שפת אמת על קדשים קז

דכה"ג מצינו דקראו למרדכי שהי' בימי אחשורוש בלשן שהי' ג"כ בייל לישנא ודריש

דף סה ע"א במשנה העיירות הסמוכות לשם מתכנסין אפשר דהיינו כשמצאו במקום רחוק אבל הקרוב לירושלים הלא כל ישראל היו שם ברגל ולקרבן פסח. ורחוק לומר דכיון דהעולים לרגל טעונים לינה אסורים לצאת מן העיר אפי' לפי שעה ולחזור מיד

שם בגמ' איתותב חגא דשבועיא דלא למספד. רש"י גורס דלא להתענאה שלא הי' שמחה כ"כ כו'. וזה דוחק דלכאורה אדרבא הדרש דתשמרו יותר פשוט מבעצרת דצריכין כמה ראיות. ויותר הי' נראה לומר דבעצרת שהי' רק יום א' בשנה בודאי הי' יד חכמים תקיפה ולא הניחו מלשנות כפי האמת ולא חששו כ"כ לערעור השוטים. אבל תמידים בכל יום היו הצדוקים משחדים איזה כהן שוטה במעות שיקריב פ"א תמיד משל יחיד שלהם ולא היו יכולין לשמור כ"כ מהם עד שנצחום ולגי' התוס' י"ל הטעם דבתמידין לא הי' שמחה כל כך. דבלא"ה בכח חכמים להפקיר נכסיו של זה המתנדב ולמוסרו לציבור וליכא תקלה על ידיהם. אבל בעצרת ימשכו אחריהם איזו אנשים ויעשו החג שלא בזמנו לכן הי' השמחה ביותר

בתוס' ד"ה בעלי כשפים פי' רה"ג כו' והיינו דקאמר ר"א שאני שונה ש' הלכות כו'. לכאורה אינו מובן דלפי' רש"י נמי א"ש הך דר"א דשונה כדי שאם יהא הנידון מכשף כו'. ודוחק לומר לפי שלא הי' דנין דיני נפשות בימי ר"א דאטו בד"מ לא שייך זה דשופטים ושוטרים תתן הוא מ"ע כמו ובערת הרע מקרבך. וי"ל כוונתם דלפירש"י סגי שידעו רק איזה כישוף להרוג ולנצח הרשע. אבל ל"ל ללמוד ש' הלכות בנטיעות קשואים. ותו דענין כישוף דנטיעה א"צ כלל לפירש"י. ולפי' רה"ג מיושב שפיר דצריך שידע כלל עניני כשפים

בד"ה ויודעים כו' א"נ התם לדיני ממונות כו'. הלשון אינו מובן ובקצור הו"ל לתרוצי דהכא בסנהדרי גדולה . שבמקדש מיירי והתם בסנהדרי קטנה שבכל עיר

בד"ה אילן יומיא. בסוה"ד למה לי שיהא מוטל בין שני י"ט. נראה דזה לשיטת התוס' לקמן דמריש ירחא דלא למספד. אבל לפירש"י דלא להתענאה א"כ י"ל דלפניו דידי' לא עדיף מגוף היו"ט דמותר בהספד. להכי צריך להיות מוטל בין ב' יו"ט. אך לשיטתייהו לקמן אתי שפיר הראי'

בד"ה מריש ירחא ואי כגירסא דשמעתין כו' א"כ אפי' לר"י לא כו'. ויש ליישב דלר"י כיון דצריך עכ"פ חיזוק נהי דסגי בלפניו מ"מ כאן דלפניו בל"ז יו"ט היא ואין בזה היכר לחיזוק עשו חיזוק לאחריו. ולכן לר"י א"ש אבל לחכמים דא"צ חיזוק כלל קשיא. עוד אפ"ל דנהי דהתקנה הי' דלא להתענאה מ"מ הא באמת מועד אסור בהספד ג"כ א"כ לאחריו אינו בכלל כל לאחריו דשלא להתענאה וכן יש ליישב בזה קושיא אחרונה שבתוס'

ע"ב בתוס' ד"ה כתוב כו' תספרו חמשים יום וא"ת והלא אין סופרין אלא מ"ט. י"ל סמיכות קושיתם כאן דבאמת יש להשיב דקידוש היום דחג השבועות הוי כמו ספירה שאומרים חג השבועות הזה בתפלה וקידוש. רק דא"כ מה ראי' מייתי ריב"ז דהא צריך קרא לגופי' דגם יום הנ' מחויבים לספור א"ו דמצות ספירה הוא רק מ"ט יום והקשו התוספות שפיר. ומ"ש התוספות א"נ י"ל חמשים יום אוהקרבתם כו' קשה דא"כ מאי השיב ריב"ז כיון דחמשים יום לא קאי אספירה. וצ"ל דמ"מ פשטא דקרא משמע גם על הספירה ללמד לן דפעמים אינם שבועות שלמים רק מ"ט יום

דף סו ע"א בגמ' מצה שא"א יכול לאוכלה ז' מן החדש אתה אוכלו ששה. אין להקשות דגם אי מחרת שבת בראשית א"ש. דמן החדש לעולם א"י לאוכלה ז' אבל ששה לפעמים יכול לאוכלה כגון דחל יום ראשון בשבת. דא"כ למה לי קרא ע"ז דהא איסור חדש מפורש בתורה **במנחת יהודה עה"ת פ' ראה תי' דצריך האי קרא לאסור חדש בלאו הבא מכלל עשה ושוב אין עשה דמצה דוחה לתו"ע דחדש. אבל למ"ש התוס' בקידושין (ל"ח.) בלא"ה לא דחי משום דהוי עשה דקודם הדיבור וע"ש בגור ארי' שכ' ג"כ כנ"ל ובאופן אחר ודבריו אינם מובנים כיון דמסיים דמשו"ה לא דחי דהוי אפ"ל שניהם א"כ שוב לא צריך קרא להכי:** רק להכי כתיב ששת ושבעת לומר דלעולם נאכל ששה מהחדש להודיע דשבת דהכא לאו שבת בראשית הוא רק יו"ט

שם בגמ' מיום הביאכם תספרו יכול כו' ואימתי שירצה יספור. פירש"י דחוק מאוד כיון דכתיב מיום הביאכם וודאי חיובא היא ביום זה. ולולי פרש"י נראה דעיקר המשך הברייתא הוא אילו לא כתיב מיום הביאכם דכך שכיח בתורת כהנים דבא לבאר למה נצרך כל הפסוקים. רק התנא . מסדר הברייתא על הפסוק דמיום הביאכם כיון דמהחל חרמש אינו בס' ויקרא. ועיקר כוונת הברייתא דספירה מוכרח להיות משעת קצירה וזה הוי ידעינן מקרא דהחל חרמש. אבל אכתי לא הוי ידעינן זמן הבאה אימת לכן כתיב מיום הביאכם. וכ"ת למה לי השתא קרא מהחל חרמש ז"א דלא הוי ידעינן דקצירת העומר בט"ז דילמא הקצירה קודם יו"ט להכי נצרך מהחל חרמש כנ"ל ושוב ראיתי בתו"כ בפי' הר"ש משאנץ משמע ג"כ שהבין הברייתא כמ"ש ע"ש. ומה דמסיים יכול כו' ואימת שירצה יביא ת"ל מיום הביאכם. א"י לפרש הס"ד אימת שירצה יביא הלא כתיב ממחרת השבת יניפנו [לפירש"י גם כאן י"ל כן דממחרת השבת ואילך הוכשר להנפת העומר. רק לפי' הנ"ל קשה]

שם בגמ' אי מדריב"ז דילמא כדאביי מצוה למימני יומי ולמימני שבועי. נראה דודאי ריב"ז מודה להך דאביי ומ"מ שפיר הוכיח מזה עצמו כיון דמצוה למימני שבועי מוכח דשבועות הללו שבועות של הספירה הם. דלדעת השוטים הני שבעה שבתות שבתות דשבת בראשית הם. כיון דלעולם מתחילין ביום א' א"כ יום הז' שבת וכמו כן יום י"ד שני שבתות. ומה תועלת לומר שהם ב' שבתות או ג' הלא זה מעולם הוא דז' ימים שבת וי"ד ימים ב' שבתות. אלא ודאי דהתורה עשתה כאן מימי הספירה ז' שבתות אע"ג דמתחילין ביום ב' או ג' ביום ז' לספירה נקרא שבת למצות הספירה. לכן צריכין לומר שהם שבוע א' או ב' להודיע דמספר שבעה שבועות הם. ולא נימא דהכוונה נ' יום ה' עשירות רק דוקא ז' שבתות שהוא סדר חדש בימי הספירה דז' ימים שבת הם. ודוק כי נכון הוא. רק רבא אמר דאינה ראי' מוכרחת אבל ודאי מודה ריב"ז לדאביי ומ"מ מייתי ראי' שפיר. ומה דאמרי' ר"י עצמו חזי לי' פירכא. נראה דהפרכא הוא דכיון דכתיב וקצרתם את קצירה א"כ החיוב בתחילת הקציר והיא בפסח דאז היא זמן קצירת שעורים

שם בגמ' אמימר מני יומי ולא שבועי אמר זכר למקדש הוא תמהני דלא מצינו כזה דמה בכך דזכר למקדש היא למה לא נעשה בשלימות כמו שעשו בזמן המקדש. ואפשר לפרש דבאמת בפרשת ראה כ' סתם שבעה שבועות תספר לך ועשית חג שבועות כו'. ושם לא נזכר מעומר ושתי הלחם כלל א"כ משמע דמצות ספירה זו היא לצורך חג השבועות בעצמו שבאמת נקרא כן שבועות. רק בפ' אמור גבי עומר והכבש כ' מיום הביאכם תספרו חמשים יום. ולכן י"ל דהני ב' מצות ספירת הימים מצד הקרבת העומר ושתי הלחם. וספירת השבועות לשם החג בעצמו והשתא אמר אמימר דכל המצות שאין נוהגין בזמן הזה לא מצינו להם זכר. רק מצות שהי' נוהגין במקדש עשו זכר למקדש ולהכי מני יומי זכר למקדש. אבל מצות ספירת שבועות לית בהו זכר למקדש. ואין להקשות לפי"ז אדרבא נימא דמצות ספירת שבועות יהי' מדאורייתא גם