שפת אמת על קדשים קב

[וכמ"ש הלח"מ שם] והג' רעק"א ז"ל בתוספותו למשניות כתב דמוכח מדרשא דעלי' בברייתא. דלענין פסול פשיטא כיון דיכול ליקח הכלי כשר כמו בלבונה דיכול ללקטה ע"ש. ואין זה נכון דמ"מ צריך קרא אם קמץ המנחה והקטיר בעוד הכלי עלי' דכשר וכה"ג בלבונה ודאי פסול. למאי דמסקי' בגמ' דמה"ט לא פסיל בה מחשבה קודם לקיטה]. מיהו באמת הדין ברור דאינו עובר כיון דכתיב עלי'. וכמו דמוכח מכאן דכשר ה"ה דלא עבר כיון דאינו בכלל לא יתן עלי'. גם צ"ע לשון המשנה נתן כלי ע"ג כלי. דאפי' כלי ע"ג המנחה נמי לא פסלה

שם במשנה נתן שמן על שירי' אינו עובר בל"ת. משמע דאיסורא מיהא איכא. ואפשר מדיהיב רחמנא טעמא כי חטאת היא ולא יהי' קרבנו מהודר. א"כ גם אכילת כהן דמכפרת לא יהא מהודר. או דמדרבנן אסור משום גזירה דקודם קמיצה. ואפשר דממדת דרך ארץ היא דחלק גבוה הוי חריבה ושל כהנים יהי' בו שמן אבל איסור תורה אין לנו

שם בגמ' מאי הוי עלה ארנב"י תניא כו' והרמב"ם (פי"א מה' פסוהמ"ק) כתב דפסולה מספק. וכ' הכ"מ דלא גריס מאי הוי עלה אלא תניא ומייתי הברייתא להקשות עלה ותהוי פך כו'. ואין דבריו מובנים דלמה לא תהי' פיגול אי כשרה אפי' לא ליקט הלבונה. והרמב"ם עצמו (בפט"ז מפסוהמ"ק) הביא האי ברייתא דפסול ואין בו כרת. והי' אפ"ל קצת ולומר דס"ל להרמב"ם דכל הבעיא בלבונה שחוקה שהי' על המנחה אבל בקומץ שהקטיר לא הי' עליו לבונה. אבל להקטיר עם הלבונה פשיטא דפסול ולהכי אין הוכחה מן הברייתא דחישב להקטיר עם הלבונה שעליו. ובס' קרית ספר כ' דבעי בגמ' לבונה שחוקה ובעי למיפשט ולא איפשטא. ואין דבריו מובנים. ונראה שהבין בגמ' דמה דאמרי' ותהוי פך הוא סיום הפשיטות דרנב"י. פי' אי נימא דקודם ליקוט פסולה א"כ הוי דיחוי ולא יהי' פסול כלל במחשבה דהוי כמו דבר שאינו ראוי לעבודה. ודחי לה משום דבידו ללקטו. והנה הפי' הזה מיושב לפי גי' רש"י. ומה שהקשו התוס' דבלא"ה פסול מטעם דעדיין הלבונה עלי'. י"ל כמ"ש בס' טה"ק דהי' יכול להחזיר הקומץ ולהסיר הלבונה ולקמוץ שנית ע"ש. וא"ש נמי מה שהקשו בתוס' אטו לא ידע דחטאת כתיב. דאדרבה על גוף הדין דלא נדחה להיות פסול אחר הליקוט ע"ז ידע דחטאת כתיב. רק ליפסל במחשבה פסולה הוי ס"ד כיון דאכתי לא ראוי לעבודה לא פסלה בי' מחשבה ולהכי מקשה רק על הברייתא ולא על המשנה. וכן צ"ל שהבין הכ"מ דכ' דמביא הברייתא להקשות ותהוי פך. משמע דעל המשנה א"י להקשות כנ"ל. מיהו הא תמוה לי דהרמב"ם עצמו כ' (בפי"ד ה"ג) דחישב עלי' בעוד הלבונה עלי' אין המחשבה פוסלת דאינו ראוי לעבודה. ובסוף פט"ז כ' דפסול ואין בו כרת. והמל"מ שם רמז על מ"ש פי"ד אבל לא ביאר הדברים. ואם נדחק לפרש דפסול מטעם דהקמיצה הי' כשהי' הלבונה עלי' כמ"ש התוס' א"כ אי אפשר לקיים תו פי' הקרית ספר הנ"ל. וצ"ע ליישב שיטת הרמב"ם

שם ותהוי פך כו'. מה שתמהו בתוס' הא בפי' דריש לה בברייתא מדכתיב חטאת היא. נראה ליישב דקושי' הגמ' דנילף מהאי קרא דחטאת היא דכשרה אפי' עדיין הלבונה עלי' כיון דא"א לחזור ולהכשיר כשנדחה

דף ס ע"א בתוס' ד"ה מי בעינן כו'. בעיא דהכא ניחא לתרווייהו כו'. מ"מ עדיין צ"ע למה הכא פשיטא לכולהו דנתינה ילפינן מנתינה דעלמא. רק מספקי אי שימה דומיא דנתינה ושם בכריתות להיפוך דסיכה לכ"ע לא ילפינן מנתינה רק בנתינה פליגי אי הוי דומיא דסיכה או דומיא דנתינה דעלמא

