שפת אמת על קדשים קג

והא דגלי קרא דבתנופה בפ"ע נמי יצא היינו אם כבר שחט הכבש ולא הניף הלוג עמו דהו"א דלא יניף הלוג כלל דלאו מצוה היא קמ"ל קרא דגם תנופת הלוג בעצמו נמי מצוה היא וצ"ע לדינא דלשון הברייתא יצא לא משמע כן

שם בגמ' יכול יניף ויחזור ויניף. פירש"י לקיים ב' הכתובים. וקשה קצת לפירושו מה משני תנופה ולא תנופות ודאי המצוה דתנופה ביחד הוי תנופה אחת ומ"מ אח"כ מניף כל א' בפ"ע לקיים קרא אחר. ויותר הי' נראה לפרש דמשום דכתיב לוג השמן והניף י"ל דהמצוה זו בפ"ע וזו בפ"ע. והא דכתיב אותם לומר דגם האשם צריך תנופה אבל לא ביחד. להכי קמשני תנופה ולא תנופות דע"ז כתיב אותם בתנופה אחת ולא כל א' בפ"ע. ולוג השמן והניף אתי רק לדיעבד כנ"ל

בתוס' ד"ה ובאות בגלל עצמן כו'. וי"ל עוד דנסכים כיון דבאים עם הזבח ומן הזבח יש לכהן חלק להכי ל"ד למנחת כהן דאין לכהן שום חלק

ע"ב בגמ' ולימא נמי כדברי ר"י כו'. והנחתו זו תנופה. לכאורה יש לעיין דלר"י אפשר דא"צ להיות תנופה בכהן דוהנחת על הבעלים קאי **והא דתנן בבכורים (פ"ג מ"ו) וכהן כו' ומניפו י"ל דקאי את"ק דר"י התם. וע"כ צ"ל הכי מדלא מייתינן הכא מתניתין דהתם. אכן התוס' במכות (י"ח:) כתבו דלת"ק דר"י ליכא תנופה כלל וסיפא דמתני' ר"י היא. א"כ מוכח דר"י בעי כהן בתנופה. וע"ש שהניחו בקושיא מנ"ל לר"י הכי. ולדבריהם צ"ל דמשו"ה לא מייתי הגמ' כאן משנה הנ"ל משום דהו"מ לדחויי ולומר דסיפ' דמתני' לאו ר"י היא:** א"כ במתני' דמשמע דהוי ככל תנופות דהכא דהם בכהן להכי אמרו כדברי ראב"י וע"כ מוכח מקושי' הגמ' דלר"י נמי בעי כהן וצ"ע מנ"ל

ועיקר קושי' התוס' דל"ל קרבנו ולא קרבן עכו"ם אפ"ל דמיירי בעכו"ם שנתגייר דא"י לסמוך על קרבן שהקדיש בהיותו עכו"ם אע"ג דעכשיו בר סמיכה הוא מ"מ לאו קרבן ישראל הוא כיון שהקדישו בהיותו עכו"ם וצ"ע לדינא

דף סב ע"א בגמ' מניח אימורין על פיסת היד. עי' ברמב"ם (פ"ט מה' מעה"ק) שכתב דעל החזה והשוק מניח יותרת הכבד והכליות. והכ"מ נדחק מנ"ל הא. אך בתו"כ (פ' צו) איתא כן בהדיא ע"ש

שם בגמ' על בסמוך כו' וסכות על הארון. הקשה בני מ' אברהם מרדכי נ"י דודאי עכ"פ מצינו ג"כ על ממש כמו ונתת על השלחן. על המנורה. וכדומה. והגם די"ל דשאני התם דמוכח דהפי' כפשוטו מ"מ אפשר לומר דבאמת מה"ט כתיב הכא על הלחם ועל הכבשים ללמד דעל דהכא בסמוך הוא וגבי לחם הפנים ובזיכין **בתוס' (סוטה ל"ו) כ' כדי שלא יפרוס הלחם. ועוד דבסמוך הוי דרך כבוד טפי כו' אמר רבי כו' ע"ש. ונראה מדבריהם דהא דא"ר לפני מלך כו' קאי אכולהו תנאי דלעיל. ולא כפרש"י דקאי אדר"ח בן חכינאי ומשו"ה אמר הכא נמי על בסמוך:** נמי יש הוכחה לרבי דעל בסמוך משום דס"ל דרוחב החלות לא היו ממלאים כל השלחן כדאיתא לקמן (דף צ"ו.) ע"ש

שם בגמ' שירי מצוה מעכבין את הפורענות כו' פי' אע"ג דאי' בר"ה (ט"ז.) הביאו לפני שתי הלחם שיתברכו לכם פירות האילן. שם בגמ' אבל לא באחרים מאי קאמר אר"י ה"ק כו'. לא זכיתי להבין פי' הגמ' מה קשיא להו לפרש כפשוטו בישראל ולא באחרים עכו"ם כדמצינו כמה פעמים כן בש"ס. ומה פסיקא לי' דאחרים היינו נשים וצ"ל דר"י ידע מהאי ברייתא דלקמן דמן בנ"י ממעט נשים ועכו"ם וקשיא לי' אי פליג תנא דמתני' על ההיא דרשא א"כ עכו"ם נמי ואי ס"ל האי דרשא נשים נמי לא. הגם דבכמה מקומות בגמ' ממעטין עכו"ם מן בנ"י ולא נשים מ"מ כיון דהברייתא דריש הכי מסתמא לא פליג במתני' ע"ז. וצ"ע

שם בגמ' שהתנופה בכהנים. ופירש"י דהנשים ועכו"ם עושים הכהנים שליח. וא"י להלום דבריו דא"כ אנשים נמי יעשו שליח. ולא משמע הכי דדוקא א' מן החוברים מניף על כולן ולא שליח דעלמא. ותו מידי דהוא לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח. ותו מקשין דאין שליחות לעכו"ם. ויותר על כולן מי הכריחו לרש"י בזה דבלא"ה א"ש כיון דמצות תנופה בכהן ובבעלים נהי דממעט קרא נשים ועכו"ם בתנופה דבעלים מ"מ תנופה דכהן במקומו עומד. וצ"ל דלשון מניף על ידה קשיא לי'. אבל אין זה הוכחה דלישנא בעלמא נקט דסגי תנופה דכהנים כאילו הי' שניהם מניפין וצ"ע

בתוס' ד"ה מצינו וכו' וא"ת תיפוק לי' כו' קרבנו ולא קרבן עכו"ם וי"ל דאיצטריך קרבנו דהו"א שיסמוך ישראל בשבילו וכו'. נראה דדבריהם מוכרחים ממקומם דאל"ה תמוה איך אימעט קרבן עכו"ם מקרבנו כיון דעכו"ם נודרים כישראל הוי שפיר בכלל קרבנו. רק עיקר הפירוש קרבנו ולא קרבן חבירו וכיון דחבירו ישראל כבר אימעט מידו ולא יד חבירו ע"כ איצטריך רק לקרבן עכו"ם וה"ה קרבן נשים וחדא מינייהו נקט. דעיקר הדרש דאפי' מי שאינו בר סמיכה אין אחר סומך בשבילו. ומיהו מה שהקשו התוס' אח"כ למה לי ידו ולא יד שליחו ת"ל מקרבנו. זה תמוה בעיני דאי לא הוי כתיב ידו הו"א דאתי למעט קרבן חבירו [שיכול לסמוך בעצמו ולא קרבן עכו"ם] רק עתה דאימעט חבירו מידו שפיר דרשינן ולא קרבן עכו"ם אע"פ שא"י לסמוך כמ"ש וזה פשוט: מ"מ עיקר המצו' להביא לפניו לקיום מצותו וממילא יתברכו לכם וזה שיורי המצוה ולא שעיקר המצוה יהי' לשם זה

שם בגמ' ורבי סבר דון מינה כו'. תמהני לרבי (אליבא דר"פ] מנ"ל באמת דתנופה דכתיב בכבשים הוא מחיים כיון דגמר מזבחי שלמי יחיד ואעפ"כ מניף כל הכבשים א"כ נימא דתנופה דקרא לחם עם הכבשים הוא לאחר שחיטה וליכא כלל תנופה מחיים. ותו קשה בעיקר הדרש מה מצינו ביחיד כיון דהכא נמי איכא תנופה רק מחיים והתם ליכא מחיים רק אחר שחיטה למה נרבה ב' תנופות. מיהו לרבנן זה מיושב קצת דתנופה דילפינן מהתם הוא לחזה ושוק ול"ד לתנופה מחיים אבל לרבי קשה. ואפשר דמה"ט נד רבינא מהאי בנין אב ודרש משלמיהם. ובאמת מפורש בתו"כ (פ' צו) האי ריבוי דשלמיהם. ולכאורה קשה לומר דרבי לא דריש האי שלמיהם כדאי' בתו"כ. ולכן נלע"ד דלכו"ע דון מינה היא מהך דשלמיהם ומ"מ גם בזה ס"ל לרבי דון מינה ואוקי באתרא. וע"ז קאמר רבינא דבעלמא לכ"ע דון מינה ואוקי באתרא רק שלמיהם ריבויא היא ולא דמי לבנין אב. ורבי ס"ל אפי' בזה דון מינה ואוקי באתרא. והנה הרמב"ם (פ"ח מה' תו"מ) פסק כרבנן והקשו עליו דבמ"א פוסק כמ"ד דון מינה ואוקי באתרא. ולק"מ דס"ל כרבינא וכמו דמפורש בתו"כ. והא דתנן במתני' ואימורי שלמי יחיד. אע"ג דגם שלמי ציבור אימוריהם טעונין תנופה מ"מ לא כללינהו התנא הכא כיון דמביא אח"כ כבשי עצרת בפ"ע דבעי תנופה היינו ב' תנופות. החיים והאימורים

ע"ב בתוס' ד"ה ויהא אשם מצורע כו' תנופה ולא תנופות לכאורה תמוה אמאי לא קשיא להו בכבשי עצרת אליבא דאמת דצריך ב' תנופות. וי"ל דס"ל דתנופה לאחר שחיטה היא בלי לחם ולכן לא חשיב ב' תנופות כיון דלא דמי להדדי מיהו הרמב"ם פוסק דהיא עם הלחם וקשה כנ"ל. ולכאורה הי' נראה דלרבי דמניף כל הכבשים משום דאמרי' דון מינה ואוקי באתרא לכן מניף גם הלחם אבל לרבנן א"צ להניף עם הלחם. מיהו שיטת הרמב"ם בלא"ה תמוה דמשמע מדבריו דבחיים מניפין בלי לחם רק תנופה דאחר שחיטה הוא עם הלחם. וזה תמוה. וע"ש בלח"מ מ"ש בזה]

בתוס' ד"ה וכן כו'. אפשר ליישב קושיתם דבחטאת מעכב הסמיכה ביותר כיון דהוא לכפרה ומתודה בשעת סמיכה. ואע"ג דכל הקרבנות מכפרין מ"מ חטאת עיקרו לכפרה ומעכב טפי הסמיכה שלא לשחוט בלי סמיכה לכתחילה