שפת אמת על קדשים קח

האידנא כיון דהם לצורך חג השבועות. ז"א דהא כתיב מהחל חרמש כו' והיא קצירת העומר וכיון דאין לנו עומר ליכא מה"ת ספירה כנ"ל. אח"כ הראו לי ברבינו ירוחם שמאריך בזה ע"ש (נתיב חמישי חלק ד') שאין דבריו מובנים והם קצת להיפוך ממה שכתבתי והנלע"ד כתבתי

והנה הרמב"ם (פ"ז מה' תו"מ) נראה דהבין דרבנן דבי ר"א פליגי וס"ל דספירה בזמן הזה דאורייתא. וקצת נראה כן מדלא אשתמיט התנא להשמיענו דמשחרב בהמ"ק תקנו לספור זכר למקדש וגם בודאי הי' ריב"ז המתקן דביהמ"ק נחרב בימיו ויהי' טפי מתשע תקנות שהתקין ריב"ז כדאי' בר"ה (ל"א:) ע"ש]

בתוס' ד"ה ואימתי שירצה יביא והא דכתיב כרמל כו'. איני מבין דבריהם דבאותו יום שהיו קוצרין היו קולין אותן ג"כ ואחר שנעשה קלוי באש תו לא נשתנה. [והא דאי' לקמן (פ"ד.) בעינן כרמל בשעת הקרבה. ע"כ לאו דוקא אלא בשעת קלוי לצורך הקרבה דהשתא]

בד"ה זכר למקדש. ונראה דיכול לברך כו'. אין דבריהם מובנים דמ"מ הוי ספק ברכה לבטלה דילמא יום הוא ולא קיים אפי' מצוה דרבנן. ויותר הי' אפשר לומר כיון דזכר בלבד היא אפי' קרוב לחשיכה הוי שפיר זכר וכ"מ בלשון הר"ן סוף פסחים] אך לשון התוס' דס' דרבנן לקולא לא אתי שפיר. ואפשר דיכול לברך שכתבו לאו דוקא. וכוונתם דיכול לספור ואה"נ דסופר בלא ברכה וצ"ע

בא"ד ואם נקצר ביום כשר. יש לגמגם בראי' זו די"ל דנקצר ביום היינו ביום הקודם ולא מיירי ביום הט"ז כמו שהקשו התוס' בעצמם לקמן (ע"ב. ד"ה אף) ותירוצם שם אינו מוכרח ע"ש] ויותר נראה להביא ראי' דספירה ג"כ ביום אפי' למ"ד נקצר ביום פסול] מדלא תנן לה במתני' התם בין הני דכשירין כל הלילה כדתני קצירת העומר ליתני נמי ספירת העומר. בשלמא אי כשר גם ביום א"ש דשם לא תני רק הנוהגין בלילה בלבד וביום בלבד אבל מצות הכשרות כל מעל"ע לא תני להו. אבל אי דוקא בלילה ליתני. וגם בעיקר הדין אפי' לכתחילה דיהי' ספירה דוקא בלילה אין ראי' ברורה דהכא אמרינן רק דתחילת ספירה מתחיל בלילה דאם יחסר עונת הלילה משבע שבתות לא יתקיים תמימות. אבל בכל הלילות מנ"ל דספירה היא בלילה הא חמשים יום כתיב. ולפי"ז אתי שפיר דלא תני להו התם במשנה משום דספירת כל המ"ט ימים כשרים אפי' ביום להכי לא פסיקא לי' למיתני אפי' אי לילה ראשונה דוקא היא. והרמב"ם (פ"ז מה' תו"מ) כתב דספירת כל הלילות בלילה ודיעבד (גם ספירת לילה ראשונה] יוצא ביום ע"ש

ע"ב בגמ' אומר הי' רע"ק מירוח הקדש אינו פוטר. הקשו בתוס' דא"כ לא הוי ממשקה ישראל. ואפשר לומר כיון דבלא"ה אסור משום חדש וע"כ התיר הכתוב כאן כדאי' לעיל ה'] אף דאסור להדיוט א"כ אפי' יש עליו גם איסור אחר לית בזה דין ממשקה ישראל. וצ"ע לדינא בזה אם הי' העומר מדבר הנאסר להדיוט אי שרי לגבוה מה"ט שכתבתי וכזה כתבו התוס' לקמן (פ"ד. ד"ה שומרי) דמשו"ה מצי להביא עומר בשביעית גם לרע"ק דספיחים אסורין. אלא דהתם שאני דמצותו בכך בשביעית ודמי לאיסור חדש דג"כ מצותו בכך ע"ש]

שם בגמ' תנאי היא דתניא תורמין משל כל על של כל. יש להקשות כיון דפליגי אי מירוח עכו"ם פוטר למה נקטו מחלוקתן בכהאי גונא ליפלגי בשל עכו"ם אי מחויב בתרומה או לא. ומשמע מזה דעכ"פ מדרבנן חייב וכדמסיק הגמ' לקמן משום בעלי כיסין. ובהכי יש ליישב קושית התוס' דלמא פליגי ביש קנין לעכו"ם או לא. ולמ"ש א"ש דאי יש קנין גם מדרבנן הי' פטור. דלא שייך גזירת בעלי כיסין רק למסור התבואה ביד עכו"ם לפוטרו ע"י מירוח שלו אבל להקנות הקרקע לעכו"ם לא שכיח ולא גזרו בזה. והנה גם ממאי דאמרי ר"י ור"ש תורמין משל עכו"ם על של כותים אבל לא משל ישראל כו'. משמע דעכ"פ גם בשל עכו"ם תורמין. א"כ מוכח להדיא דמדרבנן מיהו חייב כדמסיק רבא לקמן וקשה לר"פ ורבינא דס"ל דמדרבנן נמי פטור. ובפרט למאי דפסק הרמב"ם (פ"א מתרומות) דאם התבואה בשדה של עכו"ם ומרחו עכו"ם פטור לגמרי קשה כנ"ל. וצריכין לפרש דתורמין משל עכו"ם תבואה הנמצא אצלו וספק שמא באה לידו מיד ישראל ומ"מ תורמין מזה על של כותים אע"ג די"ל דחדא מהם חייבת וחדא פטורה מ"מ אפשר דהוי ספק ספיקא. וצ"ע בזה [עי' בדמאי סופ"ה ובתוס' הגרעק"א שם]

