שפת אמת על קדשים קיב

ידוע נתנו הכלל ג' ימים. קק כתב בטו"א שם בשם הירושלמי (פ"ב דשביעית ה' ד'). אולם המעיין בירושלמי שם יראה שאין דבריו מוכרחין. ובפני משה שם פי' באופן אחר ע"ש] וכן מסתבר ודאי דלמה לא נוכל לראות שנתדבק בקרקע היטב וזה הוי השרשה. דהא לימוד הגמ' דהשרשה מתיר מדכתיב אשר תזרע בשדה שיהי' מתדבק בקרקע וא"כ משכחת שפיר כשרואין קודם קצירת העומר שעדיין לא נשרש ואחר הקצירה רואין שנשרש כנ"ל פשוט

והנה למ"ד נקצר ביום כשר נ"מ טובא רק די"ל עוד דהא בעציץ שאינו נקוב לא חשיב לחם מה"ת **הגם דחשיב לחם לצאת בו חובת מצה כדאי' בפסחים (ל"ה:) מ"מ אינו לחם מן הארץ ומה"ט פטור מתרומה ומעשר מה"ת. ה"ה איסור חדש דהוא מצוה התלוי' בארץ וחובת קרקע ג"כ אינו נוהג בו מה"ת. ועי' בירושלמי (פ"ז דכלאים) לענין ברכת המוציא:** א"כ כשנוקב העציץ נראה דאם כבר שהה הזרע בעפר ג' ימים כדין השרשה חשיב מושרש מיד כשנוקב העציץ וא"כ נ"מ כשניקב העציץ בין קצירת העומר להבאתו כנ"ל. עוד י"ל הנ"מ בפלוגתא זו לענין הבעיא לעיל בחטים שזרען בקרקע אי לא הוי כמנחי בכדא ובטלי לגבי קרקע ולא שרי' להו העומר וא"כ אי לקטן מן הקרקע אחר

קצירת העומר קודם הבאה שפיר תליא בדין זה: דע"א ע"א במשנה קוצרים ביה"ש כו' ובגמ' ילפי' מדכ' אחד אומר וקצרתם כו'. ולכאורה קשה נימא אפכא דממין שאי אתה מביא קוצר. ואי משום גז"ש לחלה דנוהג בחמשת המינים. הלא גם ממקום שא"א מביא דמותר ולא גמרינן מחלה. ומה ראית. ונראה דהא באמת קציר שעורים קודם לקציר חטים. א"כ אין לפרש דמה דהתיר הכתוב קצירה קודם לעומר הוא בחטים דזה אינו ראשית קציר לכן מסתבר טפי למעט מקום שאין אתה מביא ומיירי בשעורים של בית השלחין. ועי' בהרע"ב במשניות שכתב הטעם דלא גודשין דמה דאפשר לשנויי משנינן. ואינו מדוקדק דאיסור גדישה אינו מטעם איסור קצירה אלא גזירה בפ"ע הוא משום דלמא אתי למיכל מיני'

שם קוצר לשחת ומאכיל לבהמה, בתוס' יו"ט מביא ע"ז הגמ' דפסחים דחדש מותר בהנאה משום דכתיב קצירכם. והנה התוס' שם הקשו מה מקשה הגמ' משחת הא חדש לא נאסר רק בתבואה גמורה. ותי' דהגמ' דייק מסיפא דר"ש ע"ש. א"כ דברי התוי"ט אינם בדקדוק שפיר (דהא ארישא לא איצטריך האי טעמא]. מיהו מעולם תמהני על דברי התוס' דפשיטא להו דקודם הבאת שליש לית בהו איסור חדש מנ"ל הלא קלי כתיב בקרא וקלי נעשה אפי' משחת כמו דפירש"י כאן בגמ' **בירושלמי בחלה (פ"א ה"ג) בעי מה שחייבין על לחם שלו [מתבואה של"ה שליש] משו' חדש. אר"י כתי' ולחם וקלי כו' את שחייבין על קלי כו' חייבין על לחם שלו. ופי' כנ"ל כיון דבקלי אין הפרש בין הביא שליש כן גם בלחם. ואפי' לר"א דפוטר מחלה וליכא למילף מחלה. מודה בחדש משום דאיתקש לקלי. וכן פי' בשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' ס"ח). דלא כפי' הפני משה לפטור משום דאין קלי בתבואה של"ה שליש. דהא ברש"י ותוס' כאן מפורש דשחת ראוי לקליות:** וגם הלא בחלה חייבת אפי' קודם הבאת שליש כדאי' (בפ"א דחלה) א"כ ה"ה איסור חדש דילפי' מחלה. ואפשר כוונת התוס' כיון דמיירי בשחת י"ל דהשחת הזה עדיין אין בו כלל קמא דודאי שחת גמור לית בי' איסור חדש אבל אי אית בה קמח מודין התוס' דאפי' קודם הבאת שליש אסור משום חדש וצ"ע לדינא. ועי' ברמב"ם בפיהמ"ש ובהרע"ב שפי' לא הביאה שליש שנחסר גמר שליש האחרון. ותמהני למה מיאנו בפי' הפשוט דלא גדל שליש הראשון. וכמ"ש הרע"ב עצמו גבי תרומה ושאר מקומות

שם במשנה קוצרין מפני הנטיעות כו' הטעם דקצירכם של רשות ולא של מצוה כדאי' בגמ'. ונראה דאין עיקר החילוק בין רשות למצוה רק קצירכם מה שקוצרין לכם לאכול. ולא מה שנקצר לצורך המקום ולסיבה חיצונית שאינו בגוף צורך התבואה ומיושב בזה מה דממעט נמי לצורך ברכת רחבה באבל. דאינו אלא מצוה דרבנן]

שם במשנה לא מצא יביא מן העומרים כו' נקצר ביום כשר אין מובן תרתי למה לי דהא מן העומרים פי' ג"כ שנקצר שלא לשם מצוה ואפי' אי נקצר בלילה כיון דשלא לשם מצוה היא הוי כמו נקצר ביום. והרמב"ם הביא הדינים מהופכים. דמקודם כ' נקצר ביום כשר אח"כ כ' מן העומרים וזה הוי רבותא קצת דאפי' לא נקצר כלל לשם מצוה כשר. אבל לשון המשנה הוי זו ואצ"ל זו. ואולי כונת המשנה דבנקצר ביום אפי' יש עוד תבואה לקצור א"צ דגם זה כשר כיון דנקצר לשם עומר הוי זה ראשית קצירכם ולא יקצור עוד. ועפ"ז י"ל סוגית הגמ' דדייק מזה דאינו דוחה את השבת. וגם מקשי' ממתני' דמגילה דקתני לילה דומיא דיום דכל הלילה כשר לקצירת העומר אבל לא ביום. ולכאורה יש לתמוה ע"ז דנהי דנקצר ביום כשר לעומר. מ"מ י"ל דמצות קצירתו בלילה נתבטל והוי שפיר דומיא דיום דהיינו זריקה דאי עביד בלילה הזריקה פסול וכמו כן בנקצר ביום פסול הקצירה וביטל המצוה ולהכי נמי דוחה שבת אבל כשר עדיין לעומר. ולמ"ש י"ל דכונת הגמ' דע"כ נקצר ביום כשר היינו מצות הקצירה דא"צ תו לקצור בלילה דאי לומר דכשר לעומר כבר תני יביא מן העומרים ולכן מוכח דמצות קצירה נמי עביד וא"כ אינו דוחה שבת וגם לא הוי דלילה דומיא דיום

ועפ"ז י"ל שיטת הרמב"ם דפוסק נקצר ביום כשר ופוסק ג"כ דדוחה שבת. משום דכוונת הרמב"ם כשר להביא העומר ממנו אבל לא קיים מצות קצירה ולהכי העתיק הרמב"ם דין נקצר ביום כשר קודם הדין דמביא מן העומרים. מיהו כ"ז דוחק בעיני לומר דאפי' נמצא עוד לקצור לא יתחייב לחזור ולקצור בלילה כמצותו. ואפשר דהפי' נקצר ביום היינו ביום הבאת העומר ופי' כשר גם גוף מצות הקצירה. דודאי הא דמביא מן העומרים היינו להקרבה משום דכתיב תקריב מ"מ אבל מצות קצירה ביטל. אבל בנקצר ביום כשר וגם מצות הקצירה קיים ונ"מ בזה דאפי' יש מן העומרים מ"מ כשמוצא ביום הבאת העומר שעורים בשדה מצוה לקצור כנ"ל. ובזה יש ליישב ג"כ לקמן הסוגיא מה דמקשה אהא דנקצר ביום כשר מהך מתני' דכל הכשר בלילה דמשמע ביום לא ותמוה דהתם ממצות קצירה מיירי דביום לא קיים. ולמ"ש א"ש דממתני' מוכח דאפי' מצות קצירה קיים ביום כנ"ל. מיהו קשה מנ"ל, באמת מדכתיב תקריב דגם מצות הקצירה כשר ביום דלמא לא ריבה הכתוב אלא דכשר להקרבה וצ"ע

דף עא ע"ב בגמ' אימור דשמעת לי' לר"י לבהמה לאדם מי שמעית לי'. וקשה לעיל דאמר ר"ש היא נמי תקשי הכי. והתוס' תירצו בזה דהכא מקשה רק מכח דא"כ הו"ל תלתא תנאי. ותמהני על דבריהם דהא ר"ש ודאי מיירי לבהמה דבפירוש אמר יקצור ויאכיל. ובדר"י דקאמר סתם הוצרך הגמ' לדייק דהוי ג' תנאי אבל ר"ש קאמר בהדיא ויאכיל. ומ"ש הרע"ב טעמי' דר"ש דכל לשחת לאו קצירה היא צ"ע די"ל טעמא דר"ש דקצירה לבהמה לאו קצירכם הוא אבל לשחת לאדם קצירה הוי. לכן נלע"ד דמה דפשיטא להגמ' דר"מ מיירי גם לאדם ג"כ אין מובן. ומ"ש רש"י משום דתני סתמא זה דוחק די"ל סתם לשחת לבהמה קאי. ע"כ י"ל דהוכחת הגמ' דע"כ אי מיירי קודם הבאת שליש ע"כ הפי' אפי' לאדם דאי לבהמה גם חכמים מודים דקודם שליש ולבהמה ודאי לאו קצירה היא לכו"ע ולהכי מקשה שפיר. אבל לעיל דבעי לאוקמי אחר הבאת שליש וכר"ש באמת הפי' בדברי ר"מ לשחת לבהמה וחכמים פליגי משום דהוא אחר הבאת