שפת אמת על קדשים קיא

חדשים. ואפשר מיירי כגון שראו שנטבע ספינה חטים מן החדשים. או דס"ל כמ"ד דדיעבד עם הביאם מישנים כשר כדלקמן (ד' פ"ג

) שם בגמ' שבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר. פשט הגמ' הי' נראה לפרש דעיקר הבעי' משום דכבר הביאה שליש לא חשיב שתילה זו כזריעה ובטל התוס' לגבי העיקר. אבל בשתלה קודם הבאת שליש ודאי שתילה חשיב כזריעה חדשה. ולפ"ז אפי' הביאה שליש אחר העומר רק שהשרישה קודם לעומר ועקרה אחר הבאת שליש וחזרה ושתלה ג"כ מיבעיא להו. ולשון הגמ' הביאה שליש קודם לעומר י"ל דלאו דוקא רק דבא לומר דהביאה שליש קודם שעקרה. גם מ"ש רש"י עקרה קודם לעומר. אין לו הבנה דמה בכך דעקרה אחר העומר. ולשון הגמ' משמע ג"כ דעקרה ושתלה תרווייהו אחר העומר וצע"ג בזה

שם מפשיט פשיטא להו כו' או דילמא מספקא להו. צ"ע דלמה לא יהי' גם זה בכלל הספק דשמא תרווייהו לחומרא דבין העיקר ובין התוספות אוסרין

דף ע ע"א בגמ' דאמדינהו ועשרינהו. פירש"י שהשבולת חזר ושתל. וכן משמעות לשון הגמ' דאמדינהו דא"א להפריש רק באומד כיון שלא מירחן. אבל הרמב"ם (פ"ו מה' מעשר) פירש שכבר מרחן והפריש כדין ואח"כ נטען. ולפירושו קשה דחטים כה"ג הוי זרעו כלה רק הרמב"ם כ' זרעונים ע"ש. וכמדומה שהבין שיש מינים שנזרעים ואין זרען כלה ומ"מ ל"ד לבצל. וע"ש שמסיק דבצל אין דרכן לזרען ע"ש וצ"ע ובבה"ז מגי' וכ' דט"ס הוא ברמב"ם ואין נראה כן

שם בגמ' שבולת שמרחה ושתלה וקרא לה שם במחובר הרמב"ם (פי"א מה' תרומות) הביא בעיא זו והוסיף דאם קרא לה שם ואח"כ, שתלה ודאי תרומה הוי וכן משמעות האיבעיא. מיהו לכאורה קשה לפ"ז מאי דמקשה הגמ' א"כ מצינו תרומה במחובר. והלא גם אי שתילה מבטל שם טבל מצינו תרומה במחובר היכא דקרא שם מקודם השתילה דלא מבטל לכ"ע. מיהו י"ל דאה"נ דהמקשה בעי להוכיח דגם בקרא שם קודם השתילה מבטל שם תרומה אבל למסקנא אינו כן כנ"ל

שם בגמ' עציץ שאינו נקוב. לפירש"י מה שנתוסף ודאי מחויב רק האיבעיא הוא אי תרם מזה על זה. אבל הרמב"ם (פ"ה מה' תרומות) פי' דהספק היא על מה שנתוסף דכיון דכבר הוי שליש חשיב כנגמר ולא חשיב תבואת הארץ במשהו שנתוסף אח"כ. ולשון הגמ' חיבורא הוא דקמחבר ועולה מסייע לזה הפי'. מיהו צ"ע מה דסתם הרמב"ם בפשיטות דפטור ע"ש. והכ"מ כתב דפסק כן מכח הירושלמי ע"ש ואין הכרע בלשון הירושלמי בזה. ויותר נראה דהרמב"ם מפרש דבדרך פשיטותא השיב לו דל"ד להתם דחדא זריעה הוא חיבורא מחבר ועולה ופטור והטעם נראה דמשו"ה חשיב דרך זריעתו בכך. אבל ב' זריעות לא חשיב דרך זריעה בכך

שם בגמ' מאי קמ"ל דמדרבנן הוי זריעה תנינא כו'. קצת קשה מאי ראי' מתרומה לכלאים אפשר דרק בתרומה תקנו משום גזל השבט. ויותר הו"ל להגמ' להביא ראי' מכלאים דאמרו שם (פ"ז דכלאים מ"ח) באינו נקוב לא קידש משמע דאסור. ועי' ברמב"ם (ריש פ"א מכלאים) הביא הך דינא דהכא וכתב דלוקה מ"מ. (ובפ"ה מכלאים ה' ט"ז) הביא בכלאי הכרם דלא קידש ולוקה מכות מרדות. וכתב שם הכ"מ דהיא מהך משנה דכלאים הנ"ל. ובאמת י"ל דרק ר' שמעון ס"ל דאסור אבל לת"ק י"ל דמותר ואיידי דתנא רישא בנקוב קידש תנא באינו נקוב לא קידש] ולכן מביא הגמ' כאן ראי' רק מתרומה אלא לבתר דמסיק הגמ' הכא דלוקה מ"מ א"כ ע"כ הפי' במשנה שם דלכו"ע אסור עכ"פ רק דר"ש ס"ל אפי' בנקוב לא קידש ע"ש

שם במשנה ומלקצור לפני העומר. צ"ע אי גם עכשיו אסור לקצור קודם ט"ז ניסן. או נימא דרק כשיש עומר אסור. ומ"מ נראה דאסור משום שמא יבנה בהמ"ק במהרה ונמצא דביטל הכתוב ראשית קצירכם

ע"ב בגמ' והתניא חטה בין קלופה כו'. הרמב"ם (פ"ה מה' טו"א) פי' היפוך מפירש"י דבלחה אין הקליפה מצטרפת ויבשה מצטרפת עיי"ש. מיהו צ"ע לאיזו קליפה נתכוין הגמ' אי הדקה הנדבקת בהקמח או הקליפה שעליה. ולכאורה נראה כיון דכתב הרמב"ם דשומר של השומר אינו מצטרפת רק הקליפה הדבוקה באוכל א"כ מיירי הכא בקליפה הדקה. אכן מדברי התוס' שהקשו מהא דחטה נקברת ערומה. נראה דהבינו דמיירי הכא בקליפה הגסה שעל כל החטה. וצ"ל דלפעמים זורעין אותה עם זו הקליפה. ומ"ש הרמב"ם הדבוקה עם האוכל היינו בכל הפירות. אבל חטה הקליפה הדקה בכלל אוכל עצמו יחשב. כיון דטוחנין אותה כך ונשאר מעט סובין לעולם מזו הקליפה. לכן קליפה שעלי' נקראת שומר ראשון כנ"ל ועדיין צ"ע בזה

שם בגמ' אם השרישו קודם לעומר כו'. ר"י אומר קודם קצירת העומר. נראה הטעם דהעומר שנקצר היא ראשית לפטור כל הנשרשים אז בקרקע. אע"ג דעיקר המתיר היא ההקרבה. מ"מ מה שנשרש אחר הקצירה נמצא דלא ניטל העומר מן השדה בעת שהי' שם מושרשת תבואה זו לכן אינו מתיר. ולפ"ז הה"נ אי קצרו העומר קודם יו"ט כדאמרינן לקמן לא מצא מן הקמה מביא מן העומרים לא הותר ג"כ כל הנשרש אחר קצירת זו התבואה שבאה ממנה העומר. ויש לעיין לשיטה זו בזמן דליכא עומר למ"ד האיר המזרח מתיר וודאי דכל הנשרש קודם האיר המזרח מותר. וכן למ"ד קודם הבאת העומר נראה דבזה"ז כל הנשרש קודם האיר המזרח מותר והנשרש אח"כ אסור. מיהו למ"ד עד עצם היום ועד בכלל ולא הותר חדש עד הלילה צ"ע הנשרש בחצות היום אי סוף היום מתיר או כיון דעד בכלל כל היום הוא המתיר וצריך להיות נשרש קודם שהאיר המזרח וצ"ע בזה. והרמב"ם (פ"י מה' מ"א) פסק קודם הבאה לקולא ולא נתבאר הטעם, אולי משום דסתם לשון הסוגיות דנקטו קודם לעומר משמע יותר הבאה. אבל אין זה מספיק. והנה דברי הרמב"ם בפיהמ"ש והרע"ב כאן תמוהים. מלבד מה שפירשו קודם קצירה דלא כמ"ש בעצמו בחיבורו כנ"ל. הוסיפו עוד לומר דהנשרש אחר הקצירה קודם הבאה אסור לקוצרו בשנה הבאה עד קצירת העומר. וזו מנ"ל דנראה פשוט דעומר שבשנה הבאה אסור להביא מזו התבואה שנשרשה אחר קצירה וקודם הבאת העומר דעכ"פ הקרבן כבר הובא מזו התבואה ואנן אמרינן רק דהקצירה והבאה מתירין עיקר המתיר היא ההבאה וכן מבואר בירושלמי (פ"א דחלה ה"א) דלכתחילה אסור ויליף לה מקראי. ואם עבר והביא פליגי אמוראי ע"ש] וכיון דאסור להביא מזה העומר נראה שמותר לקצרו קודם העומר הבא וצע"ג בזה

והנה בס' טורי אבן פ"ק דר"ה תמה על סוגיא דהכא דהא מבואר שם דהשרשה תליא בימים ולא במעל"ע ובתבואה דהשרשה ג' ימים לעולם תחילת ליל ג' נשרש ולא שייך כלל להיות נשרש בין קצירת העומר להבאה. ולפענ"ד נראה פשוט דהאי כללא דהתם הוא דוקא שאין יכול להשהות יותר כדאמרינן התם כל הרכבה שאינה קולטת לשלשים יום שוב אינה קולטת. וה"ה לדידן בב' שבועות ובתבואה ג' ימים. וכן משמעות לשון הרמב"ם בה' נטע רבעי (פ"ט). ובהלכות שמיטה (פ"ג) שכ' סתם קליטה בב' שבועות ולכן אסור לנטוע תוך ט"ו יום קודם ר"ה דשמיטה דשמא תקלוט בשביעית אבל קודם ט"ו יום מותר דודאי נקלט קודם שביעית דאי לא נקלט שוב אינה קולטת כנ"ל ומדדייק הרמב"ם בלשונו לומר סתם קליטה משמע בפי' דמקודם ג"כ יכול לקלוט ולהשריש וא"כ נראה דאיכא הבחנה וסימן להבקיאים בעבודת האדמה לראות אימת נשרש. ואפי' ביום א' יכול להשריש רק באינו