת א"כ אי נקצר ביום כשר אין קצירת העומר דוחה שבת. ותמהו על הרמב"ם שפוסק כר"ע. ופוסק נקצר ביום כשר. ופוסק דקצירת העומר דוחה שבת. ואפשר לומר דלכאורה קשה מאי מקשה הגמ' כיון דילפינן מוידבר משה את מועדי. דכל המצות דנאמר בפ' מועדות בתו"כ דוחה שבת א"כ ראשית קצירכם ג"כ נאמר התם וקאי גם ע"ז מועדי ה' וא"כ מצוה זו דקצירה בעצמה דוחה שבת. וי"ל דמשמעות הברייתא דאי לאו במועדו דחומש הפקודים לא הוי דרשינן שדוחה שבת דדוקא במועדו משמע אפי' שבת וטומאה. רק דילפינן בגז"ש הך מועדי דתו"כ מבמועדו דחומש הפקודים. וא"כ י"ל דזה תליא בפלוגתא אי אמרי' דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה. וסוגיא זו ס"ל דון מינה ומינה ולכן אין ללמוד רק על הקרבנות הנאמרים בפ' אמור (דא"א לעשותן מאתמול] לא על מצות קצירה דאפשר מאתמול. אבל הרמב"ם דפוסק דון מינה ואוקי באתרה שפיר י"ל כיון דהך מועדי ה' לעיכובא היא שוב כל הנאמר בפרשה דוחה שבת וקצירה עצמה דוחה כמ"ש. והגם דבאמת רבי ס"ל ג"כ דון מינה ואוקי באתרה. מ"מ ר"פ מעיקרא הוי ס"ל דלרבי נמי דון מינה ומינה כמ"ש (לעיל ס"ב:) ע"ש ובתוס'. א"כ י"ל דסוגיא דהכא נמי ס"ל הכי ולכן דחקו לתרץ אליבא דרבי אבל למסקנא אינו כן. וקצת דוחק הוא

פרק שביעי

דע"ב ע"ב בגמ' ואם אינו ענין לחריבה של חטים. פשוט משמע דהיינו מנחת חוטא. ורש"י פי' מנחת מאפה ותימא הוא לקרותו חריבה. ונראה דרש"י הוכרח לפרש כן משום דקשיא לי' דמנחת חוטא עצמו מנ"ל. (ומ"ש רש"י בפ' ויקרא והיתה לכהן כמנחה. ללמד על מנחת חוטא שיהיו שירי' נאכלין זהו לפי פשוטו כמ"ש שם. אבל לסוגיא דגמ' לקמן (ע"ג:) אתא לדרשא אחרינא. וכן הוא בתו"כ. והנרשם ברש"י בחומש על פי' כנ"ל. תו"כ. ט"ס הוא) ושפיר צריך קרא לחריבה דחטים. א דגם מאפה נקראת חריבה ובדידה מפורש קמיצה דהיא בכלל ה' מנחות שבפרשה. א"כ ממילא ה"ה של חוטא כיון דשניהם חריבה הם ודחטים הם אין טעם לחלק ביניהם. אבל לפי' התוס' א"ש כפשוטו דמזאת תורת המנחה ילפינן כל המינים. רק שעורים דמאכל בהמה יש למעט וא"כ א"צ קרא לחריבה דחטים. וזה כוונת התוס' בד"ה אם אינו ענין ע"ש. ולא כרש"י משום דמנחת מאפה אינו נקראת חריבה כנ"ל פשוט

שם בגמ' מנין שאין חולקין מנחות כנגד זבחים. פירש"י שלא יאמר כהן לחבירו כו'. ומסופק אני אי הפי' דאפי' שניהם מתרצין בהכי א"י לחלוק. דקשה ע"ז הלא במתנה ודאי יכול א' ליתן חלקו לחבירו ונהי דלית בי' קנין לקדש את האשה מה נ"מ בזה **במשנה ספ"ג דבכורים אי' דחולקין בקדשי המקדש. וכ' הר"ש בתי' ב' דהא דאמרי' הכא דאין חולקין היינו לעניין שיהא ששלו לקדש בו את האשה ומהכא מייתי לה בפ"ב דקידושין.וכ"מ בתוס' בשבת (קמ"ט:) אכן דבריהם תמוהים מהא דאי' בב"ק (ק"י:) דאין חולקין גזל הגר כנד גזל הגר משום דאשם קריא רחמנא. והרי בגזל הגר יכול לקדש בו את האשה. א"כ ע"כ צ"ל דפי' אין חולקין כפשוטו שאין רשאין לחלוק זה נגד זה. וכמ"ש הר"ש שם בתי' אחר. וכ"מ בתוס' בקידושין (נ"ג.) ולפ"ז שפיר יש להקשות כנ"ל דלהוי כנותן זה לזה במתנה. אולם מצינו כה"ג בריש פ"א דמעשר שני. וע"ש בירושלמי ובתוספתא דבדרך חליפין אסור ובמתנה שרי. א"כ גם כאן י"ל כן:** וכמו כן יכול להאכיל לחבירו. א"כ כשחולק עמו מנחה כנגד זבח להוי כנותן זה מנחתו במתנה לחבירו וחבירו נותן לו במתנה זבחו. ודוחק לומר דגזה"כ הוא לאסור כה"ג ולכן אפשר, לפרש דעיקר הלימוד הוא שאין א' יכול לכוף את חבירו לחלק מנחה כנגד זבח דלולי הפסוק הו"א דיכול א' לכוף את חבירו ע"ז כמו שכופין על מדת סדום כיון דאין בחלק משהו של המנחה כדי אכילה ושותפין כה"ג יכול א' לכוף לחבירו בדינא דגוד או אגוד כיון דאין בו כדי חלוקה. קמ"ל קרא דהלכה כך הוא שיחלקו בכל מנחה בפ"ע וכעין דמצינו (בפאה פ"ד) א' אומר לבוז וצ"ט אומרים לחלק לזה שומעין שאומר כהלכה. וז"ש רש"י שלא יאמר הכהן לחבירו, פי' כשהשני מעכב. אבל אם כל הבית אב מרוצין לחלוק מנחה כנגד מנחה או זבח אפשר דרשאין וצ"ע בזה לדינא

בתוס' ד"ה חיטים כו' לכך נראה דדוקא הכא כו' דבריהם דחוקים מאוד כיון דלגבוה מקריבין למה יהי' בזיון לכהן לאכול השיריים. ותמהני על התוס' וכי כעורה היא זו דאמרינן בגמ' לקמן דעומר ומנחת סוטה כיון דבאים רק