שפת אמת על קדשים קד

עוד אפשר ליישב דסמיכה בשתי ידים כדלקמן (צ"ג) וא"כ י"ל באין לו רק יד אחד אין בו סמיכה אבל תנופה שייך בי' ומשכחת לה בכה"ג

דף סג ע"א בגמ' מרחשת עמוקה דכ' וכ"נ במרחשת וגו' ועל מחבת. ונראה דלר"י ה"נ כיון דמרחשת יש לה כיסוי להכי שייך במרחשת אעפ"י שלדבריו היא נמי צפה כמו מחבת רק משום הכיסוי לא כתיב על מרחשת רק במרחשת היינו תחת הכיסוי

שם בגמ' ת"ר בש"א האומר הרי עלי מרחשת יהי' מונח וכו'. לולי פירש"י ותוס' הי' נראה דלאו דוקא הרי עלי רק ב"ש מספקי במעשה מרחשת. דשם מחבת ידוע ושכיח בתורה אבל מרחשת לא ידעי אי כלי אחרת הוא אי לא ולהכי א"י להקריב מרחשת עד שיבא אלי'

במשנה הרי עלי בתנור לא יביא מאפה כופח. הלשון צ"ע דאפי' אמר סתם הרי עלי מנחת מאפה נמי כופח לא לת"ק דממעט כופח. וצ"ל דלרבותא דר"י נקט דלר"י אפי' פירש בתנור יכול להביא מעשה כופח. וצ"ע לר"י אי פירש כופח דאפשר אינו יכול להביא בתנור כיון דהם ב' שמות רק התורה מרבה מאפה כופח דהיא בכלל תנור אבל תנור בכלל כופח לית לן וצ"ע

שם בגמ' אמר רבא שיהא הקדישן לשם תנור. והרמב"ם לא הביא מזה כלום אע"ג דפוסק כר"ש דלא יביא מעשה כופח. נראה טעמו משום דהוא פוסק תנור מקדש דלא כר"ש בזה א"כ א"ש לקדוש התנור כס"ד דגמרא

בתוס' ד"ה מספקא להו כו' ומיהו קשה כו'. משמע כוונתם דיביא כמו סך מעות אלו מן החולין ויקנה בשתי הסכומים כלי ומנחה ויאמר אי מעות שהקדשתי לכלי הי' יהי' המנחה ממעות החולין וכמו כן להיפוך. ולפ"ז אין מובן תירוץ התוס' דאמר מעות אלו יהי' כו' מה בכך אכתי איכא תקנתא הנ"ל וצ"ע

פרק ששי

דף סג ע"ב בגמ' אלא ר"י מאי קסבר כו' אמר רבא עשרון מובחר כו'. לכאורה אין מובן כל אריכות הזה כיון דמסיק דמחמש שביחא מילתא פירש"י שהוא יותר מן המובחר. א"כ הו"ל לתרץ כפשוטו דר"י סובר דבשבת אפי' אינו כ"כ מן המובחר לא דחינן בזה שבת. וכן איתא באמת בירושלמי (פסחים פ"ו ה' א') טעמא דר"י הכא דמובחר מן המובחר אינו דוחה שבת]. ובאמת לולי פירש"י הי' נראה לפרש דהא דשביחא מילתא טפי אינו מענין מן המובחר רק כעין אין עניות במקום עשירות דאין זה כבוד לרקד כמה פעמים. ולפ"ז י"ל דבענין שבת וחול ליכא פלוגתא בין ר"י וחכמים רק בחול חייש ר"י על זה דאין עניות במקום עשירות וחכמים ס"ל אדרבא התורה חסה על ממונם של ישראל. אבל אי הי' קצת מן המובחר טפי הי' מודה ר"י דשבת הותרה לזה כדמקשה הגמ' מאי קסבר כו'. ואע"ג דרבה אמר אח"כ דר"י ורי"ב של ריב"ב אמרו דבר אחד משמע דפלוגתייהו הוי בענין דחיות שבת. י"ל דרבה לית לי' דרבא וס"ל דפליגי אי מן המובחר דוחה שבת או לא. ולשיטתי' דרבה דחה הגמ' לקמן דהכא לא איתעבד לי' צורך גבוה אבל לרבא ל"ד כלל להתם. מיהו רב אשי אח"כ דאמר נמי ר"י ור"י אמרו ד"א (ס"ל ג"כ דפליגי אי דחי שבת כיון דאפשר בלא"ה] ודוחק לומר דר"א יחלוק על רבא בזה. ע"כ נראה ליישב כפרש"י דבאמת הוי קצת מן המובחר טפי כשאינו מרקד הרבה. וס"ל להגמ' דלא פליגי בשיעור מן המובאר ולכו"ע מה שהוא מן הדין דצריך להיות הידור מצוה בזה דוחה שבת ג"כ. ומה שהוא תוספות הידור אינו דוחה לכ"ע. ולכן חידש רבא דפלוגתייהו כיון שאין יכול לעשותו מובחר רק ע"י הרקדה הרבה. א"כ יש בזה ג"כ חילול שבת רק שיהי' במלאכה אחת. בזה פליגי ר"י וחכמים. דלחכמים אפי' תוס' הידור בכה"ג דוחה כיון דאם יקצרו פחות לא יהי' מהודר רק ע"י תוס' מלאכת הריקוד. מוטב לעשות גם זה ההידור אפי' ע"י מלאכות הרבה. ור"י ס"ל דלמעט מהרבה מלאכות עדיף כיון שאינו רק תוס' הידור. נמצא דלפי' רש"י פליגי ר"י וחכמים בתרתי א' דמשלש אפי' הרקדה מועטת הוי מן המובחר ביותר לחכמים ולר"י אינו מן המובחר ביותר רק מחמש. ופליגי נמי דבשבת אין למעט ממדת השיעור שיכולין להוציא ממנו מן המובחר ביותר שלא ע"י ריקוד הרבה לחכמים., ולר"י מוטב למעט השיעור ויהי' תיקון להיות מובחר ע"י הרקדה הרבה, ועפ"ז יש ליישב קושי' התוס' מה דנקט א' שבת וא' חול. דבשבת נמי פליגי דלדעת חכמים דמשלש בא מובחר ביותר שלא ע"י ריקוד הרבה. א"כ לשיטת ר"י הוי להו לומר דבשבת קוצרין רק ב' סאין ולהרבות בריקוד מ"מ שבת הוי כחול בג' סאין. וא"כ אין שבת פשוט יותר מבחול

שם מפשיט עד החזה. בתוס' הקשו למה לא נקטי פלוגתייהו בשאר יו"ט שחל בשבת. וי"ל דבשבת (קט"ז.) אמרי' דלריב"ב אפי' לפשוט בברזא דהוי רק שבות אסור. ויש להבין מ"ט דריב"ב הלא אין שבות במקדש. ולהכי י"ל דרק בפסח דכל ישראל שוחטין ומפשיטין ויש רבים מע"ה להכי בכה"ג חוששין גם לשבות במקדש כיון דמצוי וקרוב לבוא לידי איסור דאורייתא. וכעין מ"ש הריטב"א (סוכה נ':) מה שאין כן טלטול מקלות דהותר גם בשבת כדאי' בפסחים (ס"ד.) משום שא"י לבוא לאיסור דאורייתא] אבל שאר קרבן ציבור וינמסר רק לכהנים מודה ריב"ב דאין שבות במקדש

דף סד ע"א בגמ' דלא אתעביד לי' צורך גבוה וצריך לאחולי שבתא. פרש"י משום דשביחא מילתא הוא. ודוחק שיהא נקרא לא אתעביד צורך גבוה כיון דקרי לי' לעיל מן המובחר. וגם לא ביאר רש"י פי' דצריך לאחולי שבתא. והגם דיש ליישב זה מכח מלאכות הרקדה טפי כמ"ש לעיל. מ"מ לולי פרש"י נראה לע"ד לפרש פי' אחר. דהחילוק היא דהכא אם נקצור באמת ה' סאין יהא קרב העומר מכל החמש סאין. נמצא דבשלשה סאין שקצר עדיין לא אתעביד צורך גבוה דמזה מוציא רק חצי עומר וצריך לאחולי שבתא על השלמת שיעור העומר. ונהי דהי' יכול לרקד טפי ולהוציא עשרון גם משלשה אבל עכ"פ באמת כשמוציא העשרון מכל החמשה הרי נעשה צורך גבוה מב' הסאין כמו מן השלשה הקודמין. אבל התם בהפשט אין שום צורך גבוה נעשה ע"י ההפשט שמחלל עליו שבת כנ"ל נכון

וי"ל עוד דכל זמן שאינו מפשיט כולו רק עד החזה. י"ל דלאו חילול שבת הוא כיון דעדיין העור מחובר לאו הפשטה היא **בתוס' פסחים (ס"ה:) מבואר דגם בזה איכא איסור בהפשט. אבל בשבת (קי"ז. ד"ה דשקיל) כ' דלר"י לא דחי לי' הפשט כלל. משמע כנ"ל דעד החזה לאו הפשט הוא. וא"צ למ"ש שם המהרש"א בדוחק ע"ש. אכן לא משמע הכי בשבת (קל"ג:) גבי ציצין שאינן מעכבין דמייתי שם האי פלוגתא דר"י ורבנן בהפשט. וצ"ל דסוגיא דהתם ס"ל כרבה הכא דגם עד החזה הוי חילול. גם י"ל כשיטת הרמב"ם (פ"ב מה' מילה) דבחול קאי התם. ובלא"ה צ"ל הכי לפי' התוס' בשבת דבשקיל בברזי ליכא איסור גם בכל ההפשט ע"ש:** נמצא דא"צ לחילול שבת כלל בהפשטה. אבל הכא דצריך לחלל שבת בג' סאין שרי גם בה' סאין

שם ואפי' נתכפר לו בשני'. פירש"י שנשפך דם הראשונה משמע דבלא"ה רק שניהם עומדין פשיטא דאין לפוטרו במה שנתכפר בשני'. מיהו י"ל דגם בזה איכא רבותא טפי דלא נימא דהוי כטועה בד"מ ועשה מצוה כמ"ש בתוס'. וי"ל דגם התוס' ס"ל כפירש"י דמיירי בנשפך להכי קרי לי' ועשה מצוה אבל אי דם הראשון קיים לא הוי בכלל ועשה מצוה כלל דמה מצוה נתחדש ע"י שחיטת שני' כיון דיכול ליקח מדם ראשונה.