בתוס' ד"ה שלא ניתנו מעות כו'. אפשר ליישב קושיתם כיון דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה לכן לקולא לא נוכל לסמוך ע"ז שלא ניתן מעות רק לצורך וצריך פדיון משום אין ברירה איזו הי' לצורך. ולחומרא חייב במעשר מיהת דלמא יש ברירה ואפי' אין ברירה ספק מיהא הוי כמ"ש התוס' בגיטין מ"ז: ע"ש]

בד"ה מירוח עכו"ם תנאי היא. תימא דלמא ביש קנין לעכו"ם פליגי. אפשר ליישב דהא אמרי' בעלמא סתם עכו"ם גזלי ארעתא נינהו כדאי' בסוכה ()ל'.) א"כ מטעם יש קנין לא הוי ודאי פטור דלמא קרקע זו גזלה מישראל הוא או אבותיו וא"כ למה תורמין משל עכו"ם על של עכו"ם דלמא זו פטורה וזו חייבת כי היכי דחיישינן בהדם באוונכרי להכי מכ"ש לחשש טבל דבמיתה דהו"ל למיחש שמא תורם מן הפטור על החיוב. (גם למ"ש לעיל דבכה"ג הוי ספק ספיקא אין להתיר לתרום. להפוסקים דאין עושין ס"ס לכתחילה] א"ו דמטעם מירוח עכו"ם פטור ובזה ליכא לספוקי בשום חיוב

בד"ה ר"י ור"מ כו' בסוה"ד וא"ת לר"מ היאך הוי מי"ח דבר הא חייש למיעוטא ומה"ת היא. יש ליישב דעכ"פ הגזירה נדות מעריסתן היא אפי' נולדה בפנינו ויודעין שעדיין לא ראתה דם אעפ"כ גזרו בהו טומאה. והטעם משום דבאינו לפנינו הוי חשש מיעוט גזרו בכל גווני אפי' אי ודאי לא ראתה. וכעין זה ס"ל לר"מ בע"ז ר"פ כל הצלמים ע"ש

דף סז ע"א בגמ' גמרי ראשית ראשית מהתם. קשה א"כ למה לי עריסותיכם למעט הקדש נגמור נמי מגז"ש דראשית. ואולי נימא דלפ"ז עריסותיכם אתא לדרשא אחרינא. ולמ"ש התוס' ריש קדושין (ג'. ד"ה ואשה) דמיעוט קנינים לא גמרינן בגז"ש י"ל דדוקא לרבות עיסת עכו"ם ילפינן ראשית ראשית ולא למעט עיסת הקדש. מיהו א"י אי הוי כללא בכל מקום דברי התוס' דשם דלכאורה מצינו כמה גז"ש למעט ג"כ

שם בגמ' עכו"ם שהפריש פטר חמור פירש"י שהפריש שה וכן משמע לשון הפריש וקאמר דמודיעין אותו שהוא פטור משה וגם יכול לגזוז ולעבוד בפטר חמור שלו בלי פדי' בשה. אבל לפי' התוס' קשה הלשון שהפריש

בתוס' ד"ה חד עריסותיכם כו' וי"ל כיון דגלי קרא הכא בחלה דעכו"ם והקדש שוין כו'. תמהני ע"ז הא גבי מירוח גלי קרא דאינם שוין דמירוח עכו"ם אינו פוטר לר"מ ור"י ומירוח הקדש פוטר. ובאמת מה"ט תמוה ג"כ הגירסא שלנו דמחד עריסותיכם ממעט הכא תרווייהו הקדש ועכו"ם והלא גבי מירוח ממעטין הקדש טפי. מטעם שכ' רש"י דאין לו היתר בלא פדיון. א"כ מה"ט ג"כ נימא דעריסותיכם ממעט הקדש בלבד

בד"ה גזירה כו' וי"ל דהנך דהכא משמע להו מדאורייתא כו'. דבריהם תמוהים דא"כ באמת מדרבנן חייב ג"כ בחלה הא בפי' אתמר וחלתו נאכלת משמע אפי' מדרבנן וצ"ע. ובעיקר קושיתם הרמב"ם בפי' המשנה (שם בדמאי] כתב דטעמא דר"ש משום דשמא החליף בתבואות אחרות דישראל ע"ש. והגם דפי' הרמב"ם שם תמוה מהסוגיא דבכורות שם ע"ש וכמ"ש בתוס' רעק"א. וכבר קדמו בשו"ת ר"ב אשכנזי] אבל עכ"פ ר"פ ורבינא י"ל דפירשו כפי' הרמב"ם. וסוגיא דבכורות אתיא כמסקנא דרבא הכא דמדרבנן חייבת: