שפת אמת על קדשים קי

מה"ט דלהוי שתי הלחם מנחה חדשה. א"כ שפיר לא יתירו שלא כסדרן מה"ט גופא דבכורים למזבח קאמרינן ומה לי הקדמת עומר או הקדמת מנחה אחרת. ובאמת צריך עוד עיון בהא דקאמר אי עומר מן החטים אין שת"ה בכורים. והלא מן השעורין נמי אסור להביא מנחות קודם לשת"ה כדמרבינן לקמן (פ"ד:) חדשה חדשה מן החטים ומן השעורים ע"ש. וא"כ עומר ע"כ גזה"כ הוא דשרי. וע"כ צ"ל דנהי דגזה"כ הוא ולהכי הא דמנחה חדשה אתי למעט שאר מנחות ולא עומר מ"מ צריך להיות מתקיים עכ"פ בכורים לענין מינו דחטין ולהכי אמרינן דעומר מן השעורים הוא. מיהו לתרץ קושיא ראשונה ג"כ אפ"ל בדוחק דבכורים משמע לגמ' למזבח. ודייקא מאותו מין דחטים אבל שעורים דאימעוט ממנחה חדשה הרי חדשה היא לפרי ולהכי מתיר שלא כסדרן עכ"פ לשעורים ושאר מינים אבל לא לחטים. אבל זה דוחק וגם הרמב"ם הביא סתם דהוי ספק אם מתירין שלא כסדרן משמע אפילו לחטים וצע"ג בזה

דף סט ע"א בגמ' חנטה דעלה הנצה דעלה. משמע דעכ"פ חנטה דעלה פשיטא להו דהוי כמו השרשה. והרמב"ם (פ"ז מה' תו"מ) כתב דהנצה וחנטה שניהם בספק. ואולי גירסא אחרת הי' לו. מיהו בגוף הענין נמי חולק הרמב"ם עם רש"י. דהרמב"ם פי' הך בעיא בתבואה ע"ש שכתב תבואה שחנטו עלי' או הנצו עלים שלה ספק אי מותר להביא ממנה מנחות ואם הביא הורצה. ויש לתמוה טובא אפי' אם הי' לו גירסא אחרת והבין דגם בתבואה שייך הנצה וחנטה מ"מ ממ"נ הלא לא עבר עלי' העומר ופסול למנחות. ואי מיירי שכבר עבר העומר אחר שתי הלחם. א"כ קשה תרתי. חדא א"כ בעי' זו קאי באת"ל דשת"ה שריין שלא כסדרן והוא עצמו פסק דשלא כסדרן ספק הוא. שנית למה הוצרך לומר אם הביא כשר בלא"ה כיון דעבר עלי' העומר הרי קודם לשת"ה אם הביא כשר אפי' בודאי מכ"ש הכא דהוי ספק. וא"י להלום דבריו. והלח"מ לא הרגיש בזה. גם מה שמקשה שם על פירש"י תמוה ע"ש

שם בגמ' חטין שזרען בקרקע משמע מפירש"י דעיקר הבעיא בלא השרישו בקרקע דמכל מקום י"ל דבטלי לגבי קרקע. אבל בהשרישו י"ל דממ"נ העומר מתירן בין אי הוי כמונח בכדא בין אי חשיב כגידולין. אבל מסתימת לשון הרמב"ם (פ"י מה' מ"א) משמע דאפי' בהשרישו קמבעיא לן. והטעם משום דבטלין לגבי קרקע אין העומר מתיר אותן. ולהתיר מטעם השורש שבקרקע זה שייך רק להתיר הגדולין שנצמחו מהן ולא להתירן כשחזר ולקטן (פע' בכ"מ שם מדייק מלשון הרמב"ם דמיירי בלא השרישו בקרקע וכ"כ הרדב"ז. ועי' בב"מ (נ"ו) ושם מפורש בלשון הבעי' ולא אשרוש קודם לעומר] ומ"מ צ"ע בזה. והראב"ד יש לו שיטה אחרת דבעבר על החטין הקרבת העומר קודם שזרען מיבעיא להו. וזה תמוה וע"ש במגדול עוז ובלח"מ ובמל"מ

שם בגמ' היכי דמי אי דא"ל שדי בה שיתא כו'. הא דלא פי' הגמ' דהאבעיא הוא דהי' אונאה בשומת המעות כי שילם בעד הזרעת החטים יותר מן השיווי. משום דאי הי' השואה גם על טורח הזריעה פשיטא דהוי כקרקע לכן בעי לאוקמי דכל האונאה הי' בגוף החטים בלבד **כן י"ל לפירש"י. אבל הרמב"ם (פי"ג מה' מכיר') פוסק דבכה"ג הוי ספק אי י"ל אונאה. ועי' במ"מ ובכ"מ שם דהיינו איבעיא דהכא ולא איפשטא:** מ"מ צ"ע דמצי לפרושי דהאונאה הי' בגוף החטים דהא איכא שמנים וכחושים והטעהו בשיווי ממון דהחטים האלו לא היו שוין כל כך. וצ"ל דס"ל להגמ' דכה"ג והאונאה הי' בחטים עצמם ודאי לא חשיב כקרקע**כן צ"ל לפירש"י. אבל הרמב"ן והרשב"א ס"ל דאין ה"נ דבכה"ג נמי מיבעיא להגמ' אי הוי כקרקע. ע"ש בה"ה (פי"ג מה"מ) שהביא גירסא אחרת בשם ר"ח. ועי' בשטמ"ק (ב"מ נ"ו:) דגם לגי' שלנו י"ל כן:** דהגריעותא דהחטים הי' גם קודם הזריעה להכי מיבעיא להו רק כשאונאה הי' בהזריעה וצ"ע לדינא בזה. ועי' בנתיבות בחו"מ (סי' רכ"ז ס"ק כ') מ"ש לדינא

