שפת אמת על קדשים קה

מיהו הרמב"ם שהשמיט כל הדין דנתכפר בשני' ע"ש (בפ"ב מה' שגגות) שנתקשה הלח"מ בזה. אבל נראה דהרמב"ם הבין כפשוטו דדם שניהם קיימין ונתכפר בשני'. וזה לא הוצרך להביא כיון דהביא בנמצאת ראשונה טרפה בב"מ דפטור ובכה"ג ודאי מתכפר בשני'] מוכח ממילא הא לא הוי כחושה חייב אע"ג דכיפר בשני'. ואפשר להרמב"ם דאה"נ בנשפך הדם הוי כנמצאת כחושה דחילוק התוס' בזה אינו מוכרח כ"כ דמ"מ קמי שמיא גליא דשחיטה זו לצורך היתה רק דעדיין לא נתברר הדבר. ואין דבר זה דומה לשוחט חולין ואח"כ נחלה חולי מסוכן דודאי חייב. דשאני הכא דהוא סבר בשעת שחיטה דנצרך לצבור וגם האמת כן הי' שנצרך לצבור רק דלא הי' מבורר עדיין וצ"ע בזה. ועמ"ש לקמן בזה. וי"ל עוד דרש"י מיאן לפרש דמיירי כשהדם קיים ונתכפר בשני' דאפשר בכה"ג אין מתכפר בשני' דהוי מצהב"ע **בירושלמי שבת (פי"ג ה' ג') השוחט חטאתו בשבת כיפר. וכ"פ הרמב"ם (פ"ב מה' שגגות הי"ד) וכ"כ התוס' בחולין (מ') ובירוש' פסחים (פ"ו ה' א') גבי חגיגה אילו עבר והביא כו' כשר ע"ש. התם לא הוי מהב"ע כיון שהי' אפשר בהיתר להקריב בחול ואין המצוה באה ע"י העבירה. אבל הכא החטאת של ציבור זמנו רק היום בשבת. ואם נשחט באיסור שפיר הוי מצהב"ע דאחר ששחט הראשונ' שוב שחיטת השני' לא הי' אפשר בהיתר:** מיהו לפ"ז גם בנשפך הדם כיון דלרש"י חייב גם בזה מצהב"ע היא. וקשה באמת הטעם למה נתכפר לר"א. וי"ל דהא בזריקה ליכא עבירה רק שבא המצוה ע"י עבירת השחיטה א"כ כשהדם הראשון קיים לא בא המצוה ע"י העבירה דהא יכולין לזרוק דם הראשון. וודאי אי העבירה בשעת המצוה מצהב"ע דאחר ששחט שפיר הוי מצהב"ע אע"ג דהי' יכולין לזרוק דם אחר מ"מ בעשיית המצוה נעשה העבירה. אבל כה"ג שפיר לא בא ע"י העבירה וכעין זה אי' בירושלמי שבת פי"ג]. אך לרש"י דמיירי בנשפך הדם תיקשי טפי דלהוי מצהב"ע [ואע"ג דכיון שנשפך הדם הי' יכול לשחוט אח"כ בהיתר מ"מ אחר שנשחט באיסור בא עתה הזריקה ע"י העבירה] וגם אי לא נשפך הדם תקשי על מצות השחיטה דבא בעבירה. אע"ג דהשחיטה כשר בזר מ"מ מכלל מצות הקרבן הוא דהא כתיב ושחט אותו (כמ"ש רש"י בפסחים (ז':) ד"ה פסח וקדשים ע"ש] א"כ לפסול מצות השחיטה דהוא בעבירה. ול"ד לשוחט בשבת דשחיטתו כשרה דבחולין השחיטה רק הכשר הבשר להכשיר לאכילה ובכה"ג לא מצינו פסול מצהב"ע שיהי' עי"ז נבילה. אבל בקרבן י"ל דפסול כה"ג וצ"ע

שם בגמ' כחושה ואח"כ שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט. הלשון צריך ביאור דל"ל למימר דפטור דהא סגי בהא דאמר בסיפא דיביא לכתחלה וישחוט. מיהו בזה אפשר ליישב כיון דהוא נתכוין לשם ב' חטאות הו"א דבתר מחשבתו אזלינן וחייב קמ"ל דפטור. אכן י"ל עוד דבאמת מקשים בזה למה פטור על הכחושה ששחט בראשונה כיון דלכתחילה צריך לשחוט השמינה ולא הכחושה. כיון דהי' לפניו כחושה ושמינה יתחייב על הכחושה א"כ רבותא גדולה היא. מיהו צ"ע הטעם. והי' אפשר לפרש דמיירי ששחט הכחושה והשמינה והשלים כל עבודתם דזרק והקטיר ג"כ משניהם. ונמצא דבאמת נתכפר בראשונה ומ"מ פטור על השני' כיון דשחטה קודם זריקת הדם והי' הדין להביא שמינה ולשחוט. ולכן אע"פ שאח"כ זרק דם הכחושה מקודם אעפ"כ פטור על שניהם. והדין ודאי הכי הוא מ"מ סתימת הלשון לא משמע הכי. ולכן צ"ל דאפי' לא זרק את דם הכחושה פטור על הראשונה מטעם דעכ"פ אם יזרוק יוכשר הקרבן אין יכולין לחייבו על השחיטה אע"ג דלכתחילה לא הי' רשאי לעשות כן וצ"ע

שם בגמ' א"ל רבינא לרב אשי נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים. הרמב"ם (פ"ב מה' שגגות) כתב נמצאת טריפה בב"מ. וא"י טעמו כיון דמודה לרש"י דאפי' היתה כחושה מבחוץ מטעם הקריבהו נא לפחתך אומרים לו הבא שמינה ושחוט כמבואר בדבריו הקודמים ע"ש. א"כ ל"ל לפרש הכא בטריפה דוקא

שם לאו היינו דרבה ורבא כו'. קשה לי מה מדמי הגמ' להדדי הלא י"ל דגם למ"ד התם בתר מחשבתו אזלינן היינו במחשבה על הדגים שאילו הי' נגמר זו המעשה בהעלאת דגים לבד הי' באמת איסור נמצא דמחשבתו הי' על מעשה איסור והשגגה שלו הי' שהי' סבור שצידה מותר בשבת או שכח שהיום שבת בזה שפיר י"ל דבתר מחשבתו אזלינן אבל הכא דמחשבתו הי' על מעשה היתר שסבור הי' שנצרך לצבור ובאמת מחשבתו היתה אמתית שנצרך לצבור כיון שהראשונה כחושה בבני מעיים רק שהוא סבר דמעשה איסור הוא ולא ידע האמת א"כ אין הנדון דומה לראי'. ודאי אילו הי' מכוין לצוד דבר זה וסבור שדג הוא ונמצא שתינוק הוא הי' דומה לדהכא. משא"כ בנתכוין לדגים והעלה תינוק לא דמי לדהכא. וצריכין לומר דהגמ' ס"ל דה"נ כן היא דמתכוין לצוד זה הבע"ח שיש במקום הזה וסבר שהם דגים ולבסוף נמצא בהם ג"כ תינוק. והא דנקט והעלה דגים ותינוק ולא אמר והעלה תינוק גרידא נראה דבכה"ג בלא"ה פטור דלא נתקיים מחשבתו להכי אמרו דגים ותינוק

שם כיון דשמע אמרינן דעתי' נמי אתינוק. פי' נהי דדעתו הי' ודאי על הדגים ואפי' לא הי' שומע מהתינוק הי' צד. מ"מ עכשיו שידע ודאי עלה ברצונו דאם תעלה מצודתו גם התינוק מה טוב. ולכאורה תמוה דאי דעתי' נמי אתינוק למה בהעלה דגים חייב כיון דנתכוין לתינוק ודגים. ותו קשה מ"ט דמ"ד דמחייב כיון דנתכוין לדגים ותינוק והעלה דגים ותינוק הא מרבה בשיעורין לכו"ע עכ"פ חיוב חטאת ליכא. ולכן יש לפרש דרק מאן דפטר ס"ל דדעתו גם אתינוק כיון דשמע. אבל מאן דמחייב ס"ל כיון דלא פירש רק להעלות דגים לא אמרי' שנתכוין גם לתינוק. וא"כ י"ל דאפי' מ"ד דדעתי' אתינוק היינו בהעלה באמת דגים ותינוק וגם שמע אמרינן דנתכוין לתרווייהו. אבל בהעלה דגים בלבד לא אמרינן דדעתו הי' אתינוק. מיהו זה דוחק. ולכן נראה דאפי' נתכוין על שניהם כיון דריבוי בשיעורין אסור נהי דפטור עלה. מ"מ בשלא העלה רק דגים שפיר חייב דהרי נתכוין גם על האיסור וכ"כ בס' תוס' יוה"כ ביומא (פ"ד:) ע"ש]. מיהו בסיפא דהעלה דגים ותינוק מוכרחין לומר דמאן דמחייב לית לי' דדעתי' אתינוק. אבל ברישא נראה דבכל גווני חייב וצ"ע לדינא. והרמב"ם (פ"ב מה' שבת) השמיט הרישא דהעלה דגים בלבד והא דכתב הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור דמשמע בהעלה דגים לבד חייב כמ"ש המ"מ שם. היינו בלא שמע שטבע תינוק אבל בשמע לא נתבאר בדבריו] וצ"ע הטעם

תוס' ד"ה שחט ב' חטאות כו' לא נקט עולות כו'. אפשר לומר דבעולות הוי טעה בד"מ ועשה מצוה כיון דכשר לעולת קיץ המזבח **לכאור' ז"א דכיון דעולת קיץ אין דוחה שבת. גם אפי' כבר נשחט אסור לזרוק הדם. כדאי' בביצה (כ':) גבי כב"ע שנשחטו שלא לשמן. אך י"ל כיון דע"י הזריקה יהי' טועה בד"מ ועשה מצוה ויפטר מחטאת הותר שבות דזריקה כדי להצילו מחיוב שבת. כמו הדביק פת בתנור ריש שבת. וכ"כ בצל"ח פסחים (ע"א:). אכן בתוספת' פ"ה דפסחים מבואר דגם בשוחט ב' עולות ציבור וא"צ אלא א' חייב על האחרונה ע"ש. ואפ"ל דבתוספתא מיירי היכי דשחט זר דאין להתיר לכהן לזרוק כדי לפטור השוחט דא"א כו' שיזכה חבירך. א"כ שוב לא עשה מצוה משו"ה חייב. והכא לא נקט עולות משום דלא פסיקא לי' דאם הי' השוחט כהן מותר לו לזרוק כנ"ל. ושוב עשה מצוה ופטור מחטאת כנ"ל. אך למאי דמשמע מדברי רש"י (יבמות ל"ג:) דבשבת לא הותר שחיטה בזר. אי אפ"ל דברי התוספתא כנ"ל:** אבל בחטאת לא חזי למידי ולא עשה מצוה והרמב"ם דהביא דין זה נמי בעולות הוא מיירי בא' שמינה וא' כחושה ושחט השמינה ואח"כ הכחושה ובזה ודאי הכחושה לא חזי למידי [ואע"ג דגם כחושה כשרה דיעבד. מ"מ כיון דלכתחילה אסור להקריב משום הקריבהו נא לפחתך. אפי' אי הוי רק איסור דרבנן. אין להתיר לציבור להקריב הכחוש בשביל לפטור השוחט מחיוב חטאת.