שפת אמת על קדשים קו

דא"א לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. גם י"ל דאיסור דאורייתא הוא להקריב כחוש בד"ה ואפי' נתכפר כו' ול"ד נמי לטעה בדבר מצוה ועשה מצוה. הכא ודאי לא דמי דבשעת השחיטה עשה איסור ולא עשה עדיין מצוה משום דאז הי' יכול לכפר בראשונה. אבל לקמן בנמצא כחושה בב"מ תמוה דשם עשה מצוה מיד בשחיטה דקמי שמיא גליא דראשונה כחושה היא. וצ"ל דלמ"ד בתר מחשבתו אזלינן ס"ל נמי בהא דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה הוא דוקא כשגם לפי מחשבתו עשה מצוה. כגון שמל

הנולד בע"ש. בשבת דמחשבתו הי' למילת מצוה ועשה מילת מצוה עכ"פ דמילת תשיעי נמי מצוה היא. אבל בנתכוין להעלות דגים דמחשבתו לא הי' למצוה זו שעשה בהעלאת התינוק. וכמו כן הכא הי' מחשבתו להיות ב' חטאות א"כ מחשבתו הי' שאפי' הראשונה כשרה ישחוט עוד אחד ובזה ליכא מצוה. וכיון דאיהו אזיל בתר מחשבתו לא קרינן בזה טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כנ"ל

בד"ה להעלות כו' לא דמי לאופה מיו"ט לחול. פשוט להו דשייך הואיל גם בשבת (וכ"מ בתוס' בפסחים (מ"ו: ד"ה רבה) ע"ש] אבל הי' אפשר לומר דרק ביו"ט אמרינן הואיל כמו דאמרינן ג"כ מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך [וכמ"ש התוס' בשבת (ל"ט:) וברשב"א שם לב"ש דלית להו מתוך לא אמרי' הואיל ע"ש] אבל לא בשבת. ויש להסביר עוד החילוק דביו"ט דכתיב אשר יעשה לכל נפש כו' לאו איסור הוא כלל משום הכי אמרי' הואיל ויוכל להיות דיעשה לכל נפש אין לוקין עליו. אבל בשבת מלאכה אסורה היא רק לצורך מקדש הותר וכל שאינו לצורך לא הותרה ואסור. ועל תירוץ התוס' מקשין מ"מ אפי' אי מקלעי אורחי' ביו"ט למה אין לוקין אי אזלינן בתר מחשבתו ואיהו לאיסורא קמכוין. ונראה דלק"מ דדוקא לענין קרבן חטאת אזלינן בתר מחשבתו. כמו דחייבה תורה חטאת אע"פ שהי' שוגג מ"מ צריך כפרה ולכן כל שחשב לחטוא נמי חייב. אבל לחייבו עונש מזיד י"ל דלכו"ע כל שבאמת לאו איסורא עביד ליכא עונש. וה"נ בצד במזיד דגים והעלה תינוק י"ל דפטור מסקילה ודוקא לענין חטאת פליגי כנ"ל. אכן לשון התוס' צריך ביאור דמה שייך בזה הואיל ופטור אתינוק לפטור נמי אדגים כיון דבאמת העלה שניהם. ויותר הי' להתוס' לדמותו לאופה ליו"ט ומוסיף גם לצורך חול דזה שרי ביו"ט לכו"ע כמ"ש התוס' בסמוך]. ולכן נראה יותר דכוונת התוס' להקשות ארישא למאן דפוטר בהעלה דגים ותינוק ומ"מ בהעלה דגים מחייב ע"ז הקשו דנימא הואיל אי איקלע לי' גם תינוק הי' פטור אדגים לפטור גם בהעלה דגים לבד

בד"ה שתים כו'. לא מצי למיפשטא כו' ולא ניתן שבת לדחות כו'. יש להסביר דבריהם כמו שכתבתי לעיל דביו"ט דכתיב אשר יאכל לכל נפש כו' וא"כ כל דבמלאכה זו איכא אכילת נפש ליכא עבירה כלל אפי' יש בו ג"כ מה שאינו לאכילת היום. אבל מלאכה בשבת אסורה ולחולה הותרה רק משום פקו"נ וכל שיכולין להציל הנפש בלי מלאכה זו אסור. אך לשונם אינו מובן דהא משמע הכא דהיכא דיש שתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ א' פשיטא דאסור לקוץ השלש וביו"ט שרי כה"ג ולמה תלאו קושיתם בפשיטות האיבעיא עדיפא הו"ל לאקשויי בעיקרא דדינא]

בא"ד דהכא ליכא אלא איסורא דרבנן. והר"ן (פ"ב דביצה) הוכיח מהכא דאיסור דאורייתא איכא. דאי נימא ריבוי בשיעורין דרבנן והא ריבוי בקצירה ודאי מה"ת דבקוצר ב' עוקצין מחויב על כל חדא וחדא. וא"כ מה בעי רבא פשיטא דעושין איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא א"ו דריבוי מדאורייתא אסור. ולע"ד אין זה ראי' דלעולם ריבוי בשיעורין מדרבנן מיהו הכא בצריך לחולה ב' גרוגרות אפי' יש ב' בעוקץ א' וב' בב' עוקצין וקצץ אלו הב' בב' עוקצין לא עבר איסור תורה כיון דעכ"פ בב' אלו נתרפא החולה. אע"ג דהי' יכולין לקוץ הני ב' שבעוקץ א' מ"מ כיון דכל הקציצות בעבור החולה לא הוי רק איסור דרבנן ג"כ. ולהכי מיבעיא לרבא הי עדיף. ואע"ג דלולי החולה מרבה בתלישה מה"ת ומרבה בשיעורין דרבנן מ"מ עתה דתרווייהו דרבנן שפיר מספקא לי' דאפשר דעדיף ב' בב' עוקצין כיון דכל המעשה נצרך לחולה. אבל ג' בעוקץ א' הא יש בתוכו מקצת שאינו לצורך החולה

ע"ב בגמ' איבע"א משום כרמל כו'. נראה דנ"מ בהאי טעמא דאפי' כבר עבר למקום רחוק וקצר צריך לחזור ולקצור ממקום קרוב אבל מטעם אין מעבירין כיון דכבר קצר אדרבא אמרינן בזה אין מעבירין

בתוס' ד"ה אין מעבירין ומתרצין כו'. אין דבריהם מובנים ונראה לפרש כוונתם דאין מעבירין הוא לעשות המצוה במקום שנזדמן מקודם. אבל מ"מ יוצא המצוה במקום אחר ג"כ. והתם ילפינן מקרא דאין מצוה כלל רק יסוד מערבי. ונ"מ אם א"א ליתן ביסוד מערבי לא יתן כלל. וי"ל ג"כ הנ"מ אם כבר הלך עם הדם לרוח אחרת צריך לחזור וכן הוא כוונת התוס' במגילה (ו':) בשם הר"י אך בטו"א שם האריך להוכיח דגם מטעם אין מעבירין צריך לחזור וליתן ביסוד מערבי]. אך מ"ש התוס' וכן בהך דשמעתין כו' דבריהם תמוהים דה"נ בקצירת העומר מצוה חדא היא כמו קביעות מקום לשיריים. ויותר הי' נראה דהנך מתרצים ס"ל דבאמת הכא מייתי בגמ' קרא דכרמל וגם אין מעבירין ולכן גם בשיריים צריכין קרא לבד סברא דאין מעבירין והם תירצו רק מהך דקרנות ותפילין וע"ז תירצו שפיר. ולפ"ז הי' נכון להגי' בתוס' אבל בהך דשמעתין ליטול מן הקרוב וכן לקבוע מקום לשיריים כו'. אך המשך לשון התוס' בתחילה לא משמע הכי. ועי' בתוס' מגילה (ו': ד"ה מסתבר) ששינו ממ"ש כאן

בד"ה ארור אדם כו' ומה שלא התיר לו ר"י שמא לא הי' צורך כ"כ. וקשה דא"כ הדרא קושיא לדוכתה כיון דליכא צורך אסור בלא"ה מטעם ארור דהכא. וי"ל דמטעם צורך מלכות אין להתיר רק מה שצריך לו. אבל יתר החכמות יונית שאין בו צורך למלכות אסור מטעם לא ימוש. אבל מטעם ארור כיון שזה צריך ללמוד עכ"פ הצורך יצא מכלל ארור ומותר בכל לכן הוצרך לטעם לא ימוש. אבל של בית ר"ג משמע להו דהתירו להו כל הלימוד משום שהם הי' צריכין למלכות ביותר. ובעיקר קושיתם לולי דבריהם הי' נראה דרק ללמוד את בנו בילדותו אררו משום שיהי' אדוק בהם ביותר. אבל חכם בדעת שרוצה בעצמו ללמוד לא אררו. מיהו קושיתם אח"כ מפולמס של טיטוס שג"כ אסרו ללמוד את בנו לא יתיישב בזה. והי' אפשר לומר עוד דכיון שהי' הגזירה כאן משום האי זקן י"ל דרק על זה הזמן שנלחמו הורקנוס ואריסטובלוס גזרו אבל כשנתבטל המחלוקת הזה הותר האי גזירה

בד"ה א"ל מרדכי פי' הקונט' דהוא מרדכי שבימי אחשורוש ותימא כו' וע"ש מרדכי הראשון נקראו כולם כו'. הא דנדחקו רש"י ותוס' ולא פירשו כפשוטו שהי' מרדכי אחר הוא משום דמסיק בגמ' והיינו דכתיב מרדכי בלשן שהוא מרדכי שהי' בימי אחשורוש אכן בב"ק (פ"ב:) כ' התוס' דאותו שהי' בימי חשמונאי הי' מרדכי אחר אבל מעשה דג' נשים ה' מרדכי ממש ע"ש] אבל אפשר לפרש כפשוטו שהי' מרדכי אחר. רק משום דמסיק הגמ' האי שבחא דבייל לישנא ודריש מסיים