] שם בגמ' חטין שבגללי בקר כו' למאי אי לטומאת אוכלין כו'. צ"ע למה לא מוקי נמי כדלעיל. לענין אי עבר עליהם העומר בהיותם בתוך הבהמה ואסור לאכלם אח"כ קודם עומר הבא

שם בגמ' או דילמא משום כחישותא כו'. הרמב"ם (בה' איסורי מזבח פ"ו) כתב דהוי ספק שמא עדיין מאוסין והוא היפך הסוגיא. וצ"ל דהי' לו גירסא אחרת כאן וכמ"ש הלח"מ שם. עוד י"ל דמשמעות לשון הרמב"ם שם נראה שהבין פי' האיבעיא שהוציא אותן החטים בעצמם מן הקרקע והספק היא שע"י שנזרעו בקרקע אזלא מאיסותייהו או לא. ולדבריו החטים הצומחין מחדש פשיטא דכשרים. ובאמת לגירסתו דהספק היא שמא עדיין הם מאוסין א"א לפרש כלל על החטים הנצמחין החדשים. אבל רש"י פי' כפשוטו ומשום כחישותא. ולפי' זה אותם החטים עצמם פשיטא דאסורין ואין סברא כלל שיתכשרו ע"י הזריעה דכבר נמאסו

שם בגמ' דבלעה הוצין ועבדינהו כפיפה מצרית. פי' אחר שהקיאה עשה מההוצין כפיפה מצרית. משמע אבל אי בלעה כפיפה מצרית והקיאה לא מהני למיחשב ככלי גללים. אבל הרמב"ם (פ"א מה' כלים) כ' כשנטמאה כפיפה מצרית ובלעה פיל והקיאה אין נטהרין מטומאתן משמע אבל לקבל טומאה מכאן ולהבא לא וצ"ע הטעם. וגם בגמ' לא משמע הכי. דא"כ למה הוצרך לומר דבלע הוצין]. ומזה קשה לי גם על התוס' ד"ה דבלע שהקשו מי גרע מחטים שבגללי בהמה כו'. והלא התם כבר הי' אוכל ולא פקע שם אוכל ממנו כמו הכא אי כבר הי' כלי דלא פקע שם כלי. אבל קודם שנעשה כלי קמבעיא להו כנ"ל

בתוס' ד"ה והאמר רבא כו' דחי שיטת הרשב"ם דמודה רבא בקרקעות דלא נתבטל המקח דא"כ אכתי נ"מ בבעיא זו אי הוי כקרקע. ולע"ד יש ליישב שיטת הרשב"ם דעיקר טעם הרשב"ם משום דנהי דבמדה ומשקל אפי' בכל שהוא לא מחיל. אבל לבטל המקח כיון שחפץ בקרקע ומחזיר לו הטעות למה יתבטל המקח. והיא כעין סברת התוס' בעצמם היכא שרואה הקרקע ויודע שיש שם פחות] כן ס"ל להרשב"ם בכל הקרקעות. והכא נמי בהטעהו ושדא בה פחות כיון דרוצה השתא להוסיף ולשדות בה מה שחיסר מהיכי תיתי יחפוץ בעל הקרקע לבטל המקח לפמ"ש הה"מ (פי"ג מה' מכירה) בשם הראב"ד דהכא א"י לתקן ולהוסיף זריעה. ליכא למימר הכי אך אין הכרח לדברי הראב"ד רק למאי דמפרש הכא ששכרו לזרוע קרקע כפי' הרמב"ם ע"ש. אבל לפרש"י אין צ"ל כן] וגם אין טעם לומר לו שיחזור וילקט החטים שכבר זרעם בקרקע. ואפי' אי דינם כמטלטלין מ"מ טעם הרשב"ם שייך גם הכא כמו בקרקע. ורק לולי דברי רבא הי' נ"מ בדיני אונאה אי חייב להשלים דאי כמטלטלין בשתות מחזיר אונאה ואי כקרקע אין אונאה לקרקעות. וע"ז מייתי הגמ' הך דרבא דבדבר שבמדה אפי' בכל דהו עכ"פ מחזיר המעות אפי' בקרקע דזה מקח טעות הוא ולא אונאה ודו"ק

ע"ב בגמ' חטים שירדו בעבים. ערש"י ותוס' ולפי' התוס' קשה אמאי פשיטא להגמ' דלמנחות כשרים מנלן דהוי כסולת מחטים שבארץ. והא דלא מפרשין האיבעיא לענין אי אסורין קודם לעומר. י"ל דפשיטא דלחם איקרי דאפי' מן נקרא לחם מן השמים רק לענין שתי הלחם מספקא לר"ז משום דכתיב ממושבותיכם. ולפי' רש"י שבלעו ספינה ק"ק דבזמן שתי הלחם תחלת קציר חטים רחוק לתלות שבלעו מחטים