שפת אמת על קדשים קט

בא"ד וא"ת הא דאמרינן בספ"ק דבכורות כו' ולשיטת הרמב"ם דס"ל דהגזירה לחייב מירוח עכו"ם הוא דוקא בתבואות ישראל שמירחו עכו"ם אבל בתבואת עכו"ם עצמו לא גזרו. א"ש הכל דכיון דאפי' אי אין קנין לעכו"ם מ"מ אין צריך ליתנו לכהן. א"כ א"ש דאם התבואה של ישראל רק שמירחו עכו"ם בזה גזרו משום בעלי כיסין גם ליתנו לכהן דהא כל כוונת בעלי כיסין להרויח הממון [ועל זה גזרו לבטל מחשבתן]. ואין לפרש דהא דמעשרן והן שלו הוא גם מתקנת חכמים רק מיירי בתבואה שדה עכו"ם ובזה ליכא גזירה. ומ"ש התוס' דאפי' בגר שמירח קודם שנתגייר מסקינן הך גזירה. היכן נזכר זה בגמ' אבל כוונתם לפי' רש"י לעיל דעכו"ם שהפריש היינו בגר שהפריש על פט"ח שנולד לו בהיום עכו"ם. וע"ז מסקינן הא תרומתו אסורה

ע"ב במשנה קמץ והקטיר. תמהו בתוס' דלא תני מלח ומ"ש התוי"ט ע"ז דחשיב רק מילי דמנחות ומלח הוא בכל הקרבנות] אינו מספיק דהא לא תני נמי ליקוט לבונה והנחת הקומץ בכלי שרת. ומ"ש התוס' ד"ה יצק שכך הוא הסדר כו' ולש בפושרין כו' איני מבין דבריהם דהכא מנחת סולת לית בהו לישה **ומתחלקת לכהנים סולת כמ"ש ברמב"ם (פ"י ממעה"ק ה' ט"ו). אכן לקמן ר"פ ואלו מנחות פרש"י דנקמצת עיסה. וברש"י כתי' לקמן (ע"ו.) דהיתה עשר חלות. ועי' ברש"י פ' ויקרא שכ' דרק האפויות היו עשר חלות ומ"ש עליו המזרחי. ובמל"מ (פי"ג ממעה"ק) השיג על המזרחי מדברי הרמב"ם הנ"ל דלא הי' בה לישה כלל. ובחנם השיג דרש"י לא ס"ל הכי כנ"ל. וגם מדברי התוס' כאן נראה כן:** בפושרין כלל. דמנחות דנילושות בפושרים הם באפיות בלבד: דף סח ע"א בגמ' הא דר"א בדותא היא אפשר דר"א ס"ל דדוקא בלחם דהוא עיקר אכילת אדם כמ"ש הש"ך (ביו"ד סימן פ"ח) דעל לחם יחיה האדם חיישינן דלמא אתא למיכל. אבל קמח קלי וגם חטים הגם דלפעמים כוססים חטין מ"מ לאו עיקר אכילה היא ולא חיישי' בזה דלמא אתי למיכל: שם במשנה משקרב העומר הותר חדש מיד אפשר הפי' מיד אפי' קודם הקרבת הכבש דאי' ברמב"ם (פ"ז מה' תו"מ) העומר קודם לכבש [כפי פי' הכ"מ שם]. והטעם י"ל אע"ג דבהמה קודם למנחה מ"מ עומר דבא להתיר הוא קודם. ובזה י"ל מה דקשיא לי למ"ש רש"י בפסחים ר"פ תמיד נשחט דמוספין אין קריבים קודם חצות משום דכתיב בהו ביום וא"כ האיך הרחוקין מותרין מחצות היום הא מוספין אחר חצות. ולמ"ש י"ל דהעומר הקדימו קודם המוסף ג"כ מה"ט דאתי להתיר. [הגם דמפורש ברמב"ם שם דלאחר המוספין קומצין העומר. י"ל דרש"י לא ס"ל הכי]

שם והרחוקים מותרים מחצות היום. קצת קשה נהי דאין בי"ד מתעצלין מ"מ שמא הי' איזו פסול בעומר [הגם דמבואר (פ"ה דאבות) דלא נמצא פסול בעומר. אניסא לא סמכינן למשרי איסורא] או שלא מצאו כלל עומר לקצור דלר"י כשאין עומר אסור מה"ת חדש כל היום א"כ הוי ספיקא דאורייתא וצ"ל שסמכו על הרוב דמסתמא לא אירע בו פסול אך צ"ע כיון די"ל מתירין לא אזלינן בתר רובא כמ"ש הר"ן סוף פ"ג דביצה ועי' במל"מ פ"ז מה' מעילה]

שם בגמ' האיר המזרח מתיר. פירש"י הנץ החמה אע"ג דבכל מקום עמוד השחר יממא הוא. וגם לשון המשנה במגילה (פ"ב) דכל היום כשר להגשה ולקמיצה. משמע מעמוד השחר ככל הני דתני התם ע"ש. מ"מ איסור חדש ס"ל לרש"י כיון דכתיב עצם היום הוא הנץ החמה. ועי' ביומא ריש פ"ג ודימו שהאיר המזרח. משמע קצת דעלות השחר נקרא האיר המזרח