בא"ד וקצת קשה בתרומה כו'. אפשר ליישב דאה"נ דלכהן צריך ליתן כדי נתינה ומ"מ חטה אחת פוטרת להוציא מידי טבל דע"ז ליכא שיעורא. וכשמצטרפין בידו עד כדי נתינה מכמה הפרשות אז נתנו לכהן. כן נראה כפי' הרא"ש (פ"ח דפאה מ"ו) וכ"כ להדיא בתוס' רי"ד בקידושין (נ"ח:) ועי' במל"מ (פ"ו מה' מת"ע) שהאריך בזה]

בד"ה יכול כו' ונראה לפרש כו' ומ"מ אפשר דאפי' לפי' זה דמרבינן אפילו נתן לבונה על גבי שמן חייב. מ"מ בנפסלה ע"י פיסול אחר אפשר דשפיר פטור כיון דכבר נפסלה. רק פסול דשמן ולבונה חדא היא דבחד קרא כתיבי וכמו דחייב מחמץ אחר מחמץ אבל בנפסלה מטעם אחר אין לנו לרבות וצ"ע בזה: ] בד"ה מנחת חוטא כו' ודבר תימא כו'. נראה ליישב דמאיזה טעם לא יהי' מנחת נסכים וכהנים בכלל כיון דהיא אחד מהני מנחות שפרט הכתוב אשר יעשה מאלה וגם הם מאלה נעשית ולא צריכין כלל ללמוד בתורת מה מצינו ובנין אב דהא בפירוש קאי על כל אשר יעשה מאלה. אבל מנחת חוטא דלית בה שמן אינו בכלל הני מנחות כלל. ולהכי נמי ר"ש דממעטם מצריך קרא דוהקריבה למעט מנחת כהנים ונסכים. מיהו מנחת נסכים קשה קצת כיון דלית בה לבונה אינו בהני מנחות מיהו שוב יש ללמוד ממה הצד ממנחת כהנים ושאר מנחות דליכא שוב פירכא

בא"ד וגם צריך לדקדק אמאי לא יליף מזאת תורת המנחה כו'. אפשר לומר דמזאת תורת לא מקשינן רק מילתא דמעכב במנחה. אבל הגשה דלא מעכב לא דהא תורת קצת עיכובא היא. אע"ג דמסקינן לעיל (י"ט.) דתורה בעי חוקה מ"מ היקשא דזאת תורת י"ל דקאי רק אמידי דמעכב. (ומה דילפי' בריש זבחים מהיקשא דזאת התורה דבעי לשמה. י"ל כיון דאם שוחט שלא לשמה לא עלה לבעלים לשם חובה הוי קצת עיכוב] מיהו יותר נראה לומר דאה"נ דכל המנחות אתרבי להגשה מזאת תורת המנחה. אך מנחת חוטא חטאת קריא רחמנא ועיקרה חטאת היא וכתיב והיתה לכהן כמנחה. משמע דעיקר שם חטאת עלה. להכי י"ל דאינו בכלל תורת המנחה להכי צריך ריבוי כנ"ל נכון

ע"ב בגמ' והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה וכה"א והקריב אותה אל המזבח. לכאורה תמוה כיון דמפורש והקריב אותה היינו הגשה ולמה לי והקריבה. וצ"ל בדוחק דהו"א להקריבה אצל המזבח אבל לא הגשה ממש כיון דשינה קרא דבכל מנחות כתיב והגישה והכא כתיב והקריב ועי' רש"י בחומש דפי' והקריב זה הגשה וצ"ע

שם בגמ' והלא מנחת נסכים לאישים כו'. ודריש ר"ש והקריב והקריבה והגיש והגישה למעט מנחת נסכים ומנחת כהנים. ואנן ס"ל דמנחת כהנים טעון הגשה ומנחת נסכים א"צ הגשה וצריך טעם. ואפשר לומר דהגיש והגישה ס"ל גם לחכמים למעט מנחת נסכים. אבל והקריבה לא ס"ל לחכמים למידרש למעט הגשה דהא קריבה זו אינה הגשה משום דאח"כ כתיב והגישה לכן לא ס"ל האי מיעוט כנ"ל: בתוס' ד"ה מנחת סוטה כו' אך תימא כו'. יש ליישב דהני לאו שם מנחה עלה ולית בזה תוכיח דבנין אב דהכא רק במנחות נשנו, (כדאי' בחולין (קט"ו:) דעל מה הצד מגופו פרכינן מעלמא לא פרכינן. ועי' בזבחים (ט"ז. תוד"ה זר) וגם שם יש להעיר מסוגיא דחולין הנ"ל. וכבר האריך בזה בגינת וורדים (כלל י"ח) ע"ש]

דף סא ע"א במשנה תנופות קודמות להגשות. יש לעיין אם הגיש מקודם והניף אח"כ אם צריך לחזור ולהגיש ועמ"ש בסמוך

שם בגמ' ומנין שאם הניף זה בעצמו וזה בעצמו יצא ת"ל כו' והניף. לכאורה אינו מובן דהא תנופה כולה לא מעכבת. וצריכין לפרש יצא ידי תנופה שא"צ לחזור ולהניף אותם ביחד. מיהו לא מצינו כזה כיון דמצוה מה"ת להניפם ביחד מה בכך דכבר הניף זא"ז למה לא יניף שנית. והא דדרשינן תנופה ולא תנופות היינו דלא חייבה התורה ב' תנופות אבל כיון דתנופה הראשונה לא הי' כתקונה למה לא יחזור ויניף. וע"כ אפשר לפרש דאה"נ דמצוה לחזור ולהניף ביחד.