בתוס' ד"ה קוצרין כו' עי' ברמב"ם בפי' המשנה משמע מלשונו דבית השלחין בלבד נמי קוצרין ובחיבורו (פ"ז מה' תו"מ) משמע דוקא בבית השלחין שבעמקים הוא דמותר וצ"ע

בד"ה והא כתיב כו' ותימא כו'. ויש לחלק דלתקן גזירה משום מצוה לכתחילה אין סברא והיינו דאמרו הכא משום מצוה ליקום ולגזור. אבל התם קודם תקנת ריב"ז הי' ביצה אסורה רק דנתיר הביצה אחר תקנת ריב"ז ע"ז אמרו מהרה יבנה ביהמ"ק ואין להתיר מה שכבר נאסר. עוד י"ל דעיקר כוונת הגמ' דבאמת מצינו כמה איסורים בביהמ"ק שלא הי' קודם הבנין ולא שייך בזה גזירה. דכשיתחדש מצות העומר ידעו כל ישראל הדינים הנולדים מכח העומר. רק אי עיקר איסור חדש תלוי בעומר ובזמן שאין מקדש היום מתיר בזה יטעו כיון דגם באין מקדש חדש אסור מ"מ היום מתיר מסברא גם בזמן המקדש היום מתיר וכדס"ל באמת לר"י ולר"ל ולכן לרב ושמואל א"ש דיטעו בזה. אבל לר"י ור"ל דבאמת איסור חדש היום מתיר רק בזמן דאיכא עומר הוא מצוה חדשה שנולד מכח העומר שלא לאכול עד הקרבת העומר משום דכתיב עד הביאכם]. בזה לא יטעו כלל כיון דמצוה זו לא הי' לה מקום כלל בזמן שאין עומר ולא שייך לומר השתא נמי ניכול ודו"ק

ע"ב במשנה קודם לשתי הלחם כו' ואם הביא כשר. עי' בתוי"ט שכ' דבגמ' נשאר הטעם בקושיא. והי' נ"ל דבאמת בשתי הלחם אין מפורש דאסור להקריב מקודם. ועיקר איסור דהקרבה קודם שת"ה הוא משום דצריך להיות שת"ה מנחה חדשה. א"כ אין הפסול בהקרבה שהקדימו רק שנעשה חסרון במצות שתי הלחם. ואפשר נמי אם כבר הקריבו מקודם דקיי"ל דכשר שוב רשאין אפי' לכתחילה להביא עוד מנחות קודם לשתי הלחם כיון דשוב בלא"ה לא תהי' מנחה חדשה. אבל בעומר יש איסור בפ"ע דכתיב ולחם וקלי כו' לא תאכלו וממילא להקרבה נמי מיפסל ולכן אם הביא פסול דהפסול היא בגוף הקרבן. עוד י"ל דהא בקדשים בעינן קרא לעכב ולכן קודם לעומר דאיכא ב' איסורים קודם לעומר וקודם לשת"ה משו"ה פסול בדיעבד אבל קודם שתי הלחם דאיכא רק חד קרא אין לנו ראי' לעכב. ולכאורה קשה מה דאי' בגמ' מה בין קודם לעומר לקודם שת"ה. הא י"ל כנ"ל דקודם שת"ה דלא שינה עליו הכתוב לעכב כשר. אבל קודם העומר הוי כמו שינה הכתוב שהרי אסור מצד העומר ומצד שת"ה כיון דכתיב בעומר מנחת ביכורך משמע דאסור להקריב מנחה מקודם. מיהו אפשר דביכורים וחדשה דכתיב גבי שתי הלחם הוי נמי כמו ב' קראי. גם י"ל למאי דמיבעי' בגמ' דשתי הלחם מתירין שלא כסדרן. א"כ לפי הטעם הנ"ל יהי' מנחה קודם לעומר ג"כ כשרה אי עבר עליהם שתי הלחם ולא העומר דליכא בזה שינה עליו הכתוב ובמשנה תנן כללא דקודם לעומר פסול לכן מקשה מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם

שם בתוס' ד"ה בשיטת כו' ותימא כו'. י"ל דהא פלוגתא אי עד בכלל פליגי בה תנאי בעלמא בכמה דוכתי בערכין (י"ח.) ובנזיר (ו':) ועי' בטו"א בר"ה (דף ל') בקונטרס אבני שהם]

בד"ה לא אם אמרת כו'. תמהו למה לא אמרו הטעם משום דבעינן ממשקה ישראל. ויש ליישב דהא עכ"פ תנן במתני' ביכורים ואפי' למה דארנב"י דביכורים של יין אם הביא כשר צ"ל דביכורים דתנן במתני' היא של דגן. ובביכורים שאין מהם למזבח אפשר דא"ל בזה ממשקה ישראל **בזבחים (ד' פ"ח) איתא אין מביאין מנחות כו' ובכורים מן המדומע ואצ"ל מערלה וכה"כ. אכן ברש"י שם לא גריס בכורים וכן בתוספתא פ"ח דמנחות ופ"א דמעילה לא נזכר בכורים ע"ש. וברמב"ם לפ"ה מהלכות איה"מ) הביא ג"כ רק מנחות ונסכים:** וקשיא להו על ביכורים למה נפסלין קודם לעומר: שם בגמ' מי סברת ביכורים לפירא כו' קשה להבין פי' הגמ' דהא מנחות דאסור להקריב קודם שת"ה הוא